בס"ד
שאלה:
אשמח אם יועילו כבודם להורני במה שפסק הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ה) כל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע וכל חכם שהגיע להוראה ואינו מורה הרי זה מונע תורה וכו' ע"ש.
ונסתפקתי אני בעניותי מהו שיעור שיגיע להוראה המדובר שיוכל התלמיד להורות בלא חשש. ואם תאמר שיעור שיגיע להוראה הוא שיהיה העניין בו הוא מורה ברור לו וכו' וכיוצא בהגדרות אלו, אין זו תשובה מספקת, שכן יכול האדם לטעות בהם במה שמסיק במוחו מתוך הסברא, ועל כרחך ראוי שתיהיה בזה הגדרה מדוייקת בידיעת סברות הפוסקים ובמה שפסקו מרן והרמ"א וכו'. (והגם שיש מקום לחלק בין הפוסק הלכה לדורות לבין המורה הוראה לשעה בשיעור העיון הנצרך על מנת להורות).
לכן בקשתי לפשוט הספק הנזכר בהגדרה המניחה את הדעת בעניין מהו שיעור שיגיע להוראה ויסור מלבו החשש להורות הלכה למעשה?
תשובה:
שלום רב,
דין זה הוא גם הלכה מפורשת בשו"ע יו"ד סי' רמב סי"ד, ומקורו בגמ' ע"ז יט ע"ב. והנה שיעור הראוי להוראה מפורש בגמרא הוריות ד"ב ע"ב, שהגמרא מפרשת שראוי להוראה היינו דגמיר וסביר, וכן העתיק הש"ך להלכה בחו"מ סי' כה סק"ו. והשיעור בזה בדיוק כמו שכתבת, שהוא למד היטב הענין שפוסק בו סוגית הש"ס והפוסקים החיבורים המפורסמים על הענין שפוסק בו, כגון אם זה שאלה בהלכות שבת צריך שילמוד הסוגיא וראשונים, טור ב"י שו"ע ונו"כ, וידיעה הוגנת בספרי הפוסקים והשו"תים המקובלים בענין שפוסק בו, זהו גמיר, סביר היינו שיודע להוסיף וליישב טעמים מדעתו, וכמש"כ רש"י סנהדרין ה ע"א או מבין דבר מתוך דבר, וכפירוש רש"י בהוריות שם. והיינו מי שלמד ענין על בוריו ויודע לפי מידתו לדון בדברים להקשות ולתרץ לישא וליתן כהלכה, ואינו רק משנת דינים בעלמא. וראה עוד בסמ"ע סי' ח ס"ק יז.
עיין הקדמה לאגרות משה או"ח חלק א' שנראה שס"ל שמי שהוא הגיע להוראה בזמן הזה לא היה נחשב להגיע להרואה בזמן התלמוד. ולכאורה דבריו תמוהין לפי דברי הרב הנ"ל, שהגיע להוראה הוא רק גמיר וסביר. וכנראה שהבין בעל האגרות הנ"ל ששיעור של סביר הוא תלוי ובכל דור ודור יש לו שיעור סביר אחרת.
השאר תגובה