לתרומות לחץ כאן

"כי חדות ה' – היא מעוזכם"

בנחמיה ח' מובא שנחמיה הקהיל את העם בראש השנה ואמר להם – "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו – כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו – כי חדות ה' היא מעוזכם".

ובגמ' – ביצה ט"ו: נאמר על כך מאי "כי חדות ה' היא מעוזכם"?- אמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בר שמעון –אמר להם הקב"ה לישראל – בני לוו עלי וקדשו קדושת היום – והאמינו בי ואני פורע.

ופירש רש"י – חדות ה' – שמחה שאתם עושים בשביל הקב"ה הרי היא מעוזכם – היא תעזור לכם לשלם הקפותיכם ומלוותיכם שתלוו בשבילה. עכ"ל.

ובהמשך הגמ' שם – תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה – כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יו"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה – שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו.

ובתוד"ה כל מזונותיו של אדם – כתבו – פירש ר"י – הכל נפקי מקראי דלעיל, מזונותיו דשבת כדאמר לוו עלי ואני פורע, תורה דכתיב חדות וחדות היא תורה – דכתיב "פקודי ה' ישרים משמחי לב".

מבואר גם בדברי רש"י וגם בדברי התו"ס שעבודת ה' בשמחה – היא סיבה להשפעה מיוחדת של שפע עד כדי כך שהשפע הזה אינו נכלל בחשבון השפע אשר נגזר בראש השנה.

עבודת ה' בשמחה

צריך להבין מדוע באמת ברכת השפע של כלים לעבודת ה' – תלויה במידת השמחה שבה נעשית.

גם בדברי הרמב"ם מוצאים שהשכר בעולם הזה – תלוי במידת השמחה בעבודת ה'.

הרמב"ם בפרק תשיעי מהלכות תשובה שואל, מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הוא חיי העולם הבא, מהו זה שכתוב בכל התורה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יגיע לכם כך וכל אותם דברים הם עניני העולם הזה – כמו רעב ושבע, מלחמה ושלום, מלכות ושפלות וכו'.

עונה על כך הרמב"ם – שאין כונת התורה שזה סוף השכר, אלא – תכלית השכר הגשמי על קיום המצוות הוא כי על ידי זה תהיה למקבלים – האפשרות לקיים עוד מצוות – כדי לזכות על ידי זה בחיי העולם הבא – ועל כן מה שכתוב שאם תשמעו תזכו לשפע העולם הזה הכונה היא – כדי שעל ידי זה תהיו פנויים לקיים עוד מצוות וכן להפך אם לא תשמעו ח"ו, אז ימנע שפע הטוב ויהיה קשה לקיים מצוות שעל ידן זוכים לעולם הבא.

ממשיך הרמב"ם – והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה – כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנוים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה – כדי שנזכה לחיי העולם הבא.

נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו – כלומר, אם עבדתם את ה' בשמחה משפיע לכם הברכות הללו…

השכר של ברכות התורה מותנה בעשיית המצוות בשמחה

מפורש אם כן בדברי הרמב"ם – שהשכר של ברכות התורה על קיום המצות – מותנה בעשייתן בשמחה – ומקור לזה מביא הרמב"ם בתוך דבריו שם, מדברי הפסוק בפרשת התוכחה בפרשת כי תבוא – שסיבת ענשי התוכחה היא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך – בשמחה ובטוב לבב" – מכאן למד הרמב"ם – שכשם שסיבת העונש היא העדר השמחה בעבודת ה', כך התנאי לקבלת שכר של שפע גשמי – הוא קיום המצוות בשמחה ובטוב לבב.

[ברמב"ם מבואר שכל שפע של שכר תלוי בשמחה – ואילו בתוס' משמע – שרק תוספת שפע יתר על מה שנקצב תלוי בשמחה.

ויש לחלק שגם הרמב"ם מדבר על תוספת שפע שהרי מדבר על מה שאדם מקבל בתורת שכר על מצוות – אבל מה שנקצב לאדם בראש השנה מזונות לכל השנה, גם בלא השכר, כל אדם מקבל הכלים שזקוק להם לעבודתו אשר שייכת לו – ואולי נכלל דבר זה במאמרם – "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא – אלא במזלא תליא מילתא"]

והדבר צריך ביאור מדוע השכר והעונש תלויים בעבודת ה' בשמחה.

מדברי הרמב"ם עולה שעיקר הענין של שכר ועונש הוא – אפשרות וחוסר אפשרות לקיים מצוות. תכלית השכר – האפשרות לקיים מצות ותכלית העונש היא – חסרון האפשרות הזו.

והיה אם שמוע – לאהבה את ה' אלקיכם

והנה יש להתבונן – בפסוק הראשון של פרשה שניה של ק"ש – "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי – אשר אנכי מצוה אתכם היום – לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם".

