הגאון רבי מרדכי אורי אנגלמן שליט"א
רב מערב ראשון לציון וקהילת אהבת ישראל
בעל מחבר ס' ברית הלוי ועוד
שאלה:
כ"ה תשרי תשפ"ד
בבוקרו של יום שמחת תורה פרצה המלחמה הקשה בדרום ארה"ק, והחל הטבח הנורא שם. בזמן שנתקבצו אנשים בבית הכנסת לתפילת יו"ט, הושמעו אזעקות במקומות רבים, ובכללם בעירנו ראשל"צ יצ"ו. באחד מבתי הכנסת נפוצה שמועה כביכול מחבל מסתובב בקרבת מקום, וציבור המתפללים שבו לביתם מחשש לשלומם.
לעת המנחה, נשאלתי ע"י המתפללים שומעי השיעור הי"ו, האם וכיצד עליהם להשלים את קריאת התורה שהחסירו בבוקר. האם יוכלו לקרא פרשת וזאת הברכה בשבת הבאה עם פרשת בראשית, אע"פ שהן משתי סדרות קריאה של שנים שונות.
תשובה:
מקור דין השלמת הקריאה
ראשית חכמה, בבואנו לברר הלכה זו, ולחקור האם ישנה אפשרות של 'השלמה' לקריאת התורה שחסרה כולה או מקצתה, מתי הוא הזמן הראוי להשלמה זו, ומהם פרטי ההלכה בדין השלמה זה. ראוי להביא את המקור הקדמון ביותר לדבר, שהוא המקור לכלל דברי הפוסקים בנידון. והוא תשובת רבי יצחק מוינה בשו"ת אור זרוע (ח"ב הלכות שבת סי' מה), וז"ל: "מעשה היה בקולוניה באחד שֶׁקָּבַל בשבת הראוי לקרות פרשת אמור, ועיכב התפילה וקריאת התורה כל היום, וכשהגיע שבת הבאה צִוָּה ה"ר אליעזר ב"ר שמעון זצ"ל להתחיל פרשת אמור ולקרותה, וגם בהר סיני הראויה לקראות באותה שבת, ולא לדלג פרשה מן התורה, לפי כי מימות משה רבינו נתקן לקרות התורה בפרשיותיה ולהשלימה בכל שנה ושנה, כדי להשמיע לעם מצות וחוקים. ואין לומר כיון שעבר זמן קריאתה הלכה לה אותה פרשה, לפי כי אין קבע בפרשיות לקרות פרשה זו בשבת זו, וזו בשבת זו, אלא כי כן נסדרו הפרשיות. וראיה לדבר שאם אירע יו"ט בשבת ודוחין הפרשה של אותה שבת מפני פרשה של יו"ט, הלא מיד בשבת הסמוכה ליו"ט חוזר למקום שפוסק, ולא אמרינן הואיל ונדחית תידחה" עכ"ל.
ועפי"ז פסק הרמ"א (או"ח סי' קלה ס"ב) וז"ל: "אם ביטלו שבת אחת קריאת הפרשה בצבור, לשבת הבאה קורין אותה פרשה עם הפרשה השייכת לאותה שבת". ובדרכי משה (שם) סיים בדומה לסיומו של האו"ז: "ולא אומרים עבר זמנו בטל קרבנו".
והנה, האו"ז את מקורו מקור מים חיים הערה וגילה, ולימדנו בדבריו גם את שרשה וטעמה של הלכה זו, שכן כתב "אין קבע בפרשיות לקרות פרשה זו בשבת זו, וזו בשבת זו", ועיקר התקנה היתה "לקרות התורה בפרשיותיה, ולהשלימה בכל שנה ושנה, כדי להשמיע לעם מצות וחוקים", על כן ראוי שישלימו מה שחסרו – לקיים התקנה. ואף שמעיקרא אין לשנות ממנהג ישראל בדבר, ויש לקרות כל פרשה בעתה ובזמנה, אבל אם אירע שלא נקראה פרשה בזמנה הראוי, יש להשלימה בשבת שאחריה, דאכתי הוא זמנה בדיעבד[1].
דעת הגר"א
אלא שהגר"א בהגהותיו לשו"ע (או"ח סי' קלה ס"ב) כתב שדין ההשלמה לקריאת התורה הוא כדין ההשלמה לתפילה[2]. והבינו הפוסקים מדבריו[3], שדין ההשלמה לתפילה הוא המקור לדין ההשלמה לקריאת התורה, וממילא יעלה שדֵין כדֵין, ולכן לדעת הגר"א יש להשוות את פרטי ההלכה בהלכות השלמת קריאת התורה, וללומדם מהלכות השלמת התפילה. ובביאור הדברים י"ל דלהגר"א זמן קריאת הפרשה הוא רק בשבת המיוחדת לה לפי סדר הקריאה הנהוג, ואף הדחיות שנדחות פרשיות ממקומם כמו ביו"ט שחל בשבת, הם חלק מהסדר הנהוג[4], וכשעברה השבת הראויה לפרשה מסויימת עבר זמנה של קריאת אותה הפרשה, אלא שניתן להשלים שלא בזמנה כמו בתפילה, וילפינן לה מתפילה. על כן יש להשוות דיני השלמה זו לדיני ההשלמה בתפילה. והמ"ב הביא שתי נפק"מ להלכה בדברי הגר"א, וכדלהלן.
