כיצד בני ישראל המשיכו בדרך בצאתם מארץ מצרים ביום השבת

שאלה:

שלום,
בקשר ליציאת מצרים רש"י כותב בפירושו על חומש (פרשת בשלח) שביום שלישי לצאת בני ישראל ממצרים הם פנו והלכו לכיוון מצרים (כדי לבלבל את המצריים).
כיצד זה מסתדר אם נאמר שזה היה יום שבת.
יש לקושיא שני צדדים, אחד איך הם עשו את זה (או שאין בעיה כי עד מרה לא נצטוו בשמירת שבת)?
שתיים: אם הקדוש ברוך הוא נח ביום השבת (שומר שבת) איך יתכן שהוא הוליך את בני ישראל ביום זה?
תודה רבה!

תשובה:

יציאת מצרים היתה ביום חמישי לפנות בוקר, היום השלישי היה יום ראשון. לא כך?

מקורות:

בכל מקרה מצאתי מפרשים שעוסקים בשאלה שלך, האם בנ"י שמרו את השבת מיד ביציאתם ממצרים.

גור אריה במדבר פרק טו פסוק לב: (לב) בגנותן של ישראל דיבר הכתוב. דאם לא כן, "ויהיו בני ישראל במדבר" למה לי, אלא לאשמועינן שמיד שבאו במדבר – בא זה בשבת שני וחלל את השבת. ואם תאמר, בשבת ראשונה היה, דודאי ראשונה לא היה, מדכתיב "וימצאו מקושש ביום השבת", ולא נקרא "יום השבת" אלא אם כבר שבתו בו, דעל כן נקרא "יום השבת" על שם שישראל שובתין בו, ואי בשבת ראשונה היה, ועדיין לא שבתו בו, לא היה נקרא "יום השבת". ותדע לך, דבשבת ראשונה נאמר (שמות טז, כט) "אל יצא איש ממקומו [ביום השביעי] ", "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם" (שם שם כז), "וישבתו ביום השביעי" (שם שם ל), מפני כי עדיין לא שבתו לא נקרא "יום השבת". ועוד, דבשבת הראשון כתיב (שם) "וישבתו ביום השביעי", אם כן כבר שבתו ולא חללו אותו, ואם כן על כרחך לא היה בשבת ראשונה שום חילול:
ואף על גב דכתיב שם (שם שם כז) "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט", משמע שחללו את השבת, ובפרק כל כתבי (שבת קיח ע"ב) אמרינן 'אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון', אם כן מוכח דשבת ראשונה נמי לא שמרו (קושית הרא"ם), נראה לומר דהא דקאמר 'אלמלי שמרו שבת ראשונה', לא איירי שעברו וחללו את השבת, דאם היו מחללין אותה היה משה רבינו עליו השלום דן אותם בסקילה, אלא על כרחך פירושו שלא שמרו אותה, ולא נקרא זה 'חלול' אלא כשיש כאן חיוב מיתה. ולפיכך אמר (רש"י כאן) 'ובא זה וחללה כדכתיב (שמות לא, יד) "מחלליה מות יומת"'. דאם לא כן יקשה לך, למה לא היה דן אותם משה רבינו עליו השלום – אותם שחללו שבת ראשונה, אלא שלא היה שם חיוב מיתה, דלא היה שם התראה, ואין כאן חלול אלא במזיד והתראה, כדכתיב "מחלליה מות יומת", ולפיכך אמר 'שבת שניה':
ואף על גב דבמרה אפקידו על שבת (שבת פז ע"ב), ומוכח מן המקרא דהיה קודם שבת זה ב' שבתות, כמו שכתבו התוספות בפרק רבי עקיבא (שם), ואם כן היו יותר שומרים מן שבת אחת, דסבירא ליה כמאן דאמר בפרק רבי עקיבא (שם) אף על גב דאפקידו במרה על שבת – אתחומין לא אפקידו, ולכך לא נקרא 'שבת ראשונה', כיון דלא אפקידו אכל המצות. ואפילו למאן דאמר דאפקידו גם כן אתחומין, נראה, כיון דלא כתב בתורה שבת של מרה, רק "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו" (שמות טו, כה), לא הוי זה בכלל תורה שנתן לישראל, כי לא היה זה רק כמו שאר המצות שנתן קודם שקבלו התורה, כמו שאר מצות בני נח. ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין נו ע"ב) 'עשר מצות נצטוו ישראל במרה; שבע שקבלו עליהם בני נח, הוסיפו עליהן שבת ודינין וכבוד אב ואם', עד כאן. מדקאמר 'הוסיפו עליהן וכו", שמע מינה שענין המצות שנצטוו במרה משפטם כמו שבע מצות לבני נח, ולא נחשב זה מכלל שבת שכתב בתורה. והחילוק, שאין להם רק כללות ולא פרטות ודקדוקים, שלא נתנו להם רק הלכות שבת, ולא דקדוקיה ופרטותיה. ולפיכך לא נקרא 'שבת ראשון' רק כאשר כתב בתורה שבת, והוא שבת של פרשת המן (שמות טז, טו – כט), ואז ניתנו פרטותיה ודקדוקיה. ועיין לעיל בפרשת בשלח:

סדורו של שבת: מה שמצות שבת במרה נצטוו, כמאמר חז״ל (סנהדרון נו:) על פסוק ״כאשר צוך ה׳ אלקיך״ אמר רבי יהודה ׳כאשר צוך׳ במרה. ומפני מה לא המתין הוא יתברך לצוותו במתן תורה עם כל שאר המצוות שצונו? כל מצוות התורה צריכין לאתערותא דידן, אך לא כן הוא במצות השבת שמאליה נעשה ואין צריך לדידן. ולכן לא הוצרך הקב״ה לשאלת פינו ולאתערותא דידן, והקדימם לזכותם במצוה, וחוקותיה במרה צוה להם, ולרמז להם בזה מעלת וקדושת השבת העולה היא על כולנה, שאין צריך לאתערותינו, להיות חבה יתרה נודעת במצות השבת שאין צורך בה לאתערותא. לקח מצות השבת מכל מצוות התורה ונתן לנו, וצוונו עליו במרה קודם בואו להר סיני. ואחר שקימנו מצוה זו, טעמנו וראינו בנועם מצוה הזאת, כי טוב ה׳ במצוותיו, והכי נחמדים מזהב ופז רב ומתוקים מדבש…וטעימת טעם הלז טעמו כל ישראל בשבת הראשונה, כמאמר חז״ל (ילקוט שלח רמז תשמ״ט) לא שמרו ישראל אלא שבת ראשונה. לכן אחר שנתן לנו את השבת קרבנו לפני הר סיני וענו כולם פה אחד ואמרו ׳כל אשר דבר ה׳ נעשה׳, בגודל אהבה.