שאלה:
יש קושיא חזקה שמציקה לי בקשר לרבי נחמן, מה
שרואים בספרים )בעיקר בספר חיי מוהר"ן( שאמר על עצמו שבחים
גדולים ומופלגים, וזה ממש גורם לי לרתיעה, כיצד יתכן שאדם
מדבר כך על עצמו? האם זוהי מידת הענוה הראויה לצדיקים?
תשובה:
שלום וברכה
קטונתי מלהשיב לך כיון שאני בעצמי רחוק קצת מחסידות בכלל ומברסלב בפרט, ולא מתוך התנגדות אלא פשוט גדלתי אחרת וקיבלתי אחרת מרבותי.
אני רק מבין, שאצל החסידים הנושא של רבי ומנהיג רוחני הוא משהו משמעותי הרבה מעבר לאישיות הפרטית. כלומר הם רואים בו צינור שפע מסויים ומקשר בינם לבין בורא עולם.
באותה מידה, גם הרבי בעצמו, ככל שהוא גדול המיוחד ומבין וחש את עוצם תפקידו ואת משמעותו עבורם, ואת מה שהוא אמור למלא עבורם שזו עבודה מאוד לא פשוטה, היא בעצם תופסת את כל חייו, הוא לא רואה את אישיותו כמשהו פרטי שממילא אם יאמר על עצמו משהו טוב זה התפארות או שבח לעצמו. הוא בעצם מסתכל על עצמו כמו מבחוץ, מדבר על התפקיד שלו ועל הדרך שלו למלא אותו, ולא עוסק בעצמו כאישיות פרטית שנוהגים בה נימוסים כאלו ואחרים או נושא של ענווה וגאווה.
גם משה רבינו לצורך הענין, שהיה באופן אישי ופרטי העניו על פני האדמה, ידע לומר מוסר ותוכחה תקיפים מאוד לעם ישראל לאורך כל חומש דברים, ולהנהיג אותם בעוצמה רבה במשך ארבעים שנה. כלומר אין קשר בין האישיות הפרטית של האדם לזו הציבורית.
כמובן שאדם כמוך המורגל בחשיבה שאינה חסידית לא רגיל בדיבורים כאלו, והיו מהמתנגדים במשך הדורות שראו בעצם התפיסה הזו משהו מסוכן שעלול להביא למשיחיות, או לאבד את עצם הבלבדיות בעבודת ה', אדם באיזה שהוא מקום יפסיק לפנות לקב"ה בעצמו וייחד את עיקר עבודתו הרוחנית בהתקשרותו לרבו. וזה דיון וויכוח רב שנים. החסידים כמובן טענו להיפך, שהעבודה שלהם הרבה יותר חיה וחמה ומשמעותית ומודרכת. וכל אחד יעשה את הטוב בעיניו ובלבד שיכוין לשמו יתברך.