כשביטלו את הקריאה במזיד
א. כתב בביאור הלכה (שם ד"ה אם ביטלו) ציבור שביטלו הקריאה במזיד, האם יכולים להשלים בשבת הבאה מה שחסרו. הפרי מגדים וכן בשולחן עצי שיטים כתבו דמסתימת הפוסקים משמע דאפילו במזיד משלימים[5]. אלא דמשמע מביאור הגר"א דנסיב טעמא דהאי דינא מדין תפילה, דדוקא בשוגג – כתפילה, שאין לה תשלומים במזיד[6].
כשביטלו את הקריאה כמה שבתות
ב. המ"ב (סי' קלה סק"ו) הביא מחלוקת הפוסקים בדין ציבור שביטלו מלקרוא בתורה כמה שבתות ברציפות, לדעת המהר"ם מינץ (שו"ת סי' פה) אין להשלים בשבת הבאה כי אם את הפרשה האחרונה הסמוכה לזו הנקראת באותה שבת. ולדעת האליה רבה צריך להשלים כל מה שחסרו[7]. והוסיף המ"ב, דמהגר"א שלמד ודימה דין השלמת הקריאה מהשלמת התפילה, משמע שרק הסדרה האחרונה יוכלו להשלים, וכדעת המהר"ם מינץ, שהרי כך הוא הדין בהשלמת התפילה למי שהחסיר כמה תפילות[8].
פרשיות שאין להשלימם – לדעת המהר"ם מינץ
בתשובת המהר"מ מינץ הנזכרת, נכללו עוד פרטי הלכה הנוגעים לענינינו, ומן הראוי להביאה. המהר"מ מינץ נשאל מק"ק ווירמש אודות מעשה שאירע בשבת שמפטירים בה בפרשת 'החודש', ופרשיות השבת היו ויקהל ופקודי, וקראו בביהכנ"ס ו' גברי, ונפל קטטה בין תרי גברי בדבר מי הראוי לעלות שביעי חזק, וכעבור כשתי שעות שעיכבו המתקוטטים, קראו רוב הציבור בבית כנסת אחר ובספר אחר את סיום פרשת פקודי, ומיעוט שנשארו במקום המריבה לא קראו כלל. ושאלתם, האם צריכים כל הקהל לחזור ולקרות פרשיות ויקהל ופקודי עם פרשת ויקרא בשבת שלאחר מכן, שמא מחמת שינוי המקום, ושינוי הספר, והפסק זמן רב כשיעור לגמור בו את כולה ועוד טעמים, לא יצאו יד"ח. והשיב דאין לקרות בשבת הבאה אלא פרשת ויקרא לבדה, ונתן ג' טעמים בדבר: א. האריך שם להוכיח דשינוי המקום והספר, וכן שיהוי הזמן הרב באמצע הקריאה ושאר טעמים שהביא שם, הכל אינו מעכב בדיעבד. ב. אף אם לא קראו הפרשיות ויקהל ופקודי כלל, אי אפשר להשלימם בשבת שאחריהן, מפני שאז יצטרכו לקרא ג' פרשיות בשבת אחת, וזה לא מצינו. דלא תיקנו השלמה בשבת אחרת אלא לפרשה אחת, שכן מצינו שבתות שקורין בהן שתי פרשיות מעיקר התקנה, אבל לקרא ג' פרשיות לא שמענו[9]. והוסיף: "וכי אם ביטל ג' או ד' שבתות, יקראו כל אותם פרשיות בשבת אחת, וא"כ אין לדבר סוף". ג. אין לחבר שתי פרשיות משני ספרים ולקרותן בשבת אחת, שתיקון סופרים להשאיר ד' שיטין חלק בין ספר לספר, לא בכדי הוא, אלא כדי לחלקם, והאיך נחברם. וכאן שפרשת פקודי בסוף ספר שמות ופרשת ויקרא מתחילה ספר חדש, אין לקרותן יחד. ובפרט למנהגנו שגברא אחד עולה וקורא סיומא דפרשה ראשונה עם תחילתה של פרשה שניה כל אימת שקורין שתי פרשיות, ועושים כן כדי שיהיה נראה כאילו הוא חד סדרא, האיך נעבד הכי להראות ב' ספרים כאילו הם אחד[10].
המהר"מ מינץ האריך בטעמו השני, ודייק טובא את לשונו של האו"ז להוכיח שאין השלמה ליותר מפרשה אחת. ומצטט את לשון בעל האגודה (פ' היה קורא) שמביא הלכה זו מהאו"ז, וז"ל: "אם ביטלו בשבת התמיד, ולא קראו הפרשה, אז יקראו בשבת הבאה שתי פרשות", דייק חדא, שכתב "אם ביטלו בשבת התמיד", ולא כתב אם ביטלו ב' או ג' שבתות, דמאי שנא שבת אחת משנים, אלא משמע דרק בשל שבת אחת איכא השלמה, והיינו טעמא דמצינו שקורין ב' סדרות בשבת אחת, ומכאן מוצא הדין שכתב דאת פרשיות ויקהל-פקודי לא ניתן להשלים. ועוד דייק בהמשך הלשון "יקראו בשבת הבאה ב' פרשיות" ומדוע כתב ב' פרשיות ולא ג', הלא פעמים יקראו ג' בכגון דנן שחסרו הקהל פרשיות ויקהל ופקודי משבת שעברה, אלא מוכח דלעולם לא קרינן יותר מב' פרשיות בשבת אחת. ומלבד זה הוסיף סברא "וכי אם ביטל ג' או ד' שבתות, יקראו כל אותם פרשיות בשבת אחת, וא"כ אין לדבר סוף".
