שאלה:

יש לדון,באדם שיודע שאחר האכילה,יהיה אנוס ולא יוכל לברך ברכת המזון, האם מותר לו לאכול אם אפשר מקורות בתושב תודה.

תשובה:

לכאורה יש בזה בעיה של מכניס עצמו לאונס שאסור, וכמו לישון לאחר שהגיע זמן תפילה ועל ידי כך יאנס ולא יתפלל וכו', אינני יודע לתת לזה מקור ישיר לענין ברכת המזון, אבל כך נראה פשוט, וזה מזכיר לי מאמר מעניין שכתבתי לפני כ15 שנה, אני מצרף לך.

דחיית גיור בכדי להמנע מחילול שבת

שאלה

מעשה בא לפני גדולי הפוסקים, בחייל נכרי בשעת מלחמה, שמחמת גודל הסכנות שעמד בהם בימי המלחמה העוברים עליו בשדה הקרב זכה והכיר במי שאמר והיה עולם, ונתעורר על ידי כך לקבל עליו עול תורה ומצוות וחפץ לבוא בקהל ה'.

ובאה השאלה, האם לגיירו מיד, וזאת ע"פ המבואר בלשון השולחן ערוך בסעי' ב: "אם קיבל מלין אותו מיד", דמשמע שאחר שנתברר לבית דין שגר אמת הוא אין להם לעכב את הגרות כלל ויש למולו מיד. ובפרט שיש לחוש שמא אם ידחה יותר מידי יפרוש, שעל כן אמרו שאין מרבין עליו ואין מדקדקין עמו יותר מידי (שו"ע שם). כמו"כ יש לחוש שמא לאחר זמן יאנס ולא יוכל לבוא בקהל ה' (ראה ביצה יט ע"א שמחמת חשש זה התירו להקריב עולת  ראיה ביו"ט לשיטת ב"ה).

מאידך י"ל, דכיון שגר זה מצוי עדיין בשדה הקרב שם אורבות לו סכנות דבר יום ביומו, ומן הסתם יהיה מוכרח לחלל את השבת לצורך הצלת נפשו, א"כ עדיף טפי שידחה את גרותו לאחר תום המלחמה, אז יוכל לקיים את מצוות התורה באין מפריע, ולא יזדקק להיתרים של פקוח נפש.

תשובה

ראיה לזה מנוסח ההודעה לגר ע"פ מסכת סופרים

בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קמ אות ב) נשאל בשאלה זו וכתב להתיר לגיירו מיד, והביא ראיה לדבריו מהא דאיתא במסכת גרים (פרק א הלכה א) שם נתבאר שאומרים לו לגר: "אי אתה יודע שהעובר על אחת מחייבי מיתות בי"ד נהרג עליה, ובזמן הזה נהרגין עליהן ואי אפשר לקיימן בפרהסיא". ומשמע שבשעת השמד עסקינן, שמשום כך התרו בו שיקשה עליו לקיים את המצוות בפרהסיא, ואף על פי כן מקבלים אותו לעדת ישראל. הרי שאף שמן הסתם מוכרח יהיה לעבור על אחת ממצוות התורה לצורך הצלת נפשו מפחד המלך, מ"מ מקבלים אותו. ואף בנידון דידן[1] יש לקבל גרותו של חייל זה, ובזכות כניסתו לקהל ישראל יזכה להנצל מן המלחמה[2].

הגדרת הפטור במעשה הנעשה באונס, ודין מכניס עצמו לאונס

ובהקדם ההכרעה בשאלה זו נבוא לדון בעיקר גדרו של דין "אונס רחמנא פטריה". דיש להסתפק, האם כוונת הדברים היא ש"מעשה עבירה" הנעשה באונס נחשב כמעשה איסור, אלא שמחמת שנעשה הדבר באונס עושה מעשה זה אינו נענש עליו, או שמא, מעשה הנעשה באונס אינו נחשב כמעשה עבירה כלל, והיתר גמור הוא. בשאלה זו האריכו רבותינו האחרונים כפי שיתבאר להלן.

