בשו"ע: מי שחלץ תפיליו ועשה צרכיו צריך לברך שוב.
-מה הדין אם הי':
א. בביה"כ קבוע [וכו']. ולא עשה צרכיו [וכך הי' בדעתו, כגון שצריך לעזור לילד קטן].
ב. בבית מרחץ והתקלח.
ג. כנ"ל ולא התקלח.
ד. אם הפיח.
ה. אם צחק וכו'… והסיח דעת.
– כלומר מ"ש בשו"ע עשה צרכיו היינו בדוקא, שבמצב זה מצד ה'גברא' לא יכול להניח תפילין. או דנקט עשה צרכיו לאשמועינן דאפילו שלא בביה"כ.
תשובה:
שלום רב
הכלל הוא, שבכל אופן בו אדם מסיר את התפילין מחמת שאסור היה לו ללובשם באופן זה, נחשב הדבר כהפסק ועליו לברך שוב, ולכן, הואיל ואסור להכנס לבית הכסא ולבית המרחץ עם תפילין, אף שלא עשה צרכיו עליו לשוב ולברך. ובמשנה ברורה סי' כה ס"ק מז הובא שכך הוא גם אם חלצם כדי להפיח.
אולם, בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' ג כתב, שמנהג העולם בבתי כסא שלנו שהצואה נשטפת מיד שאם נכנס לשם ולא עשה צרכיו אינו חוזר ומברך, כמו כן באפיקי מגינים שם ס"ק לב כתב שמשום הפחה לבד אינו חוזר ומברך, ולהלכה נראה שספק ברכות להקל, וכל שכן כשרק נהג שחוק וקלות ראש.
מה הדין למי שחלץ תפיליו ע"מ להחזירם לאחר 10 דקות, ואחרי חמש דקות שינה את דעתו להניחם רק למחרת או אחר זמן מרובה, ואח"כ שוב שינה את דעתו להחזירם מיד. האם צ"ל שוב?
במילים אחירות: כשכתוב שהולכים לפי כוונתו היינו רק כשחלץ או משך כל הזמן עד שיניחם שוב?
כיון שהסיח דעתו עליו לשוב ולברך.
השאר תגובה