שאלה זו באמת מעניינת אותי. מה שכתוב שלאחר הטבילה הרי זה גר זאת אומרת לאחר שטבל אים קבלה אמיתית אז זהוא ניתפס הגיור וישראל לכול דבר. ואפילו אים אחרי קצת ניכשל שאלתי מתי ניקבע שהוא גר. ובאמת ניסיתי להזמין את הספר מהמיספר ואמר שאין לו אים יש לכם מאיפה להזמין הודה מאוד. ובבקשה אים תוכלו לענות לי על שאלה זו
תשובה:
שלום רב
בשניה שראשו מבצבץ מהמים הוא נעשה יהודי [יש דיון ידוע ורחב בפוסקים, האם הטבילה חלה ברגע שהראש נכנס למים או ברגע שיוצא ממנו, ראה במקורות] ומכל מקום לאחר שהוציא ראשו הוא ודאי יהודי וכל מה שיעשה אחר כך כבר לא משנה.
מקורות:
ברמב"ם (הל' שאר אבות הטומאות פ"ו הל' טז) דכתב: "וכן זב שדרס על משכב שהוא מונח במקוה, הרי המשכב טמא, וכשיעלה המשכב מן המקוה יטהר, שהרי עלתה לו טבילה. וזה הנוגע במשכב כשהוא במקוה, אם פשט ידו ונגע חוץ למקוה, הרי זה מטמא בגדים, ואצ"ל שהוא מטמא אוכלים ומשקין".
וכתב הכסף משנה: "ונראה שהטעם, מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מן המקוה ולא בעודו בתוך המקוה". והיינו שלמד, דטעם דברי הרמב"ם שהנוגע במשכב זה בעודו תוך המים נטמא, הוא דכל זמן שלא עלה המשכב מן המים עודנו בטומאתו, דעיקר טהרת המקוה נעשית בעת היציאה מן המים ולא בעודו מכוסה במי המקוה[1].
ראיה נוספת לדברי הכסף משנה, כתב באור שמח (הל' מטמאי משכב ומושב פי"ב הל' כב), מדברי הרמב"ם בהל' איסורי ביאה (פי"ג הל' יא) גבי טבילת עבדים, דכתב: "לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה והוא תחת שעבודו, ומודיעו בפני הדיינים שלשם עבדות מטבילו". ומשמע שאם תקפו בעודו תוך המים וכשעלה מן המים לא היה תחת שעבודו, לא מהני, דעיקר חלות הטבילה היא בעת היציאה מן המים ולא בעת שהייתו בתוכן[2], וע"ע שו"ת צפנת פענח (סי' רעו), שו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' לח, לט), ושו"ת שערי דעה (ח"א סי' עה).
האם די לזה בהוצאת הראש או צריך שיצא כולו מן המים
ובכוונת דבריו יש לדון, האם מיד שמוציא ראשו מן המים עולה לו טבילתו, דכיון שאין המים מכסים כל גופו אין משמעות להיות פלג גופו התחתון תוך מי המקוה, דטבילת כולו בעינן וליכא, או שמא צריך שיצא כולו מן המים ורק לאחר מכן תעלה לו טבילתו.
ומנידון דידן יש להוכיח דא"צ להוציא כל גופו מן המים, דכיון דנקטינן דגר מברך על טבילתו אחר הטבילה בעודו תוך המים, ע"כ שכבר נעשה ישראל באותה שעה אף שלא יצא כל גופו מן המים, ובזה לא מצינו למי שחולק, וע"כ דאף לכס"מ א"צ שיצא כולו מן המים. וכ"כ בשו"ת דבר אברהם (ח"ג סי' יט).
אמנם יש מן האחרונים דנקטי בפשיטות בהבנת דברי הכסף משנה, שעד שלא יעלה כולו מן המים לא מהניא ליה טבילתו, ראה בשו"ת כוכב מיעקב (סי' פז) שהביא ראיה לדברי הכסף משנה מדברי הר"ן בנדרים (טו ע"ב), דכתב, דכי אמרינן מצוות לאו להנות ניתנו אין פירוש הדבר שהנאה הבאה בעת קיום מצוה לא חשיבא הנאה, אלא דהנאת קיום המצוה עצמה לא הויא הנאה, ולמד דבריו מהא דאמרינן "הנודר מן המעין מותר לטבול בימות הגשמים אבל לא בימות החמה" (דנהנה גופו מצינת המים). דלכאורה קשיא, מאי אכפת לן בכך שנהנה מן המים, הא סוף סוף מצוה קעביד, ועל כרחך, דאף שמקיים מצוה בטבילה זו אין הדבר מתיר לו הנאה אחרת הנגרמת לו מן הטבילה. עיי"ש.
ולכאורה קשיא, מאי ראיה היא זו, הרי בטבילה במי מעין ההנאה נמשכת גם אחר קיום המצוה, שהרי מיד כשמוציא ראשו מן המים אזדא לה מצותו, וההנאה נמשכת עד שיצא כל גופו מן המים. וכתב בתשובה הנ"ל, דמכאן ראיה לכסף משנה, שעד שלא עלה כל גופו מן המים לא נתקיימה מצוותו, וע"כ שפיר למד מכאן הר"ן, דכל הנאה מן המים אסורה למודר הנאה, גם בעת קיום המצוה ממש.
ומדבריו למדנו, דפשיטא ליה בדעת הכסף משנה דכל זמן שלא יצא כולו מן המים לא נתקיימה הטבילה, שאל"כ קושיתו במקומה עומדת, דאין כל ראיה ממודר הנאה מן המעין לסברת הר"ן, שכן שם ההנאה נמשכת גם אחר קיום המצוה, ודו"ק (וע"ע שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' לט).