ולכאורה אף נידון דידן תלוי בשאלה זו, שאם מעשה הנעשה באונס כלל אינו מתיחס לעושה העבירה, י"ל שאין כל חסרון בכך שגורם לעצמו לבוא לידי חילול שבת, אבל אם מעשה העבירה מתיחס לעושה באונס אלא שאינו נענש עליו, שפיר יש לדון ולומר שעדיף טפי שידחה את גרותו ולא יאנס לעבור על מצוות ה'.

עוד אפשר שיש לדחות גרותו מטעם נוסף, דלכאורה יש לחקור, כאשר אדם מכניס עצמו לידי אונס, וכגון שמחמת התרשלותו הביא על עצמו גזירת מלכות המחייבתו לעבור על אחת ממצוות התורה, האם נחשב הדבר לאונס כיון שעתה מוכרח הוא לכך[3], או שמא כיון שמחמת רשלנותו בא הדבר לידו נחשב הדבר לפשיעה[4].

שאם נחשב הדבר לפשיעה יש לדון ולומר שגם עצם מעשה הגרות עתה יחשב לפשיעה, שהרי גר זה אינו מחוייב עתה במצוות ורשאי הוא לחלל את השבת, ורק ע"י שבא לכלל ישראל מביא על עצמו את חיובי התורה ונזקק לעבור עליהם לצורך הצלת נפשו.

מאידך, יש לחלק בזה בין ישראל שמחויב בשמירת מצוות התורה וממילא בשעה זו שיכול למנוע עצמו מלבוא לידי אונס מצווה הוא בכך, ומשום כך אם אינו נמנע מן האונס וגורם שיבוא מעשה עבירה לידו נחשב הדבר לפשיעה, אבל נכרי הבא להתגייר שעתה אינו מחוייב במצוות אפשר שאין כל חסרון בכך שגורם לכך שתבוא עבירה לידו.

ובאור הספק בזה הוא, מהו גדר האיסור להכניס עצמו לידי אונס: האם מחמת שיכול להמנע מן האונס ואינו נמנע, מעשה זה אינו נחשב כלל כמעשה הנעשה באונס, וזאת אף שבשעת מעשה שוב אין הדבר נתון לבחירתו.

או שמא מעשה העבירה לעולם נחשב כאונס גמור, שהרי בשעת מעשה אנוס ומוכרח הוא לכך, אלא שעצם הזהירות שלא לבוא לידי עבירה מכלל שמירת המצוות היא ומצוה בפני עצמה היא.

הנפק"מ בזה לדידן

ונפקא מינה בזה לנידון דידן, שאם נאמר שעי"ז שהביא את האונס על עצמו נחשב הדבר כפשיעה, א"כ אף כאן הוא כך, שהרי בידו היה שלא להתגייר ולא לבוא לידי חיוב. אבל אם נאמר שהחיוב להמנע מלבוא לידי אונס הוא חיוב בפני עצמו, ואינו הגדרה בעצם מעשה העבירה שתעשה אח"כ, א"כ אפשר שזהו רק בישראל המצווה על שמירת התורה, אבל נכרי שפטור עתה מכל מצוות התורה אינו מחוייב בכך ויכול להתגייר אף שיודע שעי"כ יבוא לידי חילול שבת ושאר איסורים. 

נמצא שבספקו של בעל אמרי יושר יש לדון בג' הצדדים הנ"ל:

א. האם מעשה הנעשה באונס נחשב למעשה עבירה – שאם היתר גמור הוא אפשר שאינו מחוייב לדאוג לכך שלא יבוא הדבר לידו. 

ב. האם נחשב הדבר לאונס או פשיעה – והמסתעף מזה – דאף דפשיטא שמותר לו לחלל את השבת לצורך הצלת נפשו אף שבפשיעה בא הדבר לידו, מ"מ כיון שהעבירה באה לידו בגרמתו נחשב הדבר לפשיעה וישא בעונש על כך.

ג.  אף אם נאמר שאסור לאדם להכניס עצמו לידי אונס, האם הלכה זו מכלל חובת שמירת המצוות היא ונאמרה רק בישראל המצווה על שמירת מצוות התורה, או שמא הלכה כללית היא גם בגר הבא להתגייר.

