אמירה לנכרי לחבר פלטה ששכחו לחברה מערב שבת

בס"ד שלום לכבוד הרבנים, אדם ששכח להכניס את התקע לפלטה בערב שבת ונזכר רק כאשר חזר מבית כנסת בליל שבת, האם בדיעבד רשאי לספר סיפור דברים לגוי כך שיבין שעליו להכניס את התקע ולגרום לו להמתין עד שיתחמם התבשיל ולתת לו גם לאכול מהתבשיל, כך שאין בזה לא אמירה לגוי בשבת ולא הנאה האסורה בשבת (ולא נדרשת מחאה)? (והאם יש נפ"מ בזה אם התבשיל רובו יבש או רובו לח וצונן, שכן במחלוקת הפוסקים מותר לומר לגוי?) תודה רבה ויישר כח.

תשובה:

שלום רב.

הדבר הראוי לכתחילה הוא להעביר את הסירים על גבי קדרה אחרת או לפחות כלי הפוך בפלטה דלוקה של אחד השכנים, (וזה מותר אף על ידי ישראל).

כשאין אפשרות זו- אם יש על הפלטה מרק צונן או סיר חמין אפי' חם שמיועד למחר אסור לרמוז לגוי ואפי' אם הגוי יאכל עמם מאוכל זה, והטעם כיון שנהנה ממלאכת גוי ועיקר כוונת הגוי היא עבור הישראל.

אם יש על הפלטה מרק חם שגם בלא החיבור לחשמל היה נשאר חמים עד זמן הסעודה או בשר אפי' צונן וכיו"ב דברים אשר אפשר לאוכלם צוננים, בפשטות מותר לרמוז דרך סיפור לגוי לחבר את הפלטה דלא חשיב הנאה ממלאכת גוי כיון שאפשר לאוכלם צוננים.

אבל יש שכתבו לאסור שגם בזה יש איסור הנאה ממלאכת נכרי (ראה במקורות שהבאנו דברי הארחות שבת וטעמם).

מלבד זה יש לדון מצד איסור חזרה וכפי שיבואר במקורות, אבל בשעת הצורך כתב הביה"ל דאפשר שיש להקל לומר לנכרי כשזה רק איסור דרבנן של חזרה כיון דהוי שבות דשבות לצורך שבת.

מקורות:

יש בשאלה זו ג' נידונים: א. איסור תורה של מבעיר שיש בהדלקת הפלטה, וכן חשש מלאכת בונה.

ב. איסור תורה של בישול של המאכלים שעל הפלטה במקרה שזה לא מבושל כ"צ או לח שהצטנן.

ג. איסור דרבנן של חזרה בשבת באופן האסור.

באמירה לנכרי יש ב' נושאים: איסור אמירה לנכרי לעשות דבר האסור בשבת, ואיסור נוסף של הנאה ממעשה נכרי אפי' הנכרי עשה זאת בעצמו בכל אופן אם עשה זאת עבור ישראל אסור להנות ממלאכתו.

לגבי איסור אמירה לנכרי מועיל מה שרומז לנכרי באופן שזה רמז בדרך סיפור ולא בדרך ציווי כמבואר במ"ב סי' ש"ז סקע"ו, כגון שאומר לנכרי שכחתי להכניס את התקע לחשמל.

אבל עיקר הנידון הוא מצד האיסור להנות ממעשה נכרי אפי' עשה מעצמו עבור ישראל, וא"כ כאשר מדליק את הפלטה ועובר על איסור מבעיר ובונה [וכן על איסור בישול אם זה לח שנצטנן] הרי הישראל נהנה מכך שהתבשיל חם.

ולכן באופן שהאוכל היה צונן כשהניח אותו על הפלטה, ואפי' אם היה חם אבל לולי שחיברו אותו לחשמל היה מצטנן עד זמן הארוחה כגון החמין המיועד לסעודת שחרית נמצא שהישראל נהנה ממלאכת הנכרי ויש בזה איסור גמור, ולא מועיל מה שמזמין את הנכרי לאכול עמו דאין זה אלא הערמה דברור שעיקר כוונת הנכרי במעשה זו היא עבור הישראל, וכן מבואר בערוך השולחן רע"ו ס"ט שכתב שנהגו לקרוא לנכרי לאכול בביתם כשנכבה הנר ואז כשבא היה מדליק את הנר, וכתב דזה מותר רק באופן שהגוי אינו מערים אלא כונתו באמת לעצמו אבל אם עיקר כונת הגוי לישראל אסור.