ויש לשאול – כיון שמדובר כאן על קיום כל המצות כמו שמשמע במשנה ריש פ"ב דברכות – שבפרשת "והיה אם שמוע" מקבל עליו עול מצות – וכן מפורש ברמב"ם ריש הלכות ק"ש …"והיה אם שמוע" – שיש בה ציווי על שאר כל המצוות – אם כן מדוע מצות אהבת ה' ועבודתו מוזכרים כאן לחוד – "לאהבה את ה' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם".

עוד יש לשאול בהמשך הפרשה – "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וכו' מדוע לא נאמר כאן כמו בפרשת בחוקותי ובפרשת ראה – והיה אם לא תשמעו אל מצותי, כדרך שבתחילת הפרשה נאמר – "והיה אם שמוע תשמעו"?

ויתכן לבאר על פי דברי הרמב"ם – שתוכן ענין השכר הגשמי המובטח בכל מקום בתורה, ענינו הוא מתן האפשרות לקיים מצות.

לפי זה יוצא שאין אדם זוכה לשכר גשמי על מצוות שקיים – אלא אם כן השכר שיקבל יביא אותו באמת לקיים עוד מצוות, אבל לולא כן ולדוגמא, מי שכל מגמתו בקיום המצות – הוא רק כדי לקבל את השכר הגשמי, הרי אצל אדם כזה יתכן שהשכר הגשמי יביא לתוצאה הפוכה מכוונת התורה, שכן אם יקבל את השכר הגשמי שאליו שאיפתו, שוב לא יתחזק לקיים מצוות, שהרי הגיע אל מטרתו.

כלי לקיים מצוות

על כן אומרת התורה "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי…לאהבה את ה' …ולעבדו בכל לבבכם.." דהיינו רק אם מגמתך בקיום המצוות הוא כדי להוסיף דבקות וקרבת אלקים, אז תזכה לשכר הגשמי, שכן רק אז מובטח שהשימוש בשכר הזה – יהיה אכן ככלי לקיים עוד מצות.

ונראה שלכך מוסיפה התורה – "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה "ומלקוש", ירידת המלקוש בעתו – מורה על הגבלת השפע, לבל ירד יותר מן הנדרש. ורומז לכך, שהואיל ותכלית השכר היא תוספת אפשרות לקיום המצוות – על כן מכלל הברכה הוא הגבלתה, שכן עודף חמריות יכול ליצור מניעות לקיום המצוות, הפך התכלית של השכר.

ומאידך "השמרו לכם פן יפתה לבבכם" – אם תפנה אל אלהים אחרים, אפילו אם עדין מגיע לך ואתה ראוי לשכר מצד קיום המצות – לא תקבל את שכר המצוות – שהואיל ופנה לע"ז, אי אפשר לתת לו שפע גשמי שהוא עלול להפנות אותו למטרות זרות – הפך מכונת התורה בנתינת השכר.

ונראה שבכלל אלהים אחרים הוא לאו דוקא ע"ז ממש, אלא כל מצב של פניה לתכלית שאיננה לשמה – אשר הלב פונה אליה ואם יקבל שכר גשמי – ישנה סכנה שישתמש בו לאותה מטרה שלבו פונה אליה – הרי זה בכלל "יפתה לבבכם".

ועל כן לא כתבה התורה "והיה אם לא תשמעו" כמו במקומות אחרים, שכן כאן באה התורה ללמד אותנו שהשכר והעונש אינם תלויים בשמיעה אל המצוות בלבד – כי הואיל ותכלית השכר היא הוספה בקיום מצות ה' – על כן מותנה השכר גם בתוצאות שהוא עתיד לגרום, האם השכר יביא באמת לריבוי מצות או ח"ו להפך.

ועל כן אם "יפתה לבבכם אחרי אלהים אחרים", במצב שבו נתינת שפע עלולה לשמש למטרות זרות – אזי ח"ו "ועצר את השמים" וכו'.

מצוות מזוזה לעורר את האדם לשעבד את ממונו ורכושו להשי"ת

לפי זה יש לבאר את המובא ברבינו יונה בברכות [ח. בדפי הרי"ף] שענין מצות המזוזה שאותה מניחים על הבית שהוא רכושו של האדם באה לעוררו לשעבד את ממונו ורכושו להשי"ת.

שהרי לפי מה שהתבאר – פרשת "והיה אם שמוע" הנמצאת במזוזה – מלמדת אותנו את ענין זה של שעבוד הכלים שהאדם מקבל לעבודת השי"ת – שבזה תלוי כל ענין השכר בעולם הזה.

על פי האמור בביאור פרשת "והיה אם שמוע" – יש לבאר את הקשר שבין עבודת ה' בשמחה לשכר הברכות בעולם הזה.

התבאר עד כה שכיון שכל השכר ענינו כלים נוספים לעבודת ה', על כן לא ינתן השכר הזה לאדם, אלא אם כן הוא במצב שכאשר יקבל את השפע – ישתמש בו אכן כרצון התורה וכונתה בנתינתו, להוסיף עוד בתורה ובמצות ובכל חלקי עבודת ה' – אבל אם אינו נוהג כן – והשפע שהוא מקבל לא ישמש לאותה תכלית שבשבילה ניתן – פוקעת הזכות לקבלו – ונראה שענין השמחה הוא המבחן למצב זה.

בסוף פ"ח מהלכות לולב – כתב הרמב"ם – השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא… וכתב על כך המגיד משנה …ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן – אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן…

מבואר בדברי המ"מ – שהשמחה מבטאת שעשיית המצוות נעשית ברצון – ולא בהכרח ואונס.

ומעתה יש לומר – שמאחר שמי שעובד את ה' בשמחה – הדבר מגלה שהוא עובד את ה' מתוך רצון והשתוקקות – על כן כיון שזוהי דרגתו, מובטח שהברכות שיקבל יגיעו למטרתן לחיזוק בקיום המצוות – כי שם שאיפתו.

אבל מי שאינו עובד את ה' בשמחה, אין זה אלא משום שרצונותיו מכוונים לענינים אחרים מבלעדי עבודתו ית' ואם כך הוא מצבו, אין בטחון שאם יקבל שפע ישתמש בו כדי להוסיף בעבודתו ית', כי עלול הוא להשתמש בהם כדי למלא את רצונותיו הוא – ועל כן לא יקבל את שפע הברכה.

משום כך מוצאים גם ברמב"ם וגם בדברי רש"י ותו"ס במסכת ביצה – ששפע הברכה תלוי בעבודת ה' בשמחה.

לפי זה יוצא שלא עצם הזכאות לשכר היא המותנית בעבודת השמחה – אלא קבלתו בפועל היא התלויה בזה.

חג הסוכות – זמן שמחתנו

על פי זה יש לבאר מדוע צותה אותנו התורה הקדושה מיד אחרי ימי הדין – במועד של חג הסוכות הנקרא זמן שמחתנו.

על מנת שנהיה ראויים לקבל את השפע אשר נגזר עלינו בראש השנה ויום הכיפורים, נצטוינו במצות סוכה המבטאת את התיחסותינו אל העולם הזה כאל דירת ארעי, וזאת דוקא בזמן האסיף, ללמדנו שתכלית ברכת השפע היא כדי להגיע על ידו לעולם הבא.

על ידי שנקיים את המצוה כראוי – ונשתמש בשפע שקבלנו אך ורק ככלים לעבודת ה' – ישתמר השפע הזה בידינו.

ועל כן חג הסוכות – הוא זמן שמחתנו – כי השמחה בה' ובעבודתו היא המעמידה אותנו במצב המבטיח שאכן נשתמש בברכת האסיף – אך ורק לעבודת ה' בה אנו שמחים – ועל ידי זה נזכה אכן לקבלו בפועל.

במאמר "דידן נצח" התבאר באריכות על פי דברי הזוה"ק בפרשת אמור – שבכל שנה בראש השנה ויום כיפור יש מחדש דין על הברכות שקיבל יעקב אבינו מיצחק אבינו – והנצחון של עם ישראל בדין הזה – תלוי במידה שבני יעקב אבינו משתמשים בשפע הניתן להם – אך ורק כדי להגיע לעולם הבא – כי לפי זה נקבעת מידת השפע שהם זכאים לקבל בשנה הבאה.

לפי זה יאירו דברי הרמב"ם באור חדש – הסיבה מדוע באמת אין מציאות של שכר אלא ככלי לעבודת ה' – היא מפני שאין שפע לעם ישראל אלא מברכותיו של יעקב כמו שכתב הגר"א – וברכות אלו נתנו על תנאי של שעבוד הברכות למטרה של עבודת ה'.

הסימן לכך שאכן הברכות ישמשו למטרה זו – היא השמחה במצוות, שהיא המלמדת שרצונותיו של אותו אדם הן לקיים עוד ועוד מצות וממילא את השפע שיקבל ישעבד למטרה זו. לכן גם בפרשת כי תבוא וגם בנחמיה מוצאים ששפע הברכה תלוי בעבודת ה' בשמחה.

הפסוק בנחמיה – "כי חדות ה' היא מעוזכם" מדבר על ראש השנה, ולפי האמור דברים כפשטן – מעוז הנצחון בדין המתחדש מדי שנה עם שרו של עשיו – על ברכותיו של יעקב – הוא "חדות ה'", השמחה במצות היא הערובה לזכות ב"משפט לאלקי יעקב".

ועל כן בחג הסוכות שהוא זמן שמחתנו, בזמן קיום מצות סוכה המבטאת את ההתיחסות לשפע הגשמי רק ככלי להגיע על ידו לעולם הבא – ובזמן קיום מצות לולב הרומז למי שרואהו בחלום שאין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים [כדאיתא בפרק הרואה בברכות] אז, על ידי כך, כמו שמבואר במדרש, יוצאים ישראל בלולביהם ואתרוגיהם ומכריזים על הנצחון על עשו ואומות העולם – בזה שאנו הזוכים בברכותיו של יצחק – [וכמו שיתבאר באריכות במאמר "דידן נצח"].

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל