לא שילמנו למלצרים טיפ' בחתונה

שאלה:

לרב שליט"א שלום,
בחתונת בתנו לפני כמה שנים, לא נתנו טיפים למלצרים, גם כי צד החתן לא הסכים כי שילמנו הרבה על האולם, האם עברנו על גזל? איך ניתן לתקן עברו 5 שנים וכולם באולם וגם הצוות כבר התחלפו? תודה.

תשובה:

שלום וברכה,

אם מקובל בכל החתונות לשלם טיפ' למלצרים, חייב בעל השמחה לשלם את הטיפ'. אם לא שילם את הטיפ' חייב לשלם עבור השכר שמנע מהם.

בהצלחה.

מקורות:

חיוב הלכתי לתת טיפ' לעובדים

בקובץ מבקשי תורה תש"ס עמוד תכז הובא בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שבמקום שנהוג לשלם טיפ' למלצרים, חייבים לשלם זאת מדין מנהג המדינה.

תנאים סוציאליים – חיוב ממון או נוחות

יש לדון אם נמנע ולא שילם טיפ' האם יש עליו חוב להשלים את ההטבה שמנע מהעובדים או לא. ניתן היה לומר שטיפ' הוא הטבה צדדית לעובד ולא חלק מהשכר, ולכן אם בדיעבד אם נמנע מתשלום טיפ' אינו חייב להשלים. נידון זה שייך בכל הטבה שמנע מהעובד האם חייב להשלים או לא.

במשנה (ב"מ פג, א) מקום שנהגו לזון יזון, לספק במיני מתיקה יספק הכל כמנהג המדינה. מבואר שמעביד חייב לתת לפועל כל הטבה שנהוג לתת באותו מקום.

ויש להסתפק מהו החיוב מזונות או מיני מתיקה שחייבה המשנה, האם הוא חיוב ממון לפועל חלף עבודתו, וכעין תשלום שכירות, או שהוא חיוב נוחות שצריך לתת לפועל.

ולכאורה נראה שההטבות שהוזכרו במשנה זה הטבה שצריך לתת לפועל ולכן אם מנע את ההטבה אין חיוב תשלומים. ולהלן נוכיח בס"ד שאין חילוק איך נגדיר את חיוב ההטבות, וגם אם ההטבות באים רק לנוחות העובד, אם מנע זאת בעה"ב מידו חייב לשלם.

פועל האוכל בשעת עבודתו, משלו אוכל או משל שמים

יש מצוה בתורה שפועל העובד בשדה של בעה"ב מותר לו ליטול מהפירות שעובד ולאכול שנאמר "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן" (דברים כג, כה).

ובגמרא (ב"מ דף צב, א) הסתפקה בזכות שנתנה התורה לפועל לאכול מפירות בעה"ב "איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל, [רש"י: משלו הוא אוכל, תוספת שכר הוא שהוסיפה לו תורה. או משל שמים, במתנת גמילות חסדים כשאר מתנות עניים.] למאי נפקא מינה, דאמר תנו לאשתי ובני, אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו, [רש"י: כי היכי דבידו ליתן שכרו לכל מי שירצה.] אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידיה זכי ליה רחמנא לאשתו ובניו לא זכי להו רחמנא. [רש"י: לדידיה זכי רחמנא, בצדקה וכל זמן דלא מטא לידיה לא זכי ליה דליתבה לאשתו ובניו.] מדברי רש"י מבואר שגם אם משל שמים אוכל, אם אחר שבאו הפירות לידו יכול לתת לאשתו ובניו, ורק קודם שבא לידו לא יוכל לומר תנו לאשתי ובני. אמנם בתוספות ד"ה אי אמרת מבואר שאם משל שמים אוכל לא זיכה לו הכתוב כלום, אלא מה שהוא אוכל ולועס, ואין לו כח ליתן כלום, ובהגהות הגר"א ציין שתוספות חולקים על רש"י, שגם אחר שנטל אינו יכול להעביר לאשתו ובניו. גם הטור (חו"מ סימן שלז) הביא דעה זו שאחר שנטל לעצמו יכול לתת לאשתו ובניו, וחלק ע"ז הטור וסובר כדעת התוספות.

מבואר שפועל האוכל בשעת עבודתו אם משלו הוא אוכל נחשב לשכר פעולתו, ולכן יכול להעביר את הזכות לאשתו ובניו, כיון שהוא שכר חלף עבודתו. ואם משל שמים אינו חיוב ממון אלא זכות אכילה שנתנה לו תורה, ואין לו זכות ממונית בנכסי בעה"ב ולכן אין יכול להעביר לאחר, ולשיטת תוספות והטור גם אחר שנטל לעצמו אינו יכול להעביר לאחר.

בעה"ב שמנע מהפועל לאכול חייב לשלם

כתב הטור (חו"מ שלז) בשם הרמ"ה שאם חסם את הפועל בשעת עבודתו בעל כורחו חייב לשלם לו כפי מה שהיה ראוי לאכול, וכן פסק הרמ"א שם ס"א. וקשה כיון שנפסק להלכה (טושו"ע שם סעיף ט"ז) שמשל שמים הוא אוכל ולכן אינו יכול להעביר לאשתו ובניו, מדוע אם חסם את הפועל צריך לשלם, הרי אין זה זכות ממון אלא זכות אכילה, וכיון שמנע ממנו זכות זו הפסיד מצוותו, אבל תביעת ממון מנלן.