אמנם, מבואר במ"ב סי' רנ"ג סקצ"ח דכל זה בתבשיל אבל בשר צונן שחימם גוי אין איסור הנאה כיון שראוי לאכילה גם בלא החימום, וטעם הדבר מכיון שתבשיל כגון מרק או חמין עיקר ההנאה ממנו הוא בהיותו חם אבל בשר ראוי לאכילה גם צונן ולכן לא חשיב הנאה ממעשה הגוי דומיא דסי' רע"ו-ד' דאם יש נר דלוק שאפשר להנות ממנו ע"י הדחק והגוי מדליק נרות נוספים מותר להנות מזה.

לפי"ז מותר לרמוז דרך סיפור לגוי שיחבר את הפלטה וישאיר על הפלטה רק מאכלים דומים לבשר שאפשר לאוכלם גם צוננים.

אמנם, בארחות שבת (פכ"ג הערה רל"ה) כתב דגם באופן זה אסור משום שזו השתמשות בפלטה שהדליק נכרי עבורו, וכשם שמתסבר שאם נכרי בנה כספת בשבת אסור לישראל ליתן בתוכה חפצים יקרי ערך משום שנמצא משתמש בכלי שהתקין עבורו הנכרי, אף שהשימוש בא רק למנוע נזק מהחפצים, עכ"ד. אבל זהו חידוש מסברא בלא מקור, ויש מקום לחלוק על זה דגם אם נסכים לדוגמא של כספת מ"מ אינו דומה לפלטה שהיא ראויה ובנויה לשימוש והגוי רק חיבר אותה לחשמל [וכן משמע קצת מסתימת הדברים בסי' רנ"ג סעיף ה' ששם מבואר ברמ"א היתר זה שאם האוכל היה חם קודם אין איסור להנות ממנו, ואפי' שהרמ"א דיבר במקרה שהאש היתה דלוקה והגוי רק הניח את הקדרה על האש, מ"מ אם להבעיר את התנור אסור הו"ל לפרש דזה אסור].

מלבד כל הנ"ל, יש לדון מצד איסור חזרה בשבת דהרי אסור בתחילה ליתן קדרה על האש בשבת, ואין הבדל אם מביא את הקדרה אצל האש או מביא את האש אצל הקדרה, וא"כ נמצא דבחיבור לחשמל יש איסור של נתינה בתחילה בשבת על פלטה.

וה"מ אם הניח דבר צונן על הפלטה אבל אם הוריד מהגז קדרה והניחה על הפלטה אין זה נתינה בתחילה אלא חזרה, ואם הכירה גרופה או קטומה ודעתו להחזיר ולא הניח ע"ג קרקע מותר להחזיר, ובאופן זה נחלקו פוסקי זמנינו אם נחשב הניח ע"ג קרקע כיון שהפלטה היתה מכובה או לא, עי' ארח"ש פ"ב סעיף מ"ט.

גם מצד איסור זה אם אומר לנכרי ברמז דרך סיפור ואין לו הנאה ממעשה הנכרי שרי כמו לגבי מבעיר ובישול, אבל בזה חמור טפי לדעת החזו"א (ראה להלן) שדעתו דבאיסור חזרה כיון שטעם האיסור שמא יבא לחתות עצם המצב הוא אסור ואפי' אם קוף החזיר את הקדרה צריך להורידה מהאש, נמצא דלחזו"א אין כל היתר לרמוז לנכרי לחבר את הפלטה באופן שיש בזה איסור חזרה, אבל שאר פוסקים חולקים על החזו"א בזה כמבואר להלן, והפמ"ג ס"ל דמותר לומר לנכרי להחזיר בשבת על הפלטה דהוי שבות דשבות לצורך שבת, והביה"ל סו"ס רנ"ג כתב דאפשר שהמיקל בזה אין לגעור בו.

ודע עוד (מובא להלן) דהביה"ל שם הביא די"א דלח שנצטנן שזו מח'  הפוסקים אם יש בזה משום בישול אפשר להקל ע"י גוי, והביה"ל כתב דרק אם אין לו עצה אחרת אפשר לסמוך ע"ז להתיר.

