הנאת החך והנאת המעיים

שאלה:

שלום כבוד הרב,

יש לי שאלה בדבר שנראה לי כמו סתירה בין ההלכה הנפסקת באו״ח רד׳ לבין או״ח רי׳. בס׳ רד נפסק שאם איש שותה מים לא לסיפוק הצמא אלא לצורך אחר כמו רפואה הוא לא מברך עליהם כי ההנאה היחידה שאיש מקבל ממים זה סיפוק הצמא. לעומת זאת אם הוא שותה משקה עם טעם לצורך שלא סיפוק צמאו הוא כם מברך עליו כי יש בזה עדין הנאת החך (עין מ״ב סי רד ס״ק מב). לכוארה מסעיף זה יוצא שאיש חייב לברך על הנאת החך גם אם אין לו הנאת מעיים. לעומת זאת בס׳ רי סימן ב נפסק שאיש שטועם תבשיל כדי לדעת את טעמו ואז פולט את התבשיל לא חייב לברך על זה. הסיבה לכך היא שחז״ל תיקנו ברכות על הנאת המעיים ולא על הנאת החך( עין מ״ב סעיף רי ס״ק יז). ולכאורה זו סתירה גמורה, הרי בס׳ רי אנחנו אומרים שאיש שקיבל הנאת החך לא מברך עליה, אך בס׳ רד אנחנו פוסקים שאיש שקיבל רק הנאת החך (כמו שתית משקה עם טעם לצורך רפואי) כן מברך על ההנאה הזאת. איך ניתן ליישב את הסתירה?

תשובה:

שלום וברכה

זה ברור שמאכל שמגיע למעייים נחשב שיש הנאת מעיו בלא כל קשר לצורך. אין צד שאדם שהוא שבע כבר למשל ואוכל עוד, תחשב אכילתו כאילו אין לו הנאת מעיו. אלא שכאשר הוא שותה מים בלי הנאת חיך, למרות שזה בא במעיו אין חיוב ברכה, כיון שלא נהנה מהם הנאת החיך. ממילא, אינו דומה כלל למטעמת ששם באמת לא בא האוכל במעיו ואין כאן הנאת מעיים אלא הנאת חיך בלבד. שתיית מים לצמאו נחשבת גם הנאת החיך וגם הנאת מעיו.