שאלה:
שלום לכבוד הרב שליט"א
בעת הדיון כאשר אחד מבעלי דינים ממציא פתרון כלשהו לריב שליהם שמוכן לתת כמות א' ובעל דינו שכנגדו נראה מרוצה בזה, והבינו הדיינים והטוען שלו שיכול להיות שיגיע לו יותר טובה, על הטוען לומר משהו לו שאולי זה לא הכי כדאי לו או למען שלום אם הוא נראה מרוצה שישתוק ויתן לו לעשות כרצונו?
כאשר תופסים הדיינים שהטוען משקר כדי לנצח האם יש להוציאו מן הדיון או רק לא להשגיח כלל לדבריו ולהמשיך כדי לסיים את הדבר?
תודה
תשובה:
שלום וברכה,
המצווה להציע פשרה חלה גם כשהדיין רואה שצד אחד יכול להרוויח יותר, ולכן גם אם הטו"ר רואה צד אחד יכול להרוויח מצווה עליו לשתוק ולתת לצדדים להתפשר. [עורכי דין וטוענים רבניים לא אוהבים פשרה אלא מעדיפים עוד דיונים כדי לנפח את כיסם בכספים על חשבון הלקוח – ולכן מומלץ לא לשמוע לעצתם].
דיין שרואה שהטו"ר משקר לא צריך להתייחס אליו, ואם רואה שהבע"ד הנגדי מתבלבל בגלל השקרים של הטו"ר ראוי להוציאו לחוץ. בדרך כלל הדיינים לא מתייחסים לשקרים של הטו"ר כיון שיודעים שהתפקיד שלהם הוא להגיע לשערי בית הדין ולשקר שקרים שונים.
בהצלחה.
עוד מספר נקודות בהלכות פשרה: א] מסתבר שאם הדיין רואה שאחד מהצדדים ודאי רמאי אסור לו לעשות פשרה. ויש להוכיח מהשו"ע (יב, ו) שאם אחד יודע שחייב אסור לו לבקש צדדים כדי שהשני יתפשר, מבואר בזה שפשרה לא קיימת באדם שיודע בעצמו שודאי חייב. פשרה קיימת כאשר כל צד חושב שהצדק איתו, וע"ז נאמר שהדיין למרות שיודע להיכן הדין נוטה מצווה עליו לפשר.
ב] פשרה נאמרה שאם יודע להיכן הדין נוטה ולא נגמר הדין מותר לו לפשר ולחלק לשני הצדדים כדי לעשות שלום, ולמרות שיודע שיש צד אחד צודק מצווה עליו לפשר למען השלום. וראה בש" ס"ק ו שהביא שגם אחרי שנגמר הדין שאסור לדיין לפשר מותר לו לשכנע את המדדים להתפשר.
ג] הסיבה שמצווה לפשר כדי לעשות שלום, וכמבואר בגמרא סנהדרין ו, ב וכל מה שהטוב לשני הצדדים נכלל בשלום, מצב נפשי, מריבות, עוני, הכל נכלל בכלל השלום.
