דילמות הלכתיות בשירות צבאי עם פיקוד חילוני

שאלה:

שלום. שאלתי השבוע שאלה בענייני צבא ואני רוצה לחזור על השאלה ולחדדה וקצת לרדת לפרטים הלכה למעשה. לא בטוח שכדאי לפרסם את השאלה באתר, אך לפי שיקולכם. אקדים שאני מדריך תלמידים יראי שמים לקראת הגיוס, ולכן ברצוני לדעת כיצד להורות להם להתנהל בפן ההלכתי מצד כמה נקודות.
המציאות בצבא היא שמצד אחד צה"ל עושה הרבה על מנת שלחיילים הדתיים תהיה אפשרות לקיים אורח דתי ראוי (בכוונה לא אמרתי "מלא"). הדבר מתבטא במתן זמן לתפילות, מערכת כשרות עם נהלים מחמירים יחסית, פקודות מטכ"ל שדואגות הרבה פעמים לקיום לכתחילאי של המצוות, מערכת גדולה של רבנים צבאיים וכו' וכו'. אולי יש שיחלקו על כך, אבל זאת הרגשתי. עם זאת, נראה לי שאין ספק שבראש מעייניו של צה"ל לא נמצא הנושא הרוחני, אלא הצבאי ולפעמים אף התרבותי.
האמירה בצה"ל היא ברורה: הפקודה היא לפני ההלכה. אם למשל מפקד אומר לך שעליך לנסוע בשבת בשביל דבר שברור שאינו צבאי, ולא מקשיב לבקשותיך שאסור לך לעשות זאת, אז מבחינת צה"ל אתה בהחלט צריך לנסוע, ואח"כ מקסימום תגיש קבילה (שאגב מן הסתם תיצור למפקד הזה בעיות, באשר נציב קבילות החיילים עושה עבודה טובה מאד שמרתיעה את הפיקוד).
בדרך כלל לא אמורה להיות התחככות משמעותית בין חייל למפקד. פקודות מטכ"ל נועדו למנוע זאת, ואם יש חריגות אז אפשר לדבר עם הרב או עם הקו הפתוח של הרבנות, וכך מובהר לפיקוד שעליו לשנות את דרישתו מהחייל.
אולם יש שני נידונים שעלולים ליצור חיכוך: האחד הוא שהרבנות הצבאית, המורכבת וודאי מאנשים יודעי ספר, יש חשש שהיא תוטה ע"י צמרת המטה הכללי, ותמשוך מאד לקולות שאולי אין להן מקום בהלכה. אציין בהקשר זה, שנהוג בבסיסים מסוימים לעלות בקשר מול חייל ששומר על בסיס טירונים גם בשבת בכל שעה עגולה והוא צריך להשיב. לפי מה שהבנתי הרבנות מתירה זאת, כנראה בנימוק שיש חשש שהסוללה תיגמר. התמוה הוא שיש מקומות הרבה יותר מסוכנים, ששם הדרישה היא לעלות בקשר רק פעם ב12 שעות. יכול להיות אפשר להתפלפל, ושיש לדון לכאן ולכאן, ולי אין את היכולת לעשות זאת, לא מבחינה הלכתית ולא מבחינת הבנת המציאות, אך אם הרב הראשי לצה"ל היה הרב קנייבסקי, הייתי רגוע. אני ממש לא מזלזל ברבצרי"ם שעושים עבודה קשה ומורכבת, אך כיוון שאם יגיד רב צבאי שעל חייל לסרב לפקודה (או לא לקיימה בלשון עדינה) כאשר היא מנוגדת להלכה, ידיחו אותו, קצת קשה לסמוך בעיניים עצומות. לא נראה לי שאפשר להגיד על צמרת הרבנים הצהליי"ם שהם לא יראים מאיש. אגב, זה לא בהכרח נובע מפחד אישי, ממש לא. המצב בצה"ל הוא מורכב, הצמרת המטכלית מרגישה איום מהמקום של "הרב" וההלכה אצל החיילים הדתיים, ויודעים הרבנים הצבאיים שאם יפתחו חזית נגד המערכת, עלול הדבר לפגום בגיוס בקרב בני הישיבות והדתיים היותר חרדים לדבר ה', וליצור נתק בין הציבור הדתי לאומי (במיוחד החרדל"י). אפשר לומר "נו אז מה, מקסימום לא תתגייסו, תלמדו בישיבה", אך לא זו דרכו של הציבור הדת"ל, אשר רוצה לראות עצמו חלק מהמדינה גם בפן הצבאי, ועם זאת להיות נאמן בראש ובראשונה לדבר ה' (לפחות רבים בקרבו). אם ייווצר נתק בין הרבנות לצה"ל, כל העמל להפוך את צה"ל לדתי יותר, למקפיד יותר, יכול לרדת לטמיון, באשר כל מטרתו של צה"ל תהיה לשרת ציבור דתי לאומי בינוני שלא בהכרח קריטי לו לשמור על קלה כבחמורה.