לגבי השאלה אם יש הבדל אם רובו רוטב או לא, נחלקו הפוסקים בגדר דבר יבש ולח די"א דאם הרוב יבש אפי' שיש מיעוט רוטב דינו כיבש ואין בזה איסור בא"ב, אבל הרבה פוסקים חולקים ע"ז, וכן נוקטים למעשה להחמיר (ארחות שבת פ"א סכ"ב).

להלן נביא באריכות דברי הפוסקים בסו"ס רנ"ג השייכים לענין אמירה לנכרי באיסור חזרה- למעונין להרחיב בנושא זה.

דיני אמירה לעכו"ם בחזרה

א] כתב הרמ"א סוף סעיף ה' "וכל הדברים שאסור לעשות מדברים אלו אסור לומר לאינו יהודי לעשות", וכתב הגר"א, הביאו מ"ב, דהיינו אפי' דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן.

ומשמע ברמ"א דגם בדיעבד אסור לאוכלו כל זמן שהוא חם [דאילו צונן שרי דלא נהנה ממלאכת א"י ובאיסור דרבנן לא קנסוהו כמש"כ ביה"ל בשם פמ"ג], וכ"כ שעה"צ ס"ק צ"ו בשם הגר"א והפמ"ג דגם באיסור דרבנן אם עשה ע"י א"י אסור כיון שנהנה מגוף המלאכה של הגוי ודלא כדמשמע ממ"א שדעת המרדכי להתיר בדיעבד איסור דרבנן ע"י גוי, עכ"ד, (והפמ"ג כתב דהמ"א גם לא חולק בזה ומש"כ בשם המרדכי איירי כשלא נהנה מגוף המלאכה ע"ש).

אמנם, בביה"ל אחרי שכתב לאסור אפי' בדיעבד באמירה לנכרי באיסור דרבנן, הביא דהפמ"ג בסקל"ח והשע"ת בשם מהרי"ט כתבו דאפשר דהמיקל לצורך שבת אין גוערין בו כיון דהוי שבות דשבות לצורך שבת, וכתב הביה"ל דמכמה פוסקים בסימן זה משמע דאין סוברין כן, ומ"מ נראה דיש לסמוך עליו לצורך שבת, עכ"ד.

החזו"א (ל"ז אות כ"א) חלק על פסק זה מטעם השייך דוקא באיסור חזרה דאיסור חזרה המצב הוא שאסור ואין הבדל אם יהודי מחזיר או גוי וז"ל החזו"א "דבר יבש או תבשיל חם ונותן ע"ג כירה או תוכה או סמוך לה באחד מהאופנים האסורים לא שייך להתיר משום שבות דשבות דאין האיסור הנתינה אלא מציאות מצב זה אסרו חכמים שרשו שמא יחתה והכל בכלל הגזירה אם יעמיד בעצמו או ע"י נכרי, ואפי' העמיד נכרי או קוף חייב להסיר וכמו קדירה בשיל ולא בשיל העומדת מע"ש משקידש היום חייב להסירה וכמש"כ במ"ב סק"י ה"נ היכי דאסרו חכמים החזרה, ונתן ע"י נכרי גרע מנתן קוף שהרי זה  נותן ממש ומ"ל בידים ומ"ל ע"י גרמא דידיה, ובמ"ב בבה"ל כתב בשם האחרונים להקל לצורך שבת אמירה לא"י היכי דהאיסור משום חזרה ולאמור אין לנטות מדעת האוסרים בזה", וכ"כ באות כ"ו ע"ש.

מבואר דשיטת החזו"א דאיסור חזרה הוא לא מעשה החזרה אלא המצב שזה מוחזר, וטעמו כיון שטעם האיסור שמא יחתה א"כ כל הזמן יש חשש חיתוי ולכן אסור להחזיר ע"י גוי ואין שייך בזה היתרא דשבות דשבות דאין האיסור מדין אמירה לנכרי דאפי' הניח קוף חייב להסיר מהכירה.

אבל משאר הפוסקים מוכח לא כמו החזו"א דהפמ"ג וביה"ל התירו לומר לנכרי להחזיר דהוי שבות דשבות לצורך שבת, וכן המ"א בסוף ס"ק ל"ז הביא מרדכי דמיקל באמירה לנכרי באיסור דרבנן, ואף הגר"א שאוסר מפורש בדבריו דטעמו משום דאמירה לנכרי אסור גם באיסור דרבנן ואפי' בדיעבד דהביא ראיה מביצה כ"ה נכרי שהביא דורון לישראל מחוץ לתחום אסור, ולחזו"א זה דין מיוחד בחזרה דלא חשיב שבות אלא איסור חזרה של הישראל עצמו.