ביטלו את הקריאה במזיד – לדעת המהר"ם מינץ
הנראה ממוצא הדברים, דמה שכתב המ"ב דלהגר"א ציבור שביטלו הקריאה בכמה שבתות, לא ישלימו אלא את הפרשה האחרונה וכדעת המהר"מ מינץ, היינו כדעתיה להלכה אולם לא מטעמיה, דהמהר"מ שכתב שאין להשלים יותר מפרשה אחת, טעמיה כי לא תיקנו לעולם לקרא יותר מב' פרשיות בשבת אחת, ואפילו לא ע"י השלמה. ואילו הגר"א למד כן מתפילה, דלא תיקנו תשלום רק לתפילה הסמוכה, וה"ה לקריאת התורה. וא"כ לעניין מי שביטלו הקריאה במזיד, יתכן שלמהר"מ מינץ יוכלו להשלים, ודלא כהגר"א[11].
קושיות על דברי הגר"א
והנה, בגוף הדברים יל"ע טובא, מאחר שהרמ"א ציין מקורו להדיא מהאור זרוע (כ"ה בדרכי משה), והאו"ז פירט וגילה סברתו מיניה וביה, מה ראה אדוננו הגר"א לבקש בארץ עוץ לחצוב יסודו בדיני השלמת התפילה.
עוד הקשו על שיטת הגר"א דהלכות השלמת הקריאה להלכות השלמת התפילה דמו, הא מצינו חילוק גדול ביניהם, שהמשלים תפילתו מתפלל קודם של חובה ואח"כ של השלמה (שו"ע או"ח סי' קח), והמשלים קריאתו קורא קודם את של ההשלמה ואח"כ הסדרא של אותו השבוע (מ"ב סי' קלה סק"ח).
ביאור דעת הגר"א
וכדי ליישב ולחזק בדק הבית בדין זה, נראה לומר דהאו"ז והגר"א חומה אחת היא אריח ע"ג לבינה, בא זה והשלים לזה. דהנה, התוס' בברכות (כו ע"א ד"ה איבעיא להו) ביארו החילוק בין תפילת המוספין שא"א להשלימה לשאר התפילות[12], א. דבתפילת המוספין אומר פסוקי הקרבנות, ואיך יקראם וכבר עבר זמנם. ב. ד"לא תיקנו שבע ברכות של מוסף אלא משום "ונשלמה פרים שפתינו", ובזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו, אבל שאר תפילות דרחמי נינהו, ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, אין כאן עבר זמנו בתפילה אחרת". עכ"ל. הרי שתשלומי התפילה לא חשיבי לאחר זמנם, אלא בזמנם הם – שכל הזמן הוא זמנם, והרי זה דומה ממש למש"כ האו"ז גבי קריאת התורה, שהיתה התקנה על התורה בכללותה לקרותה במשך השנה, ולאו בדוקא פרשה זו בשבת זו, וכשקוראים הציבור פרשה שהחסירו בשבת שלאחריה, אכתי חשיב שנקראת בזמן חיובה. אלא, שאכן להאי טעמא אין סיבה שלא יוכלו להשלים הפרשה אף אם ביטלוה במזיד (כדעת וכסברת הפמ"ג והשלחן עצי שיטים שהובאו לעייל), וכן יוכלו להשלים כמה פרשיות יחד (וכדעת האליה רבה המובא לעייל), דאכתי זמניהו דכולהו עד זמן תשלום הקריאה של כל השנה בשמחת תורה. ולעניין זה בא הגר"א לדמות דיני ויסודי ההשלמות (קה"ת ותפילה) אלו לאלו, וכפי שיבואר.
הנה, ע"פ דברי התוס' הנ"ל יש להקשות על הלכות השלמת התפילה, מאחר שזמן כל התפילות הוא כל הזמן, ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, ו"אין כאן עבר זמנו בתפילה אחרת" כלשון התוס', מדוע אין אנו משלימים אלא תפילה אחת הסמוכה לתפילת החובה, ומדוע שלא ישלים אדם כמה וכמה תפילות שביטל, הלא כ'בזמנם' חשיבי, ומדוע לא יתפלל. וכן קשה מדוע גם לא יוכל המזיד להשלים, למה יגרע, הלא אכתי זמן תפילה הוא, ואם הזיד בדין הלכתחילה ולא קיימו כראוי, יחזור ויזיד ולא יתפלל מה שהחסיר ויוסיף חסרון לחסרונו. אלא שגדר גדרו חז"ל בהלכות אלו של תשלומי תפילה, וסייג עשו לדבר שלא יהיה כחוכא, ושלא תהיה התפילה קלה ובזויה, ולא התירו לישראל להתפלל 'השלמה' כאוות נפשם ולהשלים חוקם עד בלי חק וקצבה, אלא גבול גבלו וחק שמו לגדור פרץ ולהעמידו על מכונו לבל ימוט, שלא יוכל אדם להשלים אלא תפילה אחת ובזמן הסמוך, ועי"ז יזדרז כל אחד תמיד להתפלל כראוי וכעיקר, ולא יבוא לידי השלמה אלא לעיתים, ולא תהא התפילה זמנה ושיעורה כחצר פרוצה יעשה בה כל אחד כרצונו. ומהאי טעמא נמי לא יוכל המזיד להשלים, שגם זה מגדרי הדין שקבעו חז"ל לשבח וקיום המצוה דתפילה, שלא יזידו וישלימו יזידו וישלימו כל אימת שירצו, ותקנה כצורתה תשתכח.
