ראובן השקיע מאמצים רבים והצליח לאתר קרקע שסבא רבה שלו קנה לפני קרוב ל-100 שנה. לאחר מאבק משפטי ממושך הוא קיבל את הקרקע לידיו.
כעת ליבו נוקפו , האם עליו לחפש אחר יורשים נוספים (צאצאים של אותו סבא רבה) ועליו ליידע אותם ב'מציאה' זו ולחלק איתם את הקרקע, או שמא הוא פטור מלעשות כך?
תשובה:
שלום רב.
אין ספק שה"מציאה" הזו שייכת לכל היורשים, ולא רק לאותו אחד שעבד להשיג את הקרקע. אולם הוא יוכל בודאי לקזז את כל הוצאותיו ושכר טרחתו, לפני שהוא חולק עם שותפיו (קרוביו) את הקרקע ששייכת לכולם.
אולם האם הוא מחוייב לטרוח ולחפש מי הם הקרובים וכו', ראיתי שכתב בספר פתחי חושן (ח"י פרק א ס"ק עג בשם האגרות משה חו"ב ח"ב סי' יז) כי אין עליו חיוב לטרוח לחפש אחר הקרובים. ורק אם הוא יודע היכן הם, בודאי יש עליו חיוב להודיע להם על הירושה.
בהצלחה
הזכות לתבוע הוצאות קיימת ביורד לתוך שלו – גם ללא שהתנה איתם ?
הזכות לתבוע הוצאות, הוא משום שהוא הציל את הקרקע מהגוי או מהגנב, עי' סי' שנו סעי' ג'. וראה עוד בקצוה"ח שם ס"ק ג', שביאר שחייב גם מצד נהנה וכן בשו"ת מלבושי יו"ט חו"מ סי' ב'. וגם ללא דברי הקצוה"ח, הרי כאן הוא הציל קרקע שלא היה בידו ספק שיש יורשים נוספים ואם כך בודאי חייבים היורשים האחרים הבאים לקחת את חלקם בקרקע לשלם לו הוצאותיו .
המציאות היא שקק"ל ומדינת ישראל מערימים קשיים רבים על מי שמנסה לגאול קרקעות שנקנו לפני קום המדינה, ובמילים אחרות – המדינה גוזלת את הקרקעות מן היורשים. אי לכך יש לדמות זאת לסוגיית הגמ' בב"ק (קטז:) שיירא שמהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל , אם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו. וכפי שפסק הרמ"א (קפא,ב) שאם אחרים אינם יכולים להציל – הכל שלו. ואף שבנדו"ד מדובר בקרקע שאינה נגזלת, מ"מ קי"ל כירושלמי שהובא בתוס' (ב"ב מד ד"ה דווקא) שיש יאוש בקרקע, וכאשר שאר היורשים התייאשו מלגאול יכול המציל להשאיר את הקרקע לעצמו.
הדין הוא כי יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש ולכן בודאי שהיאוש של היורשים אינו תקף כלל.
ראה ברמ"א סי' רעו סעי' ד': "אפילו שתוקי שאין לו יורשין מן האב, אין משפחת אמו יורשין אותו אלא הרי הוא כגר ונכסיו הפקר". כלומר, למרות שהנכסים שייכים למאן דהו, בכל זאת הנכסים הפקר. ובקצוה"ח (סי' רנו סק"א) האריך בענין זה, ותמה מדוע זה שונה מאדם שבא ממדינת הים ואין אנו יודעים מי הם יורשיו? וראה בנתיבות שם שכתב: "והחילוק מבואר, דכאן שאי אפשר להוודע בשום אופן יורשין שלו, דהא אפילו עדים שזינתה עמו לא מהני לענין ירושה, הוי כיאוש והפקר גמור, וכיון דנכסי הפקר גמור ואי אפשר לבוא לידי ירושה כלל, מיקרי ליתא בירושה". כלומר, רק בגלל שזה מצב כזה, הנכסים נעשים הפקר. אחרת ודאי שלא שייך בזה יאוש.
ראיתי פעם תשובה מהגרי"ש אלישיב זצ"ל מאחד מכרכי קובץ תשובות בסגנון זה, אבל כעת אין לי את הספרים לפני.
השאר תגובה