ועתה נבוא לבאר הדברים אחת לאחת.

שיטת התוספות בהגדרת דין אונס רחמנא פטריה

בדינו של חציו עבד חציו בן חורין כתבו התוספות במסכת בבא בתרא (יג ע"א ד"ה שנאמר), שמשום קיום מצות "פרו ורבו" לבד לא היינו כופין את רבו לשחררו, שהרי כעת כאשר חציו עבד פטור הוא ממצוה זו, ד"אונס רחמנא פטריה",  ואין כל טעם לכוף את רבו לשחררו בכדי שיחול עליו חיוב שאינו חייב בו עתה.

וראיה לדבר כתבו התוס': שאל"כ בכל העבדים נכוף את רבם לשחררם כדי שיתחייבו בכל המצוות.

ובאחרונים הקשו (ראה אוהל תורה בשם הגר"א וסרמן ובקהילות יעקב ב"ב סי' י), היאך דימו התוס' חציו עבד חציו בן חורין לעבד גמור עד שהקשו בכל עבד מפני מה לא כופים את רבו לשחררו, הרי זה שחציו עבד חציו בן חורין מחוייב הוא במצוות כשאר ישראל מחמת חציו הבן חורין, אלא שאנוס הוא על כך מחמת צד עבדותו, אבל שאר עבדים פטורים הם מכל המצוות ומעיקרא לא נתחייבו במצוות יותר מן האשה, וא"כ היאך ס"ד לכפות את רבו לשחררו כדי שיתחייב במצוות שכלל אינו שייך בהן עתה.

ומכאן למדו, שלשיטת התוס' הגדרת פטור "אונס" אינו כדין "דחויה" בעלמא, אלא כיון שאנוס על המעשה נעשה לו הדבר כהיתר גמור וכאילו לא נצטווה במניעתו מעולם. ומשום כך סברו התוס' שאין כל חילוק בין עבד גמור לזה שחציו עבד שכל פטורו אינו אלא מדין אונס, שכן בשני המקרים סברו התוס' שפטורים מן המצוה לגמרי .

בדרוש וחידוש להגרעק"א פירש מהאי טעמא, מדוע חייבי אונסין חייבים בתשלומין ולא נאמר בהן דין "קם ליה בדרבה מיניה", ואילו חייבי מיתות שוגגין פטורים מן התשלומין מדתנא דבי חזקיה. ופי', דמעשה הנעשה באונס היתר גמור הוא וכלל אינו נחשב כמעשה עבירה, ומשום כך לא שייך  לפטור את העושה מעשה כזה מדין קלב"מ, דמעולם לא עשה מעשה שיש בו חיוב מיתה, אבל חייבי מיתות שוגגין עשו מעשה שיש בו חיוב מיתה, אלא שמחמת שהיו שוגגין אינן נהרגים, ובזה אמרו דכיון שמעשה שיש בו חיוב מיתה הוא יש לפוטרם מן הממון (אמנם ראה להלן מדברי מהר"י ענגיל שלענין ממון לעולם לא נחשב האונס להיתר ואינו אלא דחיה בעלמא).

כמו"כ כתב בשו"ת חמדת שלמה (או"ח סי' לח) ע"פ סוגית הגמ' בע"ז (נד ע"א), דאי עבד ישראל לבהמה באונס לא נאסרת בהמה זו להקרב לגבי מזבח, ומבואר, דכיון שנעשה הדבר באונס כמאן דליתא דמי. (הן אמת שיש לפקפק בראיה זו, דאפשר שהפסול לגבי מזבח אינו מחמת עצם מאיסות העבודה אלא מחמת האיסור שבדבר, ובאונס קיל טפי).

