שאלה:
אדם שמצא "שקל" על סטנדר בבית מדרש בישיבה. האם חייב בהכרזה?
כלומר אף שדבר שאין בו סימן מתייאש, ואף שבכסף יש כלל שאדם עשוי למשמש. אך השאלה:
א. כאן אולי יש "סימן מקום" שיכול להגיד היכן הניח השקל שזה דרך הנחה. או כיון שזה דרך שכחה, שאדם לא מניח לזמן רב, אלא כנראה הניח בלי לשים לב ושכח, ויתכן שלא זוכר היכן הניח , וכן סטנדר זה דבר שמטבעו זז, ואולי הניח בזמן שהסטדנר היה בפינה אחת וכעת בפינה אחרת, אז נחשב בלי סימן
ב. יתכן שכסף של שקל לא שייך אדם עשוי למשמש ביחוד שעצם זה ששכח על סטנדר מראה שלא היה בכיסו והיה בידיו ולא שם לב אליו [ביחוד בסכום מועט שיש דעה של הט"ז שאין אדם עשוי למשמש]
ג. מדוע סכום הכסף, כלומר לומר מצאתי מטבע והמאבד יאמר שהיה סך ערכה שקל, לא נקרא סימן?
אשמח לתשובה עם מקורות [המעשה אמיתי ולא נכתב לפלפול בעלמא]
תשובה:
שלום וברכה,
א. שקל שהונח על סטנדר נחשב למקום סימן, המאבד יכול לתת סימן ששכח בסטנדר בבית המדרש. והעובדה שהסטנדר זז ממקום למקום לא מבטל כיון שיכול לומר שהונח על סטנדר בבית מדרש. אבל אם קיים חשש סביר שהכסף ייפול מהסטנדר הרי זה כסימן העשוי להידרס ברגלי אדם שאינו סימן.
ב. ידוע בשם החזו"א שכסף קטן שכיום המאבד לא יודע על איבוד הכסף, מותר למוצא לזכות בו, מאחר וחכמים קבעו שבכסף יש ייאוש מיד, משום שאדם עשוי למשמש בכיסו. דברי החזו"א הם מפי השמועה. ומנגד קיים שמועה בשם מרן הרב אלישיב שסובר שכסף קטן שהמאבד לא מבחין, ואין אדם ממשמש בכיסו בכל שעה, יש לחוש בו משום ייאוש שלא מדעת. ולענ"ד אין מחלקות בין החזו"א לגרי"ש אלישיב, החזו"א דיבר על סכום שאדם יבחין כשימשמש בכיסו אלא שלא מקובל למשמש וע"ז אמר החזו"א שחכמים קבעו שניתן לזכות בכסף. ואילו הגרי"ש דיבר על כסף קטן שאדם לא ירגיש לעולם שאבד ממנו, כגון אדם שאיבד שקל או שניים יתכן מאוד ולא יידע גם אחרי שימשמש בכיסו, וע"ז סובר הגרי"ש שאין ע"ז דין ייאוש.
הפתחי חושן (אבידה פרק ב הערה כג) כתב את הדברים מעצמו וז"ל: ושמעתי שיש מפקפקים בזמננו בעצם הכלל שאדם עשוי למשמש בכיסו ומרגיש בנפילה, שבדרך כלל אין אדם יודע כמה כסף יש בכיסו, ובפרט בסכומים קטנים, וממילא אף אם ממשמש אינו יודע שנפל ממנו, וחזר לדין יאוש שלא מדעת. ומ"מ נראה שאין לחוש לכך, שכיון שחז"ל סתמו ואמרו מעות מפוזרין הרי אלו שלו, אף על פי שמסתבר שגם בזמנם לא היה אדם מרגיש בחסרון פרוטה, ולא חילקו בכך, מסתבר שכלל זה בתוקף כל זמן שלא יתברר ההיפך, ועוד שבלא"ה דעת כמה פוסקים להקל בדין יאוש שלא מדעת שיכול להשתמש באבידה (עי' להלן סעיף יד), ואה"נ אם יבא הבעלים ויתברר שלא ידע בחסרונו ולא נתייאש יהא חייב להחזיר לו, וכמ"ש לעיל.
ג. סוג מטבע לא נחשב סימן, וכדברי הגמרא שאם אומר נירונית היא וכו' לא נחשב סימן ואפילו שמו כתוב עליה אינו סימן משום שאומרים כמו שהוא איבד אותה מטבע כך אחר איבד את אותה מטבע, ורק כשיש דבר שמייחד את המציאה לבעלים נחשב סימן.
בהצלחה.