ואלו הם דברי אלוקים חיים אדוננו הגר"א בהא דקה"ת. מראש צורים את יסוד ההלכה יצק איתן רבינו האו"ז, ומקדם גילה את גדריה במתק לשונו "מימות משה רבינו נתקן לקרות התורה בפרשיותיה ולהשלימה בכל שנה ושנה, כדי להשמיע לעם מצות וחוקים". אלא, שלפי"ז יכולנו להורות חוכא וזילותא ח"ו, שהרי כל השנה זמנה של הקריאה, ומדוע שלא יחסיר וישלים כל אחד כחפצו עוד ועוד, ותקנת משה כצורתה הפשוטה "פרשת השבוע" לא תיזכר. ע"ז האיר הגר"א באור יקרות וכתב שראוי ללמוד מהלכות תשלומי התפילה שגדרו בהם חז"ל גדר וסייג מהאי טעמא ממש, מהם הגדרים הראויים להשלמה זו, ואיזהו הסייג שגבלו חז"ל כדי שלא יהיה ח"ו בזיון. לא שאת עיקר דין התשלומים למד הגר"א מהתם, רק את גדרי ההגבלה לקח[13]. וזו גם כוונת המ"ב במה שכתב בביאוה"ל דהגר"א "נסיב טעמא דהאי דינא מדין תפילה", לא שמקור הדין להשלים הוא ממה שמצינו תשלומים לתפילה, אלא שמאחר שיש להשלים, וכהאו"ז, ראוי לנו לקחת דינים מהלכות תפילה, ומילתא בטעמא, שלא תתבזה התקנה ותיעקר.
ובזה יובן היטב מדוע לא נילף נמי הכא מהתם לסדר התשלומים[14], שבתשלומי תפילה החובה תחילה ואח"כ התשלומים, ובקריאת התורה ההשלמה לפני החובה. כי אין לנו להשוות כל הדינים של תשלומי קה"ת, ולדמותם לדיני תשלומי תפילה, דלאו מהתם ילפינן להו, רק מיניה וביה כהאו"ז, ואך מה שגדרו לן חז"ל לשמר ולסייג, לאזן ולהגביל בתפילה משום כבודה, יש לנו ללמוד לענין קה"ת. וממילא, דיני הקדימה – שאין זה קשור לבזיון התקנה וגדרי שמירת כבודה, יש לנו לומר 'זיל הכא בתר טעמא וזיל הכא בתר טעמא' ולא לדמותם, התם תפילת החובה קודמת מסברא לתפילת ההשלמה, והכא סדר קריאת התורה מוכרח ומחוייב, שכך סידרם לנו משה רבינו ע"ה מפי הגבורה[15].
נמצא דלגבי מי שחסרו קריאת שתי פרשיות הנקראות יחד בשבת אחת (ואינן בסוף חומש) כגון תזריע ומצורע, אחרי מות וקדושים, או נצבים-וילך: להפמ"ג והשלחן עצי שיטים שהתירו השלמה למזיד, וכן לדעת האליה רבה שהתיר להשלים חסרון של כמה שבתות, דס"ל דברי האו"ז כפשוטם, אין הגבלה וסייג בדבר וישלימו פרשיות אלו בשבת הבאה. וכן ניתן להשלים בשבתות אלו פרשה שחסרו בשבוע הקודם, אע"פ שנמצאו קוראים כעת ג' פרשיות יחד. ואף לדעת הגר"א נראה שמותר בב' המקרים, דמכיון שאינו משלים אלא קריאה אחת [ואף שתי פרשיות מחוברות כקריאה אחת חשיבי] הוי דומיא דתפילה ואין לגדור ולאסור, ויוכל להשלים[16]. ואך לדעת המהר"מ מינץ יש לאסור בב' המקרים, דאין להשלים קריאת ב' פרשיות מחוברות בשבת שאחריה, ולא להשלים פרשה משבת שעברה בשבתם[17], דכל שימצא שצריך לקרא יותר מב' פרשיות בשבת אחת – אינו משלים.
להלכה הביא המ"ב (סי' קלה סק"ז) דדעת המהר"מ מינץ דאין משלימים בשום פנים לקרא ג' פרשיות בשבת אחת. וכתב שבספר הגהת מנהגים חולק על זה, וכן באליה רבה מבואר "דלעולם צריך להשלים מה שביטלו משבת העבר" וה"ה בזה, וכן נוטה דעת המגן גיבורים[18].