סוגית הגמ' בחגיגה ט ע"א לענין תשלומי קרבן ראיה

אלא שעל דברי התוס' יש להקשות לכאורה מסוגיא מפורשת. דלענין הבאת קרבן ראיה אמרו חכמים (חגיגה ט ע"א), שאם היה חיגר בראשון ונתפשט (החלים מחוליו) בשני – פטור. והיינו שלמאן דאמר שחיוב ראיה אינו נוהג כל ימי החג אלא בראשון בלבד, ושאר ימי החג אינם אלא תשלומין של ראשון, א"כ חיגר זה שכלל לא נתחייב ביום הראשון של חג במצות הראיה, אינו מביא קרבן בשאר ימי החג, שאינם אלא תשלומין למי שנתחייב בראשון ולא נזדמן לו לשלם חיובו.

אבל מי שהיה אנוס ביום הראשון ולא יכול היה לבוא לבהמ"ק להקריב קרבנו, אינו פטור מלשלם חובתו בשאר הימים. והיינו משום שאונס אינו פטור גמור, אלא שאינו בר עונשים, וכיון שהיה בתורת החיוב בראשון מביא בשני. א"כ מוכח מכאן שלא כדברי התוס' שהשוו אנוס לזה שאינו כלל בתורת החיוב.

באונס מצוות התורה נחשבות כמצוה קיומית ולא חיובית

והנה, בס' קהילות יעקב (שם) כתב בהגדרת דין זה, דאף שצדקו דברי האחרונים שדין אונס חלוק מזה שאינו בתורת המצווה כלל (וכדמוכח מסוגית הגמ' הנ"ל בחגיגה), מ"מ היתר גמור הוא לאנוס לעבור על מצוות התורה ואין כאן דין "דחיה" בעלמא.

והיינו שהאנוס על קיום המצוות אף שאינו מחוייב בהן מ"מ יכול הוא לקיימן כדין מצוה קיומית, ודומה הדבר למצות אכילת תרומה ושביעית שאין אדם מחוייב בכך, אלא שאם יאכלם יקיים בזה מצות עשה של תורה, אבל הפטור מן המצוות כעבד וכדו' אף אם יקיימן לא עשה ולא כלום[5].

דוגמא לדבר כתב שם, דהנה קיי"ל דלקיום מצות עשה חייב אדם לבזבז מנכסיו עד חומש ולא יותר. (ראה ש"ך יו"ד סי' קנז, ופתחי תשובה שם סי' קנז ס"ק א). ולפי זה אם לא ימצא אתרוג אלא בדמים יקרים הרבה יותר מחומש מממונו פטור הוא מלקנותו וחשיב כאנוס על כך. ואף על פי כן הדבר פשוט שאם יוציא מנכסיו שיעור רב זה ויקח את האתרוג ודאי יקיים בו מצות עשה של תורה ולא נאמר שכבר נפטר ממצוה זו[6].

ובזה כתב ליישב את דברי התוס' מקושית האחרונים מדברי הגמ' בחגיגה, דאף שהאנוס שייך במצוות ונחשב הוא כ"בר תשלומין" לענין קרבן ראיה, מ"מ סברו התוס' שלא מסתבר שנכוף את רבו לשחררו כאשר אינו מחוייב כלל במצוה וכמצוה קיומית היא לגביו, דמהיכי תיתי להפסידו ממון כדי שיוכל העבד לקיים מצוות קיומיות.

נפקא מינה בזה במי שנאנס ולא התפלל

האתוון דאורייתא (סי' יג) עמד אף הוא בחקירה זו, וכתב שתלויה היא במחלוקת הפוסקים גבי נאנס ולא התפלל שחרית האם מתפלל מנחה שתים. ויסוד הספק בזה הוא כמש"נ, שאם אונס נחשב כפטור גמור א"כ בזמן תפילת שחרית לא חלה עליו חובת תפילה כלל, וכיון שלא נתחייב בכך אין לחייבו בזה בתשלומין.

אבל אם נאמר שהאונס אינו פטור גמור אלא שאינו בר עונשין, ודאי עליו להשלים חובתו בתפילת המנחה. וראה בזה בדרישה ובט"ז (או"ח סי' קח).

כמו"כ ציין למחלוקת רש"י ור"ת (זבחים כב ע"ב) לגבי דין "ערל" הפסול לעבודה ואסור באכילת תרומה, דלשיטת רש"י שם איירי במי שמתו אחיו מחמת מילה, שאף שפטור מן המילה ערל הוא, ולר"ת איירי דוקא שנמנע מלמול בזדון, אבל מי שמתו אחיו מחמת מילה אינו נידון כערל.