ויש לבאר סברתם דאזלי בשיטת הפוסקים דאיסור חזרה הוא משום מיחזי כמבשל וא"כ יש לומר דהאיסור הוא מעשה החזרה וממילא לומר לנכרי הוי שבות דשבות דשרי לצורך שבת.

אבל בדעת המ"א אין לומר כן דאיהו סובר דאיסור חזרה הוא שמא יחתה ולכן נראה דאפי' אם טעם איסור חזרה הוא משום חשש חיתוי אפ"ה גדר האיסור הוא מעשה החזרה שאסרו חכמים מטעם דעלול אח"כ לחתות ולא המצב הוא האסור.

ויש להסתפק לחולקים על החזו"א [וסברי דחזרה ע"י גוי הוי בכלל אמירה לנכרי ואינו כמו שהחזיר הישראל עצמו] מהו בשהייה כגון שהשהה ע"י גוי מע"ש באופן האסור האם גם בזה יסברו דהוי בכלל אמירה לנכרי ויהיה היתר של שבות דשבות לצורך שבת לחלק מהפוסקים וככל פרטי הדינים דלעיל או דלמא בזה גם הם מודים דהאיסור הוא המצב של השהייה כשיש חשש חיתוי ואין כל הבדל אם נעשה ע"י ישראל או גוי, והסברא לחלק דשהייה שזה מע"ש יותר מסתבר לומר שהמצב הוא האסור ולא מעשה השהייה כיון דבשבת לא קעביד מידי משא"כ חזרה שזה בשבת.

ובמגילת ספר הק' על המ"ב סק"ק שכתב דאם גוי נותן מים לקדרה שבתנור שלא תתבקע מותר לישראל להדיח כלים במים אלו כיון שזה אינו מתכוין, וקשה נהי דמצד חזרה שרי מ"מ הא יש כאן גם איסור של שהייה דהמים לא היו מבושלים כל צרכם וא"כ הוי כמו שהשהה הוא בעצמו, [ורצה לחדש מכח זה דאין איסור שהייה בשבת רק מע"ש].

והיינו דפשיטא ליה דבשהייה כולם מודים לחזו"א דהמצב הוא האסור וע"י גוי אסור כמו ע"י ישראל, אבל אינו מוכרח דיש לומר דגם בשהייה יש הבדל בין ישראל לגוי.

ב] עוד מבואר ברמ"א דאסור לומר לא"י להחם לח שנצטנן דיש בזה משום איסור בישול, ואם צוה לא"י לעשות כן אסור לאוכלו אפי' צונן, והטעם שאסור לאוכלו צונן אפי' שלא נהנה ממלאכת א"י הוא דכיון שזה מלאכה דאורייתא של בישול קנסוהו להמתין עד הערב בכדי שיעשו.

אבל המ"א וכן פסק המ"ב כתבו דבדיעבד יש להקל בזה דיש לסמוך על הפוסקים הסוברים דבלח שנצטנן אין בא"ב.

ובביה"ל כתב דהברכ"י הביא די"א להקל אפי' לכתחילה לומר לא"י לחמם לח שנצטנן דלענין איסור אמירה לנכרי יש לסמוך על הפוסקים דאין בזה בא"ב.

וכתב ע"ז הביה"ל דבסימן זה לא משמע כן אך אם הוא לצורך שבת ואין לו עצה אחרת אפשר שיש לסמוך על זה, עכ"ד.

ודעת החזו"א (ל"ז אות כ"א ד"ה ונראה) להקל בזה דכתב דהדבר מסתבר אחרי שאנו מקילים ע"י ישראל בלא נצטנן לגמרי והוא ע"כ כדעת הראשונים דאין בא"ב גם בלח שנצטנן א"כ ע"י גוי יש להקל לכתחילה.

ג] גם באופן שאסור בדיעבד אם יכול היה לאכול בלא"ה כגון שהיה חם קצת (רמ"א) או בשר שראוי לאכול צונן (מ"א בשם אגודה) אין איסור בדיעבד אפי' ציוה ישראל (מ"ב ס"ק צ"ז), והטעם כדין תוספת אורה בסי' רע"ו-ד' וכמש"כ המ"א רנ"ג סקי"ג, (אבל לומר לגוי אסור מדין אמירה לנכרי דכל הדין של תוספת אורה זה לענין האיסור להנות ממלאכה שגוי עשה לישראל).

[וצ"ל דתבשיל צונן לא נאכל כלל והיינו אפי' שאפשר לאוכלו במציאות מ"מ בלא חימום לא יאכלו אותו ונמצא שנהנה באכילה מהגוי אבל בשר צונן גם בלא חימום יאכל ואין זה אלא כתוספת אורה].

ד] כתב המ"ב ס"ק צ"ו דאם הגוי עשה מעצמו מלאכה שרי לאכול צונן והביא כן מהא"ר ותו"ש, ובתו"ש כתב הטעם דלאו כל כמיניה לאוסרו.  וקשה תפ"ל שלא נהנה בצונן מידי ואין לקונסו כיון דלא ציוה לגוי, וצ"ע.

ובמה שכתב דשרי לאכול רק צונן יש להקשות דבדרכ"מ והביאו מ"א משמע להדיא דאפי' חם מותר מטעם לאו כל כמיניה דהא במעשה דעבדים התירו מטעם שהיה חם והתכוונו עבור עצמם וזה ודאי שרי אפי' חם וא"כ מש"כ עוד להתיר מטעם לאו כל כמיניה זה אפי' חם, וכן ממש"כ דכולם עושין כן ואין מוחין בידם מוכח דאוכלים את התבשיל חם דאל"כ אמאי עושין כן.

אלא דצ"ע באמת מה הטעם דשרי לאכול חם והא ל"ש לומר בזה לאו כל כמיניה לאסור כיון שלולא שחיממו לא היה נאכל דאיירי בתבשיל דמבואר במ"א בשם האגודה דלא נאכל צונן, (ועוד דאי היה נאכל כמו בשר צונן הוי כתוספת אורה דשרי בדיעבד אפי' ציוה לעשות), ואולי זה בכלל קושית המקור חיים המובא בילקוט מפרשים, וצ"ע. ואולי כיון דרוצה לאכול השתא לאו כל כמיניה להצריכו לחכות שיצטנן.

ומ"מ כיון שבמקור הדברים מבואר שהיתר זה נאמר אפי' לאוכלו חם יש להבין אמאי התו"ש ומ"ב התירו רק בצונן.

ואולי טעמם עפ"י מחה"ש כאן דהנה המ"א כתב בשם האגודה דאם השפחה חממה בשבת תבשיל אסור בדיעבד כיון שלא נאכל צונן אבל בשר שרי כיון שנאכל צונן, ובמחה"ש תמה דהא בס"ק הקודם הביא המ"א את הדרכ"מ הנ"ל שהתיר במעשה של העבדים מטעם דלאו כל כמיניה ואמאי אסור כאן, וכתב מחה"ש דהאגודה אסר משום חומרא או כמש"כ הדרכ"מ דיש להחמיר במקום שאינם בני תורה, עכ"ד.

לפי"ז יש לומר דלכן המ"ב לא התיר לאכול חם באופן זה שהגוי עשה עבור הישראל ואפי' שמעיקר הדין שרי דמ"מ למעשה פסק האגודה להחמיר בזה ולא שרי אלא לאכול צונן. ומ"מ אכתי קשה דל"ל לטעם דלאו כל כמיניה הא בצונן לא נהנה כלל מהגוי.

ה] הרמ"א פסק את תרוה"ד שהביא הב"י דנוהגים שהא"י נותן תבשיל שנתקרר לגמרי על התנור או סמוך לו קודם שהוסק, ואח"כ מסיק את התנור כדי לחמם את הבית וזה שרי דהכל חולים אצל צינה, וכיון שעיקר כונתו לחמם את הבית חשיב לגבי הקדירה כאינו מתכוין ואפי' שזה פ"ר מ"מ לגבי אמירה לנכרי הקילו בזה. ומ"מ כתב המ"ב דזה דוקא בתנור שאין הדרך לבשל שם אבל אם הדרך לבשל שם חשיב מתכוין ואסור.

ועי' בט"ז שהקשה על תרוה"ד אמאי חשיב אינו מתכוין דנהי דעיקר כונתו לחימום הבית מ"מ הרי כונתו בהיסק זה הוא גם לתבשיל.

והגר"א הקשה עוד דאפי' חשיב אינו מתכוין מ"מ כיון שזה פ"ר דניחא ליה אסור מהתורה ואין סברא להקל בזה טפי באמירה לנכרי, ולכן כתב דאף הרמ"א לא הקל בזה אלא בלא נצטנן לגמרי.

אבל המ"ב פסק להקל גם בנצטנן לגמרי כיון שהרבה פוסקים העתיקו דברי תרוה"ד להלכה.

סיכום:  א) אמירה לנכרי באיסור תורה לכו"ע אסור להנות בדיעבד ואפי' אחרי שהצטנן התבשיל דלא נהנה מ"מ כיון דעביד איסורא קנסוהו.

ב) באיסור תורה השנוי במח' הפוסקים כמו לח שנצטנן יש ג' שיטות: א. דעת הרמ"א דאסור לומר לנכרי ואפי' בדיעבד אסור להנות מזה אפי' אחרי שנצטנן דהוי כאיסור תורה גמור.

ב. המ"א סובר דלומר לנכרי אסור אבל בדיעבד יש לסמוך על הפוסקים המתירים ולא נאסר.

ג. הביה"ל מביא דיש אומרים דאפי' לכתחילה שרי לומר לגוי לחמם לח שנצטנן דבישראל מחמירים כפוסקים האוסרים אבל לגבי אמירה לנכרי מקילים, והביה"ל כתב דלצורך שבת כשאין עצה אחרת אפשר דיש לסמוך על זה, והחזו"א כתב דמסתבר להקל בזה.

ג) אמירה לנכרי באיסור דרבנן יש ג' שיטות: א. דעת הרמ"א והמ"א והגר"א דאסור לומר לו אפי' איסור דרבנן, וגם בדיעבד אסור להנות מגוף המלאכה.

ב. המ"א בשם מרדכי כתב דאסור לומר לנכרי לעשות איסור דרבנן אבל בדיעבד אין איסור להנות.

ג. הביה"ל מיקל כמו הפמ"ג דהוי שבות דשבות לצורך שבת ולכן שרי לצורך שבת לומר לנכרי לעשות איסור דרבנן.

ולגבי איסור חזרה דעת החזו"א דהאיסור הוא המצב שהתבשיל נמצא במצב שיש חשש חיתוי ולא מעשה החזרה ולכן אין הבדל אם נותנו ישראל או ע"י גוי, ואפי' נתנו קוף צריך להסירו.

ד) גם באופן שאסור בדיעבד היינו אם נהנה מהמלאכה אבל אם גם קודם לכן היה חם קצת או בשר דאפשר לאוכלו קר אין איסור בזה בדיעבד דלא חשיב שנהנה ממלאכת גוי, ואפי' אם עבר וציוה לגוי לעשות שרי בדיעבד כיון שלא חשיב שנהנה, ודוקא באיסור דרבנן דאילו ציוה לגוי לעשות מלאכה דאורייתא מבואר בשו"ת הרשב"א המובא בב"י דקנסוהו אפי' אחרי שנצטנן וכנ"ל.

ה) שיטת תרוה"ד דמותר לומר לנכרי לעשות מלאכה אם הגוי אינו מתכוין למלאכה ואפי' שזה פ"ר דניחא ליה, [כגון להבעיר את התנור לחימום הבית דשרי דהכל חולים אצל צינה ויש קדרה צוננת על התנור], וכן פסק המ"ב עפ"י הרבה אחרונים, אבל הט"ז והגר"א אוסרים.

נמצא לדינא מי ששכח להניח מבעוד יום את קדירת החמין על הפלטה או שבשבת נכבתה הפלטה או הגז ובבוקר הוא רואה שקדירת החמין צוננת, כיון שאין לו עצה אחרת שרי למ"ב לומר לנכרי להניח את הקדרה על האש של השכן, ואפי' שיש בזה איסור בישול דהוי לח שנצטנן שרי אמירה לנכרי בזה כיון שאין עצה אחרת, וכן הסכים החזו"א.

אבל לכתחילה טוב להניחה על סיר הפוך כיון שלא יהיה נתינה בתחילה בשבת, אבל אם זה לא אפשרי יש להקל אפי' על הפלטה והבלעך דהוי שבות דשבות לצורך שבת דמתיר המ"ב לצורך שבת, אבל החזו"א חולק בזה ואוסר להניח על האש ממש, [ובפלטה וכן בבלעך לא כנגד הלהבה יש להקל טפי וכמשנ"ת באורך לעיל].