שלום כבוד הרב,
אם אני רואה יהודי שאובד לו מעות ברשות הרבים וודאי יש פה יאוש בעלים. אך אני מכירו ויכול להחזיר לו. למיטב הבנתי חז"ל קבעו שאין צורך להחזיר ושאלתי האם זו מידת חסידות להחזיר או שאין פה החזרה כלל אלא מעין המוציא מחברו כיוון שהיאוש גמור. יש מחלוקת לגבי רשות הרבים כאשר יש סימן באבדה שאז הבעלים יתכן ויהיה לו תקווה כלשהיא להחזרה. אך כאן אין הדבר דומה שכן היאוש ודאי.
יתרה מכך אם זו מידת חסידות ומידת חסידות בלבד הרי שנעקרה מצוות השבת אבידה דאורייתא, ולמה – שהרי אם אפשר לקיים השבת אבידה הרי משובח ולמה לא תהיה עלי החובה כאשר על אף שיש יאוש לא נפגמה יכולתו של המוצא לקיים השבה וודאי שהבעלים אם היה יודע על אפשרות ההחזרה לא היה מתייאש.
תשובה:
המוצא אבידה שאין בה סימן לאחר שודאי נודע לבעלים שהיא נאבדה, יכול לקחת לעצמו אפילו ממידת חסידות.
אם מצא אבידה שיש בה סימן במקום שרוב העוברים בו יהודים חייב להכריז ולהחזיר למי שייתן סימנים, ובמקרה הזה יש מצוות התורה, והבעלים אינם מתייאשים כיון שהמוצא מסתמא יחזיר להם לאחר שיתנו סימנים.
המוצא אבידה שיש בו סימן במקום שרוב העוברים בו גויים, מן הדין אינו חייב להחזיר אף למי שייתן סימנים, כיון שודאי התייאש בסוברו שכנראה גוי מצא את האבידה ולא יחזיר לו, אבל לפנים משורת הדין יש להחזיר. יש סוברים שאם המוצא עני והמאבד עשיר אין צורך להשיב לפנים משורת הדין.
מקורות:
שו"ע חו"מ סי' רנט