ופי' שנחלקו בנידון דידן: לרש"י האנוס אינו מופקע מקיום המצוה, ומשום כך אף שמי שמתו אחיו מחמת מילה אנוס הוא על קיום מצוה זו מ"מ נידון כערל, ואילו לר"ת האנוס אינו בתורת מצות המילה כלל.

חילוק יש בזה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחבירו

באתוון דאורייתא שם כתב לחלק בזה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחבירו. במצוות שבין אדם לקונו סברא היא שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ומסתמא פטר את האנוס לגמרי, שאין הקב"ה תובע מן האדם יותר מכדי יכולתו.

אבל במצוות שבין אדם לחבירו – כפריעת חוב ועשיית מעקה וכדו', הסברא נותנת שאינו פטור לגמרי, דהיאך יתכן שילוה ממון מחבירו ונאמר שמחמת אונסו אין לו כל צורך לשלמו. וע"כ צ"ל שבכהאי גוונא זהו דין "דחיה" בלבד ואינו פטור אלא מן העונשין לבד, אבל עיקר המצוה לכל ישראל נאמרה לרבות את האנוסים.

ועל דרך זה פירש את שיטת התוס' הנ"ל. דבמצות פרו ורבו ביסודה יש בה משני המינים גם יחד: מחד גיסא מצוה היא ככל המצוות שציונו הי"ת לעבודת בוראנו, ונחשבת היא כאחת מן המצוות שבין אדם למקום. אולם מאידך נחשבת היא גם כמצוה שבין אדם לחבירו, היות ותכלית מצוה זו הוא כדכתיב: "לא תוהו בראה לשבת יצרה" – שיהיה העולם מיושב בבני אדם, ועיקר תוכנה של מצוה זו הוא לצורך תיקון העולם וטובת הבריות.

וזהו שאמרו התוס', דמחמת עצם החיוב פרו ורבו אין כל חילוק בין חציו עבד חציו בן חורין לעבד גמור, ששניהם פטורים לגמרי ממצוה זו – זה מחמת אונסו וזה מחמת שלא בא לכלל החיוב מעולם. אבל מדין מצות "שבת יצרה" שממצוות שבין אדם לחברו היא, חלוק דין חציו עבד שפטור רק מחמת אונס מדינו של עבד גמור שכלל לא בא לכלל החיוב. ומשום כך אמרו שמחמת מצות שבת כופין את האדון לשחררו.

נתבאר עכ"פ, שנידון דידן תלוי לכאורה במחלוקות הנ"ל בגדר פטור אונס, לשיטת רש"י וסיעתו לכאורה יש לפקפק בהיתרו של האמרי יושר לאותו גר הבא להתגייר, דלשיטתו מעשה עבירה הנעשה באונס בכלל עבירה הוא אלא שאין נענשים עליו, ואילו לשיטת ר"ת וסיעתו צדקו דבריו, דכיון דבלאו הכי עבירות שיעשה מחמת אונסו אינן נחשבות כמעשה איסור אין כל טעם להמנע מלקבלו[7].

דין מכניס עצמו לאונס

אלא שאף לשיטת ר"ת וסיעתו עדיין יש לעיין בדין זה, משום שכאן הגר מכניס את עצמו בבחירתו לידי אונס, ויש לדון האם דינו כאונס.

ולכאורה הדבר תלוי במחלוקת הראשונים: בסוגית הגמ' בשבת (קלד ע"ב) נתבאר, שמרחיצין את הקטן בחמין אחר המילה בשבת מפני שסכנה היא לו. ובראשונים נחלקו כאשר אישתפכו חמימי בשבת ואין לו מים חמין להרחצת הקטן אחר המילה, האם מותר לו למולו בשבת אף שעי"כ יוכרח לחמם לו מים בשבת כדי שלא יסתכן, או שמא כיון שכבר מעתה יודע הוא שאם ימולו יוכרח לחלל עליו את השבת אין כל היתר למולו. דמחד גיסא י"ל, דכיון שעתה מחוייב הוא במצות מילה לא מוטל עליו לבוא חשבון על כך שמחמת מילתו יוכרח לחלל את השבת, מאידך, כיון שמכשירי המילה אינם דוחים את השבת, אין לו להכניס עצמו לידי מצב של פיקוח נפש, שעי"כ יוכרח לחלל אותה, ויש לדחות את המילה לאחר השבת.

