שאלה:
לכבוד הרב הגאון ר' נפתלי בן חיים שליט"א
ראיתי מה שכתבת בענין מה ששאלתי במי שמצא נעל אחת, וציינת למש"כ בס' השבת אבידה כהלכה בענין מי שמוצא נעל אחת, והבעל אבידה יש לו האחר, ולכן שוה לו שוה פרוטה, אך להמוצא לא שוה פרוטה. ובהערה שם ציין לכמה מראה מקומות שהפוסקים נחלקו בזה.
ולענ"ד דבריו שם הם מחודשים, דיש כמה דרגות בשוויות לשוה פרוטה. בנעל אחד, הרי בזה י"ל דלכל מי שיש לו נעל אחד ואבד נעל השני, הרי לשלו הוא שווה פרוטה, ורק עכשיו אין לו אפי' נעל אחת ולכן לא שווה לו לשוה פרוטה, אבל בעצם כשיש ב' נעליים השוויות בשוק הוא לכל אחד יותר משוה פרוטה.
אבל כשרוצה לדון במי שיש לו חפץ שבעצם אינו שווה פרוטה לעולם ורק לבעל האבידה כיון דיש לו חשיבות לחפץ זו הרי נחשב לו לשו"פ, כגון שיש לו מכתב מזקנו וכדומה, והרי לכל אדם שבעולם אין זה מכתב חשוב כלל, וא"כ אין זה רק חסרון בהיכי תמצא [כגון שאין לו נעל השני], אלא שאין זה בעצם שווה, והטעם דשווה לבעל האבידה הוא רק משום שהוא חובב את זה, והוא ישלם בעבור זה הרבה כסף, מנא לי' דבזה אמרינן דחייב.
ואין לדמות ב' ציורים אהדדי.
האם זה נכון.
וכן יל"ע היכא דמצא בורג ממכונה וכיו"ב דא"א לקנותו בפחות משו"פ, אבל בעצם החפץ בעצמו אינו שו"פ דכתב בס' משפט האבידה שם בשם מרן הגרי"ש זצ"ל דחייב להשיבו, לענ"ד זה לא דמי לשאר הציורים, דכאן מי שיש לו מכונה זו הרי ג"כ לו הוא בשוויות שו"פ, אבל רק דהמוצא אין לו מכונה זו, ולכן לא שווה לו. אבל בזה יותר מסתבר דכו"ע מודי דדיינינן בעל האבידה.
תודה רבה
שמחה בונם
תשובה:
שלום וברכה,
דבריך הינם נכונים מאוד, ויש לחלק בין דבר ששווה ממון לבעלים, לדבר שהוא ערכי לבעלים. פירוש: לכל אדם הבגדים שלובש שווים לו אבל אין להם מחיר בשוק, ודנו הפוסקים (חזו"א ב"ק סימן ו' ס"ק ג. קה"י ב"ק סימן לט. אול"צ ח"א חו"מ סי' ד. חכמת שלמה ח"ב סימן קלה) שהמזיק משקפיים של חברו חייב, מאחר ולבעלים שווים ממון. [ולא כמשתמע מהנתיבות סימן קמח ששומת תשלום נזיקין נמדד לפי הנמכר בשוק]. לא כן בדבר ערכי – כגון תמונה של קרוב משפחה – שלו היא שווה הרבה, שוויות זאת אינה ערך ממוני אלא ערך רגשי, ואמר לנו הגאון רבי מנדל שפרן שליט"א שמזיק ערך רגשי פטור מתשלום, שחובת נזיקין הוא על חסרון ממון, ולא חסרון דבר רגשי, למרות שכל אדם במצב כזה היה מוכן להוציא ממון להציל את התמונה הרגשית.
ולכן נראה לי פשוט שדבר ערכי אינו ממון, ואין חובת השבה על דבר ערכי. והטעם, שמשיב דבר ערכי אינו השבת ממון, אלא השבת קורת רוח – שמצטער שחסרה לו התמונה – ולא מצינו במצוות השבת אבדה להשיב קורת רוח.
הרמב"ם הביא הלכות אבדה בהלכות גזלה ואבדה, משום שאבדה הוא סעיף בגזלה, שאם נמנע מהשבה גוזל את חברו, וכדברי הגמרא, שראה סלע ולא משיב עובר בהשב תשיבם ובלא תגזול. ודבר שאינו בתורת גזילה אינו בתרת השבה. והגוזל דבר ערכי, ולא היה שו"פ אין לחייבו מתורת גזילה, ה"ה שאין לחייבו מתורת השבת אבדה.
