שלום,
מעשה בימים האחרונים, ביהודי מוכר מיני מאפה בבתי מדרשות, ומניח קופה לצורך התשלום. מזה זמן רב הבעלים רואה שלא כולם משלמים לו, וניסה בכמה דרכים לבקש שישלמו, ושאין לקחת בהקפה
לאחרונה הצצמיד הודעה לכל קופסה בזה"ל "אם אינך משלם מיד, מאכלי אסור עליך. בתקווה להבנה"
והנה זה לשון קונם, ועשה תנאי שאינו כפול, ולכאו' תנאי בטל ומעשה קיים, ונמצא שאפילו מי ששילם אסור לו המאכל. והיות ונוגע לאיסור תורה, רציתי לשאול אם יש היתר מרווח להנ"ל. (וידוע שנחלקו הראשונים ז"ל אם חלות שחל בדיבור בלי מעשה אם צריך משפטי התנאים, ודעת תוס' בכ"מ ותשובת מיימוני שאף נדר ונזירות בעי משפטי התנאים. וכמדומה מדבר בזה בב"מ באה"ע סי' קכ)
תשובה:
שלום רב
נדר צריך "ביטוי שפתיים", הכתיבה על הקופסה לכאורה היא שום דבר ואין לה כל תוקף, כמו שנדר במחשבה אינו מועיל לכלום.
גם אם היה אומר את הנדר בפיו, נראה שכל הנדר היה רק לזמן שהמאכל שלו, אבל ברגע שאדם קונה את המאכל בכסף והוא נעשה שלו, ולזה יש הרי רצון גמור של הבעלים, אין כאן קונם.
עצם ההמצאה מענינת…
ערב טוב.
בס"ד
– נחלקו האחרונים אם כתיבה כדיבור לגבי נדרים ושבועות, עי' למשל בקונטרסי שיעורים נדרים סי' א, כך שאין בזה היתר מרווח
– אבל ההיתר נראה מצד הלשון "מאכלי" משמע כ"ז שהוא שלי , והרי כשנמכר אינו מאכלו (וא"צ לאומדנא), ובנדרים ל"ד ב' ככרי עליך ונתן לו במתנה, דנה הגמ' אם לשון ככרי מוציא היכא דנתן לו במתנה, ושם איתא דאסור אע"פ שאינו כיכרו, ויש לחלק כמובן, ששם בשעת הנדר לא התכוון למכור לו וכוונתו שלא יהנה ממנו מיד ליד עי"ש בסוגיא
– אך צ"ע, כי שמא נאמר שמיד חל הקונם, ואי אפשר להקנות קונמות (איסורי הנאה, וכבר נחלקו אם יש בכלל זכיה באיסוה"נ), ושוב נשאר מאכלי ולא מאכלך
(ובאופן כללי הייתי מעדיף לא להגיע לאומדנות כיון שבתחום זה יש לנו הרבה הפתעות בדברי חז"ל. ובכלל, בכל תנאי שאינו כמשפטי התנאים לכאו' יש לנו עכ"פ אומדנא שכוונתו למכור, לקדש וכדו' רק על תנאי זה, ובכ"ז לא הכי כידוע, וכפי שביארו הראשונים, ואכמ"ל, ומי שליבו שלם בזה ידון באומדנה זו ואשריו
ישר כחכם!
האומדנא שהזכרתי לא היתה לגבי התנאי, אלא כפי הכלל שבידינו בהלכות נדרים – הלך אחר לשון בני אדם, וכאן הוא אסר את מאכלו. מה שכתבת שלא ניתן להקנות איסורי הנאה, הוא מן הסתם רק דבר שאסור בחפצא וממילא אין בו דין ממון או שאין עליו בעלות, כפי ההגדרות השונות בפוסקים, אבל דבר שאסור מחמת נדר שניתן להתרה ויש בו גם הנאה לבעליו,נראה פשוט שמועיל לו קנין.
בשבועה בכתב אכן החמירו גדולי האחרונים, החתם סופר יו"ד רכז והנודע ביהודה קמא יו"ד סו.