ובשאלה זו נחלקו הראשונים שם, דעת הרמב"ן שם במלחמות שמותר למול ולחמם לאחר מכן מים להרחצת הקטן. וטעמו בזה כנ"ל, כיון שעתה מצות המילה מוטלת עליו ואין לו לדחותה מחמת דין פקוח נפש שיחול עליו אחר כך.

אבל בעל המאור שם כתב שיש לדחות את המילה לאחר השבת, משום שאסור לאדם להכניס עצמו לידי אונס פקוח נפש.

נמצא שנחלקו בשאלה הנ"ל, האם מותר לאדם להכנס למצב של אונס.

כמה ראיות לדעת האוסרים בזה

בסוגית הגמ' בשבת (מה ע"א) דנו אמוראי, במי שהדליק נר חנוכה בערב שבת בשעת הסכנה בחצירו, האם מותר לו להכניסו לביתו בשבת מחמת סכנת עכו"ם שחושש שיהרגוהו. ואמרו שם, דכדאי הוא רבי שמעון (דלית ליה מוקצה) לסמוך עליו בשעת הדחק. ולמד מכאן רש"י, שלולי שיטת רבי שמעון היה הדבר אסור אף שכרוך הוא בסכנה. והדברים צ"ע, היכן שמענו שאדם מצווה למסור נפשו על קיום איסור מוקצה דרבנן.

ובהג' חכמת שלמה להגר"ש קלוגר (או"ח סי' שכט) כתב לפרש, דכיון שלא היה לו להדליק את הנר בחצירו, דבשעת הסכנה קיי"ל (או"ח סי' תרעא סעי' ה) דמדליק על שולחנו ודיו, נמצא שהוא הביא את האונס על עצמו, וכיון שכך מחוייב הוא למסור נפשו על קיומו. (רבים מן האחרונים נחלקו עליו בזה, וכתבו דאף אם נאמר שהמכניס עצמו לאונס נחשב כפושע מ"מ אין זה אלא לענין עונשין וכדו', אבל לעצם הענין ודאי מחוייב הוא להציל נפשו אף שיבוא עי"כ לידי חילול שבת, ד"וחי בהם" כתיב כמבואר להלן בסוף דברינו).

יעויין בס' תורת חיים (אבהע"ז סי' יא אות ג) שכתב לפרש, מה שאמרה אסתר "כאשר אבדתי אבדתי" דדרשו חז"ל – כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך – שעד עתה היה הדבר באונס ועתה ברצון, דלכאורה קשה, שהרי גם עתה שברצונה באה לפני המלך עצם בעילתו היתה באונס אלא שהזמינה עצמה לכך, וא"כ אין זה אלא כמכניס עצמו לאונס ומפני מה סברה שתאסר על מרדכי מחמת ביאה זו. וע"כ צ"ל דמכניס עצמו לאונס חשיב כפושע, וממילא די בזה לענין לאוסרה על בעלה[8].

ראיות לזה מסוגית הגמ' בריש מסכת כתובות ומשו"ע הל' שבת

מאידך, בגמרא בכתובות (ג ע"ב) מובא, שבשעת הגזירה שאמרו כל הנישאת תבעל להגמון תחילה בטלה התקנה לישא ברביעי. והקשו בגמ': "ולידרוש להו דאונס שרי". והיינו שתהא מותרת להנשא ברביעי אף שתבעל מחמת כן להגמון – ד"אונס רחמנא פטריה".

ומוכח מדברי הגמרא שמותר לאדם להכניס עצמו לידי אונס (עיין קובץ שיעורים שם[9]).