ועיין ברשב"א שהקשה כעין זה וז"ל: ולענין פסק הלכה אסיקנא דמשל שמים הוא אוכל, והילכך אם אמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו. וקשיא לי דאם כן היכי קתני בברייתא לעיל החוסם את הפרה ודש בה משלם ארבעה קבים לפרה ושלשה קבים לחמור, דהא לגבי פרה וחמור מאי דהוה הוה, דכי זכי להו רחמנא לאכול אינהו בשעת מלאכה וכיון דלא אכלי איסורא דעבד עבד, ואמאי משלם לבעלים דהא לא גזל משל בעלים כלום. וליתא דודאי בדכוותה בעבדו ושפחתו אם חסמן בע"כ משלם הוא להם, וכל שמשלם הוא להם תשלומין דבעלים נינהו, ואפילו למ"ד משל שמים הוא אוכל שהרי לא אכל, וה"ה והוא הטעם בבהמתו, עכ"ל. מבואר שגם אם משל שמים כיון שמנע מהפועל מלאכול ולא אכל, יש חיוב תשלומין.

גוזל זכות אכילה נחשב לגזילת ממון

ובביאור הדברים מדוע חייבים הבעלים לשלם, יש לבאר ע"פ דברי האחרונים, הגר"ח (מעילה פ"ח הל"א) כתב שפועל שאוכל משל שמים אפילו שאין לו זכות ממון לתבוע את הבעלים שיעביר זכותו לאשתו ובניו, אבל רשות לאכול יש לו, וזכות זו נחשבת לזכות ממון. וראיה לזה מהא דמבואר בסנהדרין (נז, א יעו"ש פרש"י) וברמב"ם (פ"ט מהלכות מלכים) דבן נח אצל בן נח אוכל, ואם הוא רק מצוה אצל בעה"ב הרי ב"נ אינו מצווה על כך, אלא ודאי שהוא דין ממון, ונחשב בכלל דינים וגזל שנוהג בבן נח.

החזו"א (ליקוטים סי' כ' לדף פז. ובמס' מעילה פל"ח סק"ה) הקשה שבגמרא (מעילה יג, א) ממעטינן מקרא לא תחסום שור בדישו, דישו שלך ולא דישו של הקדש, והדש בבהמתו דהא הקדש אין איסור לא תחסום. וקשה הרי האיסור לא תחסום הוא על הדש, ומה הו"א שיוכל להאכיל בהמתו מהקדש בגלל מצוותו. ותירץ שלמרות ששורש המצווה לא משועבד לבעה"ב, אבל אחר שנאמרה המצווה יש כאן חוב מן שוכר למשכיר מדין שעבוד מזונות, כדאמר החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם, ובלא המיעוט של שדה הקדש היה יכול להאכיל בהמתו כשחורש בשדה הקדש, שנחשב שההקדש חייב ממון לבעלים, עכ"ד.

בקהילות יעקב (ב"ק סי' יג או' ד) הסתפק במזיק את חלק הכהנים אחר שזכו בו משולחן גבוה, האם נאמר למרות שאין לכהן בעלות ממונית לקדש אשה, אבל יש לו זכות אכילה, נמצא שהפסיד זכות זו. והביא הקה"י את דברי הרשב"א הנ"ל וכתב "והנראה מוכח מזה לכאורה דגם מה שחייבה תורה מצד מצוה או אזהרה, מ"מ אחרי שמכח זה הוא רווחא לגברא, יכול לתובעו דמיו, דכבר נחשב זכותים שלו".

מבואר יסוד גדול שמזיק את חברו בזכות שזיכתה לו תורה, אגם שאין לחברו בעלות ממונית בממון שמקבל, חייב בתשלומים, וכביאור הגר"ח והחזו"א והקה"י שאחר שזיכתה לו תורה לאכול נחשב שיש לו זכות ממון.

העולה לדינא: בנידון דידן, מעביד שמנע מהשכיר תנאים סוציאליים שנהוג לתת במקום שנשכר, אם נאמר שהוא התחיבות ממון חלף עבודתו, ודאי שחייב לשלם לו, שהרי מנע ממנו שכרו. וגם אם נאמר שאי"ז התחיבות כשכר עבודה, אלא הטבות שנהוג לתת לנוחות הפועל, שיהיה לו חופשה, ביגוד, ארוחת צהרים וכדו' מ"מ אם מנע בעה"ב זכויות אלו מהפועל יכול הפועל לתובעו תביעת ממון, ולא גרע מפועל האוכל משל שמים, שאם מנע ממנו בעה"ב שחייב לשלם, שכיון שיש לו זכות אכילה נחשב לזכות ממונית, ובעה"ב שמנע נחשב שגזל ממנו ממון.

וכמו כן אם לא שילם טיפ' לעובדים גם אם נניח שאין חלק מתשלום השכר, חייב להשלים להם את הטיפ' כפי הנהוג.