שאלה:
האם יש מקור לפסק הלכה שניתן למלווה להודיע באופן חד צדדי בפני עדים שהוא דוחה זמן פירעון לאחרי שמיטה [בכדי שהחוב לא יושמט]
מן הסתם זה חב ללווה ולא יועיל, אך מישהו טען בשם אחד מהפוסקים אחרת.
לא מצאתי אזכור על הנ"ל וגם לא מסתבר כ"כ כי זה מייתר פרוזבל!
בברכת כוח"ט
תשובה:
שלום וברכה,
הרבה מהפוסקים סוברים שיכול המלווה להאריך את זמן פירעון החוב עד אחרי ראש השנה של שביעית, אפילו בלא ידיעת הלווה, כדי שהחוב לא ישמט בשביעית.
בהצלחה.
מקורות:
בגמרא (גיטין לז,א) מבואר שלא תיקנו פרוזבול רק למי שיש לו קרקע. ואם אין ללווה קרקע יכול המלווה להקנות לו קרקע. ומבואר שיכול לזכות לו קרקע למרות שיוצא מזה חובה שכותב עליו פרוזבול. והר"ן שם מסתפק אם דין זה נאמר בכל התורה שיכול לזכות אף שיצא חובה, או שמא דין זה נאמר רק בפרוזבול. ומכאן למדו החלקת יואב קבא דקושייתא קושיא מו והבית דוד חו"מ יז שהמלווה יוכל להאריך את זמן ההלוואה אף שלא מדעת הלווה כיון שעצם הארכת הזמן הוא זכות אף שנולד מכך חובה ללווה שהשביעית לא משמטת. וכן נוטה החידושי הרי"ם חו"מ סימן סז ס"ק ז. וכן כתב הגרח"ק בספרו דרך אמונה פ"ט ציון הלכה ס"ק צז בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. וכתב שם הגרי"ש שזה עצה למי שהלווה אחרי שערך פרוזבול שיאריך לו את הזמן פירעון עד אחר השמיטה. אולם בתשובות והנהגות (ח"ב סימן תשז) מפקפק על עצה זו וסובר שחלוק דינו מלהקנות קרקע, שלהקנות קרקע הוא בעצם זכות אלא שמסתעף מכך שיוכל לכתוב פרוזבול, אבל כאן עצם הארכת זמן ההלוואה משנה את הדין.
גם אם ננקוט שהארכת זמן הוא חוב יש להוכיח שיכול להאריך בע"כ של הלווה, לפי דברי המחנה אפרים (זכיה מהפקר סימן יא) שסובר שמועיל מחילה של המלווה בע"כ של הלווה. ומדברי הסמ"ע, ש"ך וקצות ריש סימן עג יש להוכיח שהארכת זמן נחשב למקצת מחילה ולפ"ז יכול להאריך את זמן ההלוואה שלא מדעת הלווה.
כל זה נכתב בעלון המשפט גיליון 14 הערה 11.