ונפק"מ בין שני דרכים אלו, בגר שטבל ומת או חזר בו קודם שעלה כל גופו מן המים, דלהבנת האחרונים הנ"ל מיד כשהוציא ראשו נעשה גר, ואילו להבנת הכוכב מיעקב דינו כגוי לכל דבר.
טעם לשיטת הכסף משנה להבנת בעל הכוכב מיעקב
ובטעם הדברים נראה לומר, דאף שטהרת המקוה היא בעת שכולו מצוי תוך המים ומכוסה בהן לגמרי, מ"מ מעשה הטבילה אינו נגמר עד שיצא כולו מן המים, וסבר הכסף משנה דחלות הטבילה אינה נגמרת אלא בסופה.
וראיה לדבר, מהא דכתב השל"ה (שער האותיות אות כ): "ראיתי לחסידים ואנשי מעשה שהנהיגו נשותיהם כך, לאחר שתטבול כל גופה בפעם אחת תעשה הברכה, ולאחר שתברך תטבול פעם שנית ובזה תעשה קדושה יתירה, ותהיה יוצאת בזה לשתי הדעות". וכוונתו, דכיון דנחלקו הפוסקים בטבילה הנדה האם מברכים לפניה או לאחריה (עיין בית יוסף יו"ד סי' ר), תטבול שתי טבילות ותברך ביניהם.
ודבריו צ"ב וכבר עמדו בזה בדגול מרבבה (תנינא) ובחקרי לב (יו"ד ח"ב סי' לא), מה מהני שתטבול שתי טבילות הא כבר יצאה מטומאתה בטבילתה הראשונה. ובחקרי לב שם דחק לפרש, דכוונת דברי השל"ה שתעשה תנאי, שרוצה לצאת ידי חובתה באיזו מהן שראוי טפי מדין הברכה.
מיהו מדברי השל"ה לא משמע הכי, דלהדיא כתב שטבילתה הראשונה מטהרתה אלא שטובלת טבילה שניה לתוספת קדושה.
וע"כ צ"ל, דכיון שכל זמן שלא יצאה מן המים חשיב שלא נגמר מעשה הטבילה, ממילא חשיב קצת כעובר לעשייתן. ועפ"ז יש לבאר דברי הכסף משנה וכדלעיל, דסבר שכל זמן שלא נגמר מעשה הטבילה לא חלה הטבילה ואכתי בטומאתו קאי.
ומעתה תהא נפק"מ בסברא זו נמי לדידן, דאף דדעת רוב האחרונים דגם לשיטת הכס"מ כל שיצא ראשו מן המים אזדא ליה טבילתו, ודלא כהבנת הכוכב מיעקב, מ"מ אפשר דכו"ע מודו שיש טעם להקפיד שתהא ברכת הטבילה נאמרת תוך המים, דבכהאי גוונא כיון שמעשה הטבילה טרם נגמר לגמרי חשיב קצת כעובר לעשייתן.
ויתיישבו בזה שפיר דברי הרמ"א דנקיט דהנדה נמי מברכת אחר הטבילה, שכבר נתקשו בדבר באחרונים, דהא קיי"ל בכל דוכתא דספק ברכות להקל, וא"כ כיון שלדעת רבים מרבותינו הראשונים רק במילת הגר מברכים לאחריה, נמצא שברכה זו שאחר הטבילה אינה נאמרת עובר לעשייתן וברכה לבטלה היא, והיאך נייד הרמ"א מדבריהם ופסק בזה בפשיטות לנדה לברך אחר הטבילה, ולא חשש לכל הנהו ראשונים דס"ל דהוי ברכה לבטלה.
וצ"ל, דהרמ"א סבר שכל זמן שנמצא תוך המים מתקיים בדיעבד לכו"ע דין עובר לעשייתן, ולא הוי ברכה לבטלה גם לדעת הסוברים דלכתחילה יש לברך לפניה, וכעין סברת השל"ה, וצ"ע בזה.
ומ"מ נהדר לדידן, מסוגית הגמ' כאן נתבאר שלא כהבנת בעל הכוכב מיעקב, דלדבריו קשיא, היאך הגר מברך על הטבילה אחר שמוציא ראשן מן המים, הרי עדיין גוי הוא באותה שעה כבתחילה ואינו בתורת אמירת ברכה.
[1] ועיין שו"ת פרי יצחק (ח"ב סי' לה), דהאריך בהוכחות שלא כדבריו.
[2] בשו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' מג) הקשה מסוגיא זו לאידך גיסא, דהיאך מהני שמניח דבר על ראשו בעודו תוך המים, הרי נמצא לפי"ז שקודם יציאתו מן המים ניתן דבר החוצץ על ראשו, וכיון שחלות הטבילה היא בעת עלותו מן המים היאך מהני כאשר כבר קודם עלייתו היתה חציצה בטבילה. ועיי"ש דפירש דנעשה הדבר באופן שהיו מים מקדימין ולא הוו חציצה.
באופן אחר י"ל, דזמן חלות הטבילה אינו דוקא בעת עלייתו מן המים חלה, אלא בעת הפקעת הטבילה וסיומה, וממילא בו בזמן שנותן את הכלי על ראשו ונעשה חציצה חלה הטבילה ונעשה עבדו.
ובזה תתישב נמי קושית האבני נזר (חו"מ סי' עב) ע"ד הכס"מ, דהקשה, היאך מהני טבילת אדם במ' סאה מצומצמות, הרי מיד כשמוציא ראשו מן המים נמצא המקוה חסר מן המ' סאה את אותן הטיפות העולין עם ראשו, והיאך חלה טבילתו בשעה שהמקוה חסר. וי"ל דהיא הנותנת, בו בזמן שנעשה חסר חשיב כבר שיצא ונעשית הטבילה.