הנקודה השנייה שעלולה ליצור חיכוך היא שגם דברים שמעוגנים בפקודות מטכ"ל לא תמיד יקויימו, כמו שהזכרתי בתחילת דברנו. לעתים יכולים להעיר מחלקה ולומר לה שעליה לבצע עכשיו אימון אף שכבר עלה השחר (ולהתפלל לאחריו), הגם שהדבר נוגד פקודת מטכ"ל. ואם יבקש החייל לדבר בדחיפות עם הרב או גורם רבני אחר, לא יתנו לו, אם במטרה "לחנך" את החייל, או שפשוט ממש לא נוח כעת לפיקוד להקשיב לפקודה, בגלל סדר היום העמוס. לאחר מכן יוכל החייל לקבול את המערכת, וכפי שכתבתי, הדבר בהחלט יכול לשאת פרי ולהעניש את הגורמים למחדל, אך מה הוא עושה עכשיו? הרי אם לא יקיים את הפקודה, בכל אופן הוא עלול להיענש. מה גם שאנחנו לא בעד לסרב פקודה אם אין בכך הכרח, בגלל חשיבות האיחוד והחיבור בצבא בעינינו.
ההנחייה הברורה שאני אומר לחיילים היא שאיסור לא עושים בכל אופן. גם אם תקבל ריתוק לבסיס, גם אם תיאלץ להיכנס לכלא, גם אם בשל כך יש חשש ל"פירוד" בתוך המערכת הצבאית. אולם שאלתי היא לגבי כל מיני מקרים שיש בהלכה, אולי, התייחסות למצבי דחק. למשל, במקרה המדובר שבו החיילים התבקשו להתחיל את היום בפעילות, הייתי אומר לו להתעקש מאד לדבר עם הרב, ולאיים שיגיש קבילה, אך בסופו של דבר לא לסרב לעשות זאת, משום דברי הרמ"א בסימן פט שמתיר לעשות פעולה לאחר אמירת עלות השחר, ואולי בהתחשב בסברה שחיילים נחשבים עבדים אשר לגביהם היקל במשנ"ב שם סקי"ח, ואולי אפשר לומר שנחשב קצת כצורך מצווה. אז כיוון שיש לו היתר במקום דחק, למה שיסתכן בעונש?
עוד יש לציין שאם על כל דבר נגיד לחייל שאסור (גם כשיש מקום להקל), ועליו לסרב פקודה, זה עלול לרוקן את המשמעות שלו מהגיוס ולרצות כבר לסיים אותו מבלי להשקיע, או מאידך, להרגיש שגם ככה הוא לא מסוגל לעמוד בגבורה כנגד מקרים כאלה, ודווקא זה עלול להוריד אותו רוחנית.
ולכן רציתי לשאול לגבי כל מיני מצבים כאלה, כפי שאציג להלן, שהם לא שחור ולבן, מה דעתכם בנושא. הסיבה שאני שואל שאלה זו כאן היא שניסיתי לשאול בקרב רבנים בכירים הציבור הדת"ל, אבל יש שם שתי גישות שבעטין לא הצלחתי לקבל תשובה: גישה אחת היא שכל שאלה כזו יש להפנות לרבנות הצבאית, וגישה שנייה (הכועסת על צה"ל בגלל התנתקות ותקדימים אחרים), שאם אומרים לחיילים לעשות דבר כזה, אפילו על דבר קטן, זה שעת השמד, וצריך לסרב. אולי תצדדו באחת הגישות, אבל העדפתי שתהיה לכך תשובה שאולי יותר תתמקד בפרקטיקה, עם פחות שילוב השקפתי (לא שלא הייתי שמח לדעת מה אתם חושבים גם באופן כזה). אם יש פתרונות הלכתיים מסוימים, זה מעולה. אז אחרי כל ההקדמה, הנה השאלות:
א. אימון, ריצה וכדו' לפני תפילה, לאחר שעלה השחר.
ב. פעילות אימונית (לא מבצעית) שהתחילה קודם עלות השחר, ונמשכת כך שלא נותנים לו זמן לקרוא ק"ש בזמן ק"ש או שלא נותנים לו זמן להתפלל שחרית קודם חצות היום.
ג. כמו בסעיף ב, רק שלא נותנים לו זמן להתפלל שחרית קודם ארבע שעות אלא לאחר מכן.
ד. עשיית שבות דשבות, נגיד ע"י גוי, כאשר לצה"ל אין בכך צורך גדול (אך לחייל יש, שכאמור אם לא יעשה זאת ייתכן שייענש).
ה. נשיאת מוקצה שלא לצורך מבצעי.
ו. טלטול ד' אמות בכרמלית או העברת חפץ מרה"ר או רה"י לכרמלית.
ז. ענייה במכשיר קשר בשבת, כאשר עולים כל שעה עגולה מולו. הם כנראה עושים זאת כדי שהטירון לא יירדם, ואם נרדם- להענישו. הרבנות מתירה כנראה כדי לוודא שהמכשיר עובד.
ח. ישיבה בכיתה מול חיילת שלובשת מכנסיים צבאיים (אין טפח מגולה), שמסבירה תכנים לימודיים.
ט. עמידה מול מדגי"ת, היינו מדריכת ספורט שלא מגדימה מולם אלא רק מסבירה, אך לבושה בלבוש מעט פרוץ (נגיד מכנסיים קצרים צמודים וחולצה קצרה).
י. נשיאת נשק בשבת עם או בלי כדורים במקום שיש בו עירוב לחיילים טירונים (כדי לחנך אותם להסתובב עם הנשק).
תודה רבה וסליחה על האריכות!