דעת החולקים
וראוי לידע דיש חולקים ביסוד הדין האמור, ואומרים שאין להשלים הקריאה כלל, והמבטלה שבת אחת הוי בכלל 'מעוות לא יוכל לתקון', וכן הוא במהרי"ל (שו"ת חדשות סי' קמב אות ב). וביאר הטעם משום שיש לחוש ל"קלקול הנכנסים והיוצאים", כלומר שמא יהיו אנשים בבית הכנסת רק בזמן הקריאה הראשונה ויצאו, ולא יֵדעו שהיא קריאת תשלומים לשבת הקודמת, ויטעו ע"פ חשבון פרשת השבת בקביעת המועדות, שהרי סימן יש בדבר "פקדו ופסחו, מנו ועצרו, צומו וצולו, קומו ותקעו", וביאורו (ט"ז או"ח סי' תכח סק"ג) 'פקדו ופסחו' קראו פרשת צו ואח"כ עשו פסח, 'מנו ועצרו' – קראו פרשת במדבר שהיא מנין בנ"י קודם העצרת, 'צומו וצולו' – צומו בט' באב ואח"כ קראו פרשת 'צלותא' היא פרשת ואתחנן, 'קומו ותקעו' – קראו פרשת נצבים קודם שתתקעו בראש השנה. ובזה יבואו הטועים בעניין הפרשה, כי שמעו פרשת ההשלמה ויצאו מבית הכנסת, לקלקולא דמועדות[19].
השלמה במנחה
השערי אפרים (שער ז סל"ט) הביא מחלוקת בין החיד"א לדגול מרבבה האם ראוי להשלים קריאת שחרית שביטלוה לעת המנחה, או שיש להמתין ולהשלימה רק בשבת הבאה בשחרית. החיד"א (שו"ת חיים שאל ח"א סי' עא אות ה; ח"ב סי' טז[20]) כתב שתקנת משה רבינו היתה לקרא הסדרא בשחרית דוקא, על כן א"א להשלים הפרשה במנחה. עו"כ דאין לקרא במנחה יותר מג' קרואים[21], לכן ימתינו לשבת הבאה וישלימו בשחרית. ודעת הדגול מרבבה שאם יש פנאי לקרא ולהשלים במנחה מה שחסרו בשחרית, ישלימו במנחה. והמ"ב (סי' קלה סק"ה) פסק כהדגמ"ר, דאם יש פנאי לקרות במנחה [כלומר, שלא יעבור זמן מנחה מחמת הקריאה ושיספיקו סעודה ג], "יקראו במנחה כל הסדרה, ויקראו ז' גברי, כי כל היום הוא זמן הקריאה" עכ"ל. והוסיף בשעה"צ (שם סק"ה) ז"ל: "ויקראו הסדר של שחרית קודם התחלת המנחה, ואח"כ יאמרו 'אשרי' 'ובא לציון', ואח"כ יקראו קריאה של מנחה כנהוג". ובספר אשי ישראל (פל"ח הע' עד) הביא מהגרי"י קניבסקי, דראוי להפסיק מעט בין הקריאה לתחילת התפילה כרבע שעה בדרשה או באמירת תהילים.
העולה לדינא:
א. אם ביטלו קריאת הפרשה שחרית בצבור, ויש פנאי לקרותה קודם תפילת מנחה, יעשו כן ויקראו לפני שיתחילו להתפלל מנחה (מ"ב סי' קלה סק"ה כהדגמ"ר)[22].
ב. אם ביטלו שבת אחת קריאת הפרשה בצבור, לשבת הבאה קורין אותה פרשה שדילגו עם הפרשה השייכת לאותה שבת (רמ"א או"ח סי' קלה ס"ב בשם האו"ז)[23].
ג. סדר העולים: לג' גברי יקראו בפרשה שדילגו, ולרביעי יקראו את סיום הפרשה הא' עם תחילתה של הפרשה הב', ואח"כ ישלימו עוד ג' גברי לסיומא דפרשה ב'[24].
ד. אף אם התחילו לקרות הפרשה בשבתה אלא שלא סיימוה, יש להשלים בשבת הבאה ולקרות כל הפרשה ההיא מתחילתה, ולקרוא גם את הפרשה השייכת לאותה שבת (ביאוה"ל סי' קלה ד"ה קריאת הפרשה בשם המג"א וש"א). לגבי סדר העולים ראה הערה[25].
ה. אם ביטלו הצבור קריאת התורה בכמה שבתות רצופות, ישלימו רק את הפרשה האחרונה שביטלו (מ"ב קלה סק"ו)[26].
ו. אם ביטלו הצבור קריאת שתי פרשיות הנקראות יחד בשבת אחת (ואינן בסוף חומש) כגון תזריע ומצורע, אחרי מות וקדושים, או נצבים-וילך, ישלימו הכל בשבת שאחריה ויקראו ג' פרשיות, את שתי הפרשיות שחסרו עם הפרשה השייכת לאותה שבת (מ"ב סי' קלה סק"ז)[27].
ז. וכן אפשר להשלים בשבת שקוראים בה שתי פרשיות, פרשה שחסרו הצבור בשבת שעברה, ויקראו ג' פרשיות יחד (מ"ב שם)[28].
ח. להשלים מחומש לחומש, כגון להשלים פרשת ויחי בשבת שקוראים בה פרשת שמות וכדו', יש בזה מחלוקת הפוסקים ואין למחות ביד המשלים (מ"ב שם). לגבי סדר העולים ראה הערה[29].