כמו"כ יש להוכיח לכאורה מדברי השו"ע (או"ח סי' רמח), שכתב להתיר לצאת לדרך תוך שלושה ימים קודם השבת לצורך מצוה, אף שיודע הוא שיצטרך משום כך לחלל את השבת. הרי שמותר לאדם להכניס עצמו לידי סכנה[10]. וראה בקוב"ש (כתובות אות יב) שהאריך בזה[11].

בס' ישועות ישראל (חו"מ סי' כא) כתב לחלק בזה, בין היתר הפלגה ג' ימים קודם השבת, לשאר מכניס עצמו לאונס, שכן בשעה שמפליג לדרכו מצות השביתה עוד לא חלה, וע"כ אפשר שאף שיודע הוא שיוכרח לחלל את השבת מחמת נסיעתו כיון שבשעת הפלגתו לא היה מצווה בכך הדבר מותר, משא"כ בדבר שכבר בשעה שמביא האונס על עצמו מחוייב הוא במניעתו, אפשר שכחלק מחובת שמירת מצוה זו נכללת גם הזהירות מלבוא לידי עברתה באונס, ועיי"ש עוד שהאריך בפרטי הלכה זו.

שיטת הרמב"ם בזה

אמנם מדברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה הל' ד) נראה לכאורה כדברי בעל המאור, שהאריך שם לבאר שמי שעבד לכוכבים ומזלות באונס פטור מעונש כרת, וסיים: "אבל  אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה, הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד, והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה  התחתונה של גיהנם".

ומבואר להדיא בדבריו, שהמכניס עצמו לאונס נקרא מזיד, וצ"ע היאך יתישבו דבריו עם סוגית הגמ' בכתובות.

כמו"כ יעויין בתשובות הריב"ש (סי' יא) שדן בדינם של אנוסי ספרד שבחרו להשאר בארצות השמד מחמת החששות הרבים בהפסד הממון וטלטולי הדרך, וכתב דפשוט הדבר שחובה גמורה מוטלת עליהם להציל עצמם בזמן שהדבר עוד ניתן ולא להביא עצמם למצב של אונס מחמת השארותם במקומם. (ואפ"ה כתב שם שכשרים לעדות כיון שאין רצונם לחטוא ובאונס בא הדבר לידם).

החילוק בזה בין איסור ע"ז שדינו ביהרג ואל יעבור לשאר מצוות התורה שנאמר בהם "וחי בהם"

אלא שלכאורה יש לחלק בזה ולומר, שרק לגבי העובד ע"ז באונס אמר הרמב"ם את דבריו שאם יכל להנצל מן האונס ולא השתדל בזה נחשב הוא כמי שעשה במזיד, שאף שבעלמא נחשב הוא כאנוס לפוטרו מכרת, מ"מ כיון שמן הדין היה לו למסור נפשו על איסור זה, שהרי הוא מג' עבירות חמורות שדינן ביהרג ואל יעבור, והוא לא רק שלא מסר נפשו אלא גם הביא עצמו לידי אונס זה, דינו כמזיד ממש אף לענין חיוב כרת. ורק כאשר לא היה יכול להנצל מן האונס אמרינן דאף שמעיקר הדין היה לו למסור נפשו על כך מ"מ אינו חייב כרת על עבירתו, דסוף סוף לא נעשה הדבר בבחירתו.

אבל בשאר מצוות שאין חיוב למסור נפשו עליהם, יודה הרמב"ם שאף אם הביא את האונס על עצמו לא נחשב הדבר למזיד, שהרי עתה אחר שבא האונס לידו התורה חייבתו לעבור על המצוות לצורך הצלת נפשו, ומקיים בזה את מצות התורה – "וחי בהם ולא שימות בהם", והיאך יתכן שבמעשה אחד יחשב כעושה מצוה הנוטל שכרו וכעושה עבירה במזיד שסופו יורש גהנום[12].

נמצא לפי"ז שמפשטות הסוגיא בכתובות (ג ע"ב) ודברי רוב הראשונים והאחרונים (מלבד הרז"ה) מותר לנכרי זה להתגייר ולבוא לקהל ה', אף שעי"ז מכניס עצמו לידי אונס ויוכרח לחלל את השבת להצלת נפשו.