האם ההלכה מניחה עקרונות לפרשנות צוואה, כאשר לשון המצווה אינה ברורה, או מה הדין כאשר צוואה ניתנת לשני פירושים שבכל אחד מהם יהיה כדי להגשים את המובע בצוואה? מהם הכלים שההלכה מעניקה לנו?
תשובה:
שלום רב,
אני מתנצל על האיחור במתן התשובה,
הכלל בכל ספק בפרשנות הוא שיד בעל השטר על התחתונה, דהיינו שמעמידים את המתנה על המינימלי. כאשר אין פחות ויותר אלא ספיקות אחרות, כגון: כאשר המצווה אמר "נכסי לטוביה" ויש שאלה לאיזה טוביה התכוון המצווה לתת, יש ללכת לפי הגיון וחז"ל נתנו לכך כמה כללים.
מקורות:
עיין שו"ע חו"מ סי' רנג סעיף כט ועיין עוד שם כיצד לפרש כוונת המצווה במקרים נוספים.