תשובה:

שלום וברכה

עבודתך חשובה מאוד, לא רק בנוגע להדרכה המעשית הלכתית שזה גם דבר שעליהם לדעת היטב, אלא גם ובעיקר בהנחלת העקרון, לפיו עליהם לשמור על יראת השמים ועל רמתם הרוחנית בכל מחיר, דבר שממש לא קל בצבא, ולכן אגב, גם מי שהולך לצבא, מומלץ שילך ביחידות יעודיות לחרדים – חרדליי"ם שם אני בטוח שיש הרבה פחות קונפליקטים או במסגרת הסדר, ולא לבד לסתם יחידה חילונית, קשה לי מאוד להאמין שניתן לעבור צבא כזה בלי להיות מושפע רוחנית, ובלי להכשל באיסורים רבים בעניני שבת כשרות צניעות ועוד.

ולעצם שאלותיך, בעיני החילוק צריך להיות ברור בין דברים שהם איסור של ממש, לדברים שיש להם פתרון הלכתי, גם אם אינו ממש לכתחילה, כיון שאין ספק שבחור צעיר שנמצא בסיטואציה הזו אי אפשר להחמיר עליו במקום שניתן להתיר, כיון שלא יעמוד בכך על כל המשתמע מסירובו.

1. לגבי עשיית מלאכה אימון לפני התפילה ובפרט קודם שהגיע זמן התפילה, בהחלט ניתן לסמוך על דברי הרמ"א בסי' פט שאם אמר ברכות השחר יש להקל.

2. אין לבטל מצות קריאת שמע ותפילה בשום אופן, חובה לקרוא קריאת שמע קודם סוף זמנה, לכל הפחות זמנה לפי שיטת הגר"א שהיא העיקרית להלכה לדעת הרבה אחרונים [ואם יוכל יקרא לפחות פרשה ראשונה קודם, תוך כדי האימון], וכן תפילה לפני סוף זמן תפילה חובה לסיים שמונה עשרה ועל זה אין לוותר בשום פנים. אלו הלכות קבועות בשו"ע ואין חולק.

4. שבות דשבות על ידי ישראל אין להתיר מחמת צורך כזה, אבל על ידי גוי נראה שיש להתיר, לא שונה משאר הפסד, ראה בענין זה כאן כמה תשובות שכתבנו על מקורותיהם.  

5,6. אין לשאת מוקצה או להוציא מרשות לרשות בלא צורך מבצעי, אלו איסורי דרבנן ואיסור דרבנן לא הותר בגלל חשש מעונש.

7. גם כאשר השמירה אכן נחוצה מבחינה בטחונית, אין לענות אף שאם לא יענה מישהו יחלל שבת כדי להגיע לשמור במקומו, ראה בענין זה מאמר רחב בס' ארחות שבת ח"ג חלק הבירורים סי' ו – עמ' שנד. מותר להפעיל את המכשיר רק לצורך פיקוח נפש. לא הבנתי את ההיתר של הרבנות, כל שעה צריך לבדוק שהמכשיר עובד??? לא הגיוני בעליל!

8. יש להקל אם אינו מתבונן בה.

9. יש להקל בדוחק רב, אם יש חשש עונש, ולא יתבונן בה. כמובן אם יודע בעצמו שגורם לו להרהור – אסור.

10. כלל לא ברור שהאקדח או הרובה הוא מוקצה, ראה שמירת שבת כהלכתה פרק כ הערה כח שסבר שהואיל ורוב תשמישו של אקדח הוא להרתעה [במקום שאין סכנה מוחשית] הוא כלי שמלאכתו להיתר, וכן במקום שיש סכנה מוחשית הוא נחשב כלי שמלאכתו להיתר כיון שהוא משמש להצלת חיים דבר המותר בשבת, למרות שיש לפקפק בזה ולכאורה הדבר תלוי בנדון הפוסקים לגבי סכין של מילה אם הוא נחשב כלי שמלאכתו להיתר כיון שהמילה ביום השמיני מותרת בשבת, לכן ודאי שיש להחשיבו כמוקצה אולם בשעת הדחק ובמקום צורך גדול יש על מה לסמוך לכאורה להתיר.

אני חוזר שוב לסיום, שיש לחזק מאוד בליבם את הכח להתנגד לכל ויתור הלכתי, כמו כן יש לשמור איתם על קשר קרוב גם בזמן השירות למתן עצות הלכתיות וחיזוקים, לבקר אותם ולמסור שיעורים וכו', כל מה שאפשר כדי לשמר את מצבם הרוחני.

בהצלחה רבה.