ט. היוצאים מן הכלל: אם לא קראו בשמיני עצרת פרשת 'וזאת הברכה' בצבור, אי אפשר להשלימה בשבת שאחריה עם פרשת בראשית (הגרח"ק, אשי ישראל פרק לח הע' עה)[30].
לכן יראו להיות זריזין מקדימין ולקרות הפרשה ביום שמחת תורה עצמו קודם חשכה.
וכן נראה דאין להשלים פרשת בחקתי עם פרשת במדבר שלאחריה, כי פרשת במדבר תמיד סמוכה לעצרת[31], ויש להפסיק בקריאתה בין הקללות שבפרשת בחקתי לעצרת[32]. על כן ישתדלו ביותר לקרותה בשבתה קודם שתצא השבת.
י. נתקבצו בבית כנסת אחד ציבור שלא שמע הסדרה בשבת שעברה עם ציבור ששמע ויצא כבר יד"ח – אזלינן בתר רובא (מ"ב קלה סק"ז)[33].
יא. אין להשלים הקריאה בשבת אחרת אלא באופן שנתבטלה הקריאה בזמנה בשוגג או באונס, אבל אם ביטלו הקריאה במזיד – אין לה תשלומים (ביאוה"ל סי' קלה ד"ה אם ביטלו)[34].
יב. אין תשלומים לביטול הקריאה בשני וחמישי (ביאוה"ל קלה ד"ה שבת אחת), אולם אם לא קראו ב' וה' בשחרית אפשר לקרא עד סוף היום (ע"פ מ"ב סי' קלה סק"א ושעה"צ שם סק"ג)[35]. וכן אין תשלומים לקריאת ר"ח והמועדים (ערוה"ש סי' קלה ס"ז), לקריאת חנוכה ופורים (שערי אפרים שער ז סי"ב), ולקריאת ד' פרשיות (מ"ב סי' תרפה סק"ב)[36].
[1] האור זרוע הוסיף על האמור, וכתב שאף אם תאמר שיש קבע לפרשיות השבוע, וכל פרשה זמנה דווקא בשבת פלונית, וכשיטת הגר"א שתובא להלן, "אפילו הכי אין לנו לבטל ולדחות אותה הפרשה שלא נקראת בשבתה, אלא לשבת הבאה חוזרין וקורין אותה וכו' שהיא תורת יוצרנו חוקים ומשפטים שאין לדלג" עכ"ל.
עו"כ דאין לחוש לטרחא דציבורא בדבר, והביא ראיה ממסכת סופרים (פי"א ה"ו) שבעבור שדילגו פסוק אחד חוזרים וקורים כל הפרשה, ולא חוששים לטרחא דציבורא (אולם בשו"ע או"ח סי' קלז ס"ג פסק שחוזר רק אותו פסוק ועוד שני פסוקים עמו). עוד הביא ראיה מתקנת חכמים לקרות שתי פרשיות בשבת אחת, מפני שמנין הפרשיות הרבה ממנין השבתות, שמע מינה דאין טרחא דציבורא לקרות שתי פרשיות יחד.
[2] המבואר בשו"ע או"ח סי' קח, ומקורם בגמ' ברכות כו ע"א וע"ב.
[3] ראה ביאוה"ל (סי' קלה ד"ה אם ביטלו), וז"ל: "אכן מביאור הגר"א דנסיב טעמא דהאי דינא מדין תפילה". ראה עוד בשעה"צ (שם סק"ח).
[4] ובכך סרה ראיית האו"ז.
[5] וכסתימת לשון הרמ"א כאן: "אם ביטלו שבת אחת קריאת הפרשה בציבור", משמע דאין הבדל בין אם ביטלוה במזיד או בשוגג ואונס.
ואע"פ שתשובת האו"ז מיירי בביטלוה באונס, דהרי מלבד האיש הקובל שם, היו שאר הציבור אנוסים, והיא מקור דברי הרמ"א, ומנלן לחדש דין השלמה גם במזיד. י"ל דמ"מ אזלינן בתר טעמא, ולפום טעמא דהאו"ז דראוי להשלים ולקיים התקנה ולגמור כל התורה כולה בכל שנה ושנה, הדין כך על כל פנים, בין בשוגג ואונס ובין במזיד. דאטו אם הזיד ופשע כבר במה שלא קיים התקנה כדינה מלכתחילה, נימא ליה שלא יקיימנה כלל ולא ישלים. ואין זה דומה לקנס שקנסו מי שהזיד ולא התפלל, שלא יוכל להשלים, דהתם אכן עבר זמן התפילה, ומעוות לא יוכל לתקון, אלא דמכיון שהתפילה היא 'רחמי', "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו" [מימרא דר' יוחנן ברכות כא ע"א] אפשרו לשוגג ולאנוס להשלים שלא בזמנו, ולא למזיד. משא"כ הכא, הלא לדעת האו"ז אין השבת ההיא זמן הפרשה ההיא בדוקא, רק הוא הזמן היותר ראוי מאחר שכך נהגו ישראל בחלוקת הפרשיות, ברם עיקר התקנה היתה לכל השנה בכללה, ומכיון שלא עבר הזמן – מדוע שלא יתקן ויקרא מה שמחוייב בו, אם הזיד ולא עשה הראוי והנכון בתחילת הזמן ובשעה שהיא לכתחילה, הלא יעשנה אח"כ בשאר זמנה?