כב' הרב הדיין שלום וברכה,
כשאדם בא לאסור מאכלו בגלל שלא משלמים לו יש לו שני דרכים, האחד, לאסור איסור מוגבל עד שישלם, והשני ע"י תנאי
ואם הינו יודעים שבחר בדרך הראשונה, קרי, נדר מוגבל לזמן מה, הרי נוכל לומר כדבריכם, שאפילו לא פירש את ההגבלה, יש אומדנא שכוונתו לכך
אבל אם הוא בוחר לעשות בדרך של תנאי, אם כן, על גוף הנדר אין שום אומדנא, וגם לא שום צורך, להגביל את הנדר לזמן/רשות, שהרי, למי שבא לשלם – הרי שלא התקיים התנאי, ומעיקרא לא חל עליו הנדר כלל, ולמי שאינו משלם – התקיים התנאי, והוא באמת רוצה לאסור עליו את המאכל כליל בלי שום הגבלה. אבל גוף הנדר אין בו הגבלה כלל. והבן
וכיון שלשון "אם אינך משלם מיד, אסור עליך מאכלנו" משמע יותר שהוא דרך תנאי, ולא דרך הגבלה, נמצא שגוף הנדר איננו מוגבל כלל, אלא שהוא התכוון שע"י התנאי "לא יחול" אותו נדר על מי שמשלם, ודא עקא שלא כפל תנאו.
אבל כבר כתבתי שאני מסכים – ע"פ הגמ' – שבנידון דידן שלא אמר "מאכל זה" אלא "מאכלי", לא צריך שום אומדנא, שהרי אמר במפורש "מאכלי", וכשהוא של חבירו כבר אינו מאכלו, אלא מאכל חבירו, ומותר
אלא שחזרתי והקשתי שאיך יזכה בו חבירו, והרי אין זכיה באיסורי הנאה
ואתם תירצתם שדבר שאסור מחמת נדר שמועיל לו קנין, וחילוק זה אינני מבין כעת, שהרי מקור שיטה זו שאין זכיה באיסוה"נ היא בתשובות הרשב"א ח"א (תשעו-ז) ובאורך בח"ד (סי' רב) ובחי' ב"ק קט ועוד, ושם מבואר שכל מקורו הוא באיסורי הנאה של קונמות (ולדבריו היא משנה ערוכה שאין ירושה בקונמות) עי' בחידושיו ב"ק קט., (ובאמת ירושה הבאה מאליה – שבא עוסקת הסוגיא ב"ק, לא גריעה מהקנאה, שהרי המזכה לעובר לא קנה, ובדרך ירושה מועיל בב"ב קמא-קמב ועוד). אלא שהוא מביא שיש מי שמחלק בין אוסר "הנאת" חבירו עליו למודר הנאה "מנכסים" או מ"חפץ" –והוא ז"ל דחה שיטה זו – עי"ש נידונו בדין לולב של קונמות]
ולכן אני מבין שלפי הרשב"א א"א להקנות קונמות, ולא חל הקניין כלל
ולמעשה נראה לי לחלק, שאע"פ שא"א להקנות קונמות, הנ"מ כשקונם אינו מוגבל, אבל בקונמות כאלו שמראש הגביל אותם, ורצה שיפקעו בשעה שחבירו יקנה, גם לפי הרשב"א יוכל חבירו לזכות. וזאת משום שכך מוכח בגמ' לגבי כיכרי עליך, שיש בזה הקנאה. ונ"ל ליישב בפשיטות, שכיון שהמדיר יודע שאין זכיה בקונמות, ולא יוכל חבירו לזכות בחפץ, אא"כ יפקע האיסור, אף המדיר גומר ומתכוון בשעת נדרו להפקיע את האיסור רגע "לפני" מעשה הקניין. כלומר כשאומר "מאכלי", כוונתו לאסור עד סמוך לזמן שרוצה שיהיה מאכל חבירו, ופשוט
(שוב ראיתי במחנ"א (זכיה מהפקר סי' ד) שהביא גמ' הנ"ל להכריע כדעת הר"ן שיש זכיה באיסורי הנאה, ודלא כרשב"א. והמעיין בתשובת הרשב"א יראה שהזכיר ראיות המחנ"א ולא הוקשה לו דבר. גם בשאר ראשו' ואח' לא מצאתי קו' זו, ובהכרח שהתירוץ צ"ל פשוט, ולעד"נ כמש"כ)
אבל במי שרוצה להקנות לחבירו דבר האסור על חבירו בנדר, נ"ל מבואר ברשב"א הנ"ל שלא יוכל להקנות לו
בברכת התורה
לא הבנתי מאה אחוז את החילוק בו פתחת, אבל אנחנו מציעים דבריך בפני המעיינים, יישר כח.
השאר תגובה