שאלה:
רוח שאינה מצוי' הרי זה אונס, ובעל האבן שנפל אבנו מגגו ברוח שאינה מצוי' והזיק בנפילתו הוא פטור. שו"ע חו"מ סי' תי"א סעי' ב'. אמנם אם הזיק אחר שנפל, והי' זמן לפנותו ולא פינה הרי הוא חייב. מה הדין: אם הי' לו פחית של צבע על הגג, ונפל מהגג ברוח סערה [שאינה מצוי'] ונפל על ראש אדם והזיק את בגדיו. והי' לו זמן לפנות את הפחית אחר שהתחילה הרוח, כגון: שהפחית נפלה רק אחרי התחלת הסערה אחרי חמש שעות, והי' לו מספיק זמן לפנות את הפחית [אחרי התחלת הרוח ולפני נפילת הפחית] כך שלא הי' מזיק אילו פינה.האם הוא חייב מפני שאי אפשר לומר שהוא אנוס, או לא. חוץ מההלכה, שהפחית היא בור, ובור פטור על כלים. הפחית נפלה מגג בנין שעומד באמצע הבני', והבני' נעשית בלי רשיון מהערי'. האם זה משנה ? האם מותר לפנות לערי' להפסיק את הבני' ? מהי חוות דעתכם.
תשובה:
שלום וברכה,
הבעיר אש שלא היתה יכולה להזיק כי אם ע"י ליבוי, ונתלבתה האש ע"י רוח מצויה, חייב, ואם ע"י רוח שאינה מצויה פטור. היתה רוח שאינה מצויה מנשבת כבר בשעה שהבעיר, חייב. כן מבואר ברמ"א סימן תיח סעיף ט, וכל הלכה זו הובאה בשו"ע ורמ"א לגבי אחד הביא עצים ואחד הביא אור ואח"כ נתלבתה ע"י אחר או ע"י רוח לענין חיוב ופטור הראשונים, אבל פשוט הוא דה"ה כשאחד הביא העצים והאור.
הגדרת רוח שאיינה מצויה כתב הסמ"ע (שם) בשם המ"מ דרוח שאינה מצויה היינו שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים, אף על פי שהוא בא בעתים הרבה, ואצ"ל רוח סערה שאינו נושבת אלא לעתים רחוקות.
ומבואר ברמ"א שם שאם הרוח אינה מצויה הייתה באותה שעה חייב. והסביר היש"ש דהא דפטרינן ברוח שאינה מצויה הוא משום דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה שתבא, אבל כשכבר הרוח בעולם, הו"ל לאסוקי אדעתיה יותר מרוח מצויה שבאה אח"כ. ויש לעיין כשלא ידע שיש כבר רוח בעולם, אם חייב.
ובשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קלו דן במי ששתה טאבאק (מעשן) בעגלה שהיה שם גם צמר גפן, וביקש בעל הסחורה ממנו שיפסיק לעשן כדי שלא תשרף סחורתו, ולא השגיח בדבריו, וכעבור שעה או שתים באה רוח שאינה מצויה ונפלו ניצוצות על הצמר גפן ונשרף, ומשמע מדבריו דאיירי שבלי הרוח שאינה מצויה לא היה יכול לישרף. ומ"מ כתב לחייבו שמיד שראה שבאה רוח שאינה מצויה, הו"ל לאסוקי אדעתיה ולסלק הטובאק מידו, ובפרט שמחה בו הניזק, וכיון שלא עשה כן, ה"ז כאחד שהביא את האור וחייב לשלם. והקשה פתחי חושן חלק ו (נזיקין) פרק ט הערה כב: ודבריו צ"ע שאם יש לחייב משום דהו"ל לסלק, א"כ בכל רוח שאינה מצויה נימא כן, ואם נאמר שבאמת אינו נפטר ברוח שאינה מצויה אלא כשאינו שם כדי לסלקו, הוא חידוש גדול שלא מצאתי בפוסקים כי אם לגבי בור ותקלה, ונראה פשוט שאין מקום לחייבו מדין תקלה ובור. וגם מה שנראה מדבריו שמחאתו של ניזק הוא גורם לחיוב, צ"ע, שהרי גבי כותל רעוע הביא הב"י בסימן תטז בשם הרשב"א שאפילו מיחה הניזק שיסתור את הכותל אינו מתחייב בכך אלא ע"י התראת ב"ד. ואם יש מקום לחייבו, הוא מדין ממונו שלא שימר גחלתו, וכמו שיתבאר להלן, אבל השבו"י לא הזכיר פרט זה, וצ"ע.
שוב ראיתי בדברי גאונים כלל נא סימן ה שהביא בשם שו"ת עטרת צבי במי שנכנס לכיפת חבירו עם נר לחפש שם, והודלק הפשתן שהיה שם, שפטור משום שאין דנים דין אש בזמה"ז, אא"כ בעל הכיפה מיחה בו שלא יכנס עם הנר חייב, ולא ראיתי דבריו בפנים, ולא הבנתי מה סברא יש לחלק בנזקי אש בין מיחה בו או לא.
עוד כתב בד"ג שם סימן ט בשם פני יהושע ח"ב סי' קו במי שנכנס עם נר לחדר, ונפל ניצוץ אש מהנר והדליק מעט פולוער (אבק שריפה) על הארץ ומזה ניתז לתוך חביות פולווער ונשרף כל הבית, שאין לו דין מזיק, כיון שניצוץ הנר לא היה ראוי מעצמו לשרוף, וגם דבריו לא ראיתי ואיני מבין טעמו, ואפשר שסברתו דהוי כאש דאש, וכמ"ש בשם החזו"א שמסתפק בזה (עי' להלן הערה לו), ועי' לעיל הערה ז מדברי החזו"א.
מכל הנ"ל מבואר שאם לא היה הרוח בשעה שהניח את האס"ו על גבי הגג ואח"כ באה רוח שאינה מצויה – פטור.
בהצלחה.