[6] הביאוה"ל כתב שבעטרת זקנים מסתפק בדבר, האם רק בשוגג יש השלמה או אפי' במזיד. והנה העט"ז מחלק שם בין מי שביטל הקריאה של יום ב, דישלים הקריאה ביום ג, כדי שלא ילך ג' ימים רצופים בלא תורה, וכתקנת עזרא שתיקן הקריאה בשני ובחמישי מה"ט דלא למיהך ג' ימים בלא תורה, לבין מי שביטל הקריאה ביום ה, שכבר ממילא עברו עליו ג' ימים בלא תורה, ומה ישלים בזה שיקרא עכשיו, הלא כבר נתבטלה התקנה. וע"ז הוסיף שאף ביום ג אין להשלים אלא מי שביטל הקריאה ביום ב בשוגג, אבל המבטלה במזיד לא יוכל להשלים, ומדמה זאת למי שלא התפלל במזיד שאין לו תשלומים. וכתב ע"ז: "וצ"ע, כי שמא שאני התם שעבר היום ובטל קרבנו, משא"כ הכא בנידון דידן הרי זה דומה למי שאכל שום וריחו נודף, יאכל עוד שום וכו', כן הדבר הזה ולא אתה בן חורין מן תקנת עזרא בשביל שעבר היום. וצ"ע". כלומר, מי שלא התפלל ועבר זמן התפילה, מנין לו תשלומים אם לא שיתקנו לו חז"ל, ולמזיד לא תיקנו. אבל הכא, זה שלא קרא כדין ביום ב עדיין לא עבר זמנו, שהזמן הוא ג' ימים מהקריאה הקודמת, ואין כאן השלמה אלא קריאה בזמן רק שלא כפי עיקר התקנה לקרות ביום ב, ומדוע שלא יקרא. ולפי"ז בקריאה של שבת אם נסבור כהאו"ז אכתי זימנא הוא וישלים, אלא שנסתפק העט"ז שמא כהגר"א שתשלומי קריאת התורה מתשלומי תפילה ילפינן וראוי להשוות הדינים לגמרי.
[7] האליה רבה כתב שישלים הכל כי אין ראוי לדלג הפרשיות, ולכאורה כן לשונו של האו"ז (הנ"ל בהערה 1) "שהיא תורת יוצרנו חוקים ומשפטים שאין לדלג". המהר"מ שיק (סי' שלה) כ' שכן עשה רבי נתן אדלר, ובדרך הנשר (אות כט) הביא שהיה זה ו' שבתות שקיבל על עצמו נזיפה.
בספר שיח הלכה הסתפק כיצד יחברו ע"י העולים את הפרשיות כשקוראים ג' וד' פרשיות או יותר, דכשהם ב' פרשיות מחברים אותם ע"י העולה רביעי, ומה יעשו כשהן מרובות. וכתב שהשיב הגרח"ק בתשובה שיכולים לעשות כרצונם.
[8] האליה רבה סבר כפשטות דברי האו"ז, ולהאי טעמא פשיטא דישלים כל מה שחסר. ובדעת המהר"מ מינץ ראה להלן אם היא כהגר"א לגמרי, או דרק נשתוו בדיניהם ולא בטעמם.
[9] ולהשלים למחצה ולקרא רק פרשת פקודי עם פרשת ויקרא לא שייך ד"אין תקנה לחצאין".
[10] ראה שם שנתן בזה טעם לאמירת "חזק" בסיום כל ספר, להפריד ולציין את גמר הספר, ולהפסיק בינו לתחילת ספר אחר.
[11] לכאורה ראיה יש לדברים מהסברה הנוספת המובאת בדברי המהר"מ מינץ, שכ' "וכי אם ביטל ג' או ד' שבתות, יקראו כל אותם פרשיות בשבת אחת, וא"כ אין לדבר סוף", וא"ת דרק מבטלי הקריאה בשוגג משלימים, מה אכפ"ל ד"אין לדבר סוף", הלא לא מיירי בחשש מי שיבטלה במזיד ויחזור ויבטלה במזיד כאוות נפשו עד 'בלי סוף', ואיכא זילותא רבה לקריאת התורה, ומשו"ה ראוי לתקן ולהגביל ההשלמה לקריאה אחת ותו לא, רק מיירי שקרה כן בשוגג ג' או ד' שבתות, ואם אירע – שישלימו, מאי סברא יש לומר שלא ישלימו כי 'אין לדבר סוף', אף אם ימצא שישלימו רובה של תורה הלא שוגגים ואנוסים היו בדבר. אלא יותר נראה שדעת המהר"מ מינץ דאף למזיד תיקנו השלמה, וא"כ יזיד ויבטל עד בלי סוף ע"מ להשלים, וכחוכא עביד לקה"ת וראוי להגביל ההשלמה לסדרה אחת.
והגבילו ההשלמה לפרשה אחת, ולא ל'תשלומי שבת אחת' (דא"כ את פרשיות ויקהל ופקודי היה ניתן להשלים, כי הם חסרון קריאה של שבת אחת). דמכיון שלא מצינו בעיקר תקנת הקריאה שקוראים בשבת אחת יותר משתי פרשיות, הגבילו את ההשלמה באופן כזה שלא יקראו יותר משתי פרשיות בשבת.
[12] וכ"פ בשו"ע או"ח סי' רפו ס"ג.
[13] ובכך סרה הקושיה הראשונה.
[14] יישוב לקושיה השניה.
[15] בספר לשון חכמים (סדר קה"ת דף ג ע"ד) הביא בשם ספר צנצנת המן שטען להקדים קריאת החובה של אותה השבת לפני קריאת פרשת התשלומים, דומיא דהסדר בתפילה. ודחה שם דבריו מהאי טעמא שכתבנו. וכ' ששמע שכן הורה הגאון הנוב"י לקרות כסדר הפרשיות בתורה, בלא להקדים המאוחר מפני שהוא חובה. וכן פסק במ"ב (סי' קלה סק"ח). ובספר פתח הדביר דייק כן גם מלשון המהר"מ מינץ המובא, שכתב שלא לחבר ב' פרשיות מב' חומשים, אחת של סוף חומש זה והשניה של תחילת החומש אחר, שאין ראוי שיקראם אדם אחד ויראו כספר אחד. ומוכרח מזה פשוט שקורים פרשת ההשלמה מספר ראשון לפני פרשת החובה מספר שני.
[16] וכ"כ בספר איתני ים עמוד טו.
[17] ולהשלים רק את השניה שבמדולגות אין לומר משום ד'אין תקנה לחצאין'.
[18] מהא דהביא המ"ב בכ"מ דעת הגר"א לאסור, והכא לא ציין דעת הגר"א, מוכח כדכתיבנא לעייל דלהגר"א שרי.
[19] גם בספר חיים שנים ישלם (להג"ר שמואל ויטאל בנו של מוהרח"ו, הע' לשו"ע או"ח סי' קלה) ס"ל דאין להשלים וכ' "ומיום שעמדתי על עמדי לא ראיתי נעשה מעשה כזה בצבור". יעוי' עוד בספר פתח הדביר (ח"א סי' קלה אות ג).
[20] הוב"ד בכה"ח (סי' קלה סק"ט).
[21] עוד הביא מהזהר (ויקהל רו, ב) שיש קפידא שלא לקרא פרשה שלמה במנחה, ובמאמר מרדכי כתב שמצא כן בספר נזירות שמשון בשם הזהר. גם הביא ראיה מהא דלא הזכיר אף א' מהפוסקים דבר זה שיוכלו להשלים בקריאת המנחה לא האור זרוע או האגודה ולא הרמ"א.
[22] ויקראו ז' גברי בפרשת השבוע, ואח"כ בתפילת המנחה יקראו ג' גברי בפרשת שבוע הבא. וראוי להפסיק מעט בדרשה או באמירת תהילים בין הקריאה להתחלת התפילה.
אם כבר התחילו מנחה (אפילו באשרי ובא לציון בלבד), לא יקראו באותה שבת אלא ישלימו בשבת הבאה (שערי אפרים שער ז סל"ט).
באופן שאין קורין לפני המנחה בפרשת השבוע שחסרו, מסתפק השערי אפרים (שם) מה יקראו במנחה, האם מכיון שלא סרה מעליהם חובת הקריאה בפרשת השבוע, יקראוה ג' גברי לקריאת המנחה, או שיקראו בפרשת השבוע הבא כרגיל, וכ' דיכולים לעשות מה שירצו. אולם האחרונים הביאו כמה טעמים לקרא בפרשת השבוע הבא דוקא (כגון איסור 'לא תתגודדו', וחשש ה'טועים' בדומה לדברי המהרי"ל שהובאו לעייל, יעוי' בספר איתני ים עמו' יד).
[23] אין להשלים בקריאת שני וחמישי מה שלא קראו בשבת, משום שיש בהם ביטול מלאכה לעם (מ"ב סי' קלה סק"ה). כמו כן אין להשלים אם לא קראו בשני ובחמישי ביום שלמחרת (ביאוה"ל שם ד"ה שבת אחת, דלא כעטרת זקנים).
[24] שערי אפרים (שער ז ס"ט וכנראה מדברי הביאוה"ל סי' קלה ד"ה קריאת הפרשה), פסקי תשובות (סי' קלה אות ד). ודלא כהכה"ח ודעימיה דס"ל דלעולם קורין כל הז' גברי בפרשה של היום, ויקראו עם הכהן מתחילת הפרשה של שבוע שעבר עד אחרי תחילת פרשת השבוע.
[25] ז"ל השערי אפרים (שער ז ס"ט): "יתחיל עם הכהן מראש הסדר של שבת העבר, ולקרות עמו כל מה שקרא בשבת העבר, ולהוסיף עוד שלשה פסוקים או יותר מה שלא קרא בשבת העבר, ושם יפסיק הכהן ויברך אחריה, ושוב יקראו כדרכן". כוונתו שיקראו ללוי ולשלישי עד לפני סיום הפרשה של שבוע שעבר, וברביעי יחברו שתי הפרשיות כדלעיל. והוסיף עוד דאף אם בגלל חלוקה זו לא נשאר פסוקים לקרות לוי ולישראל ולחבר הפרשיות על ידי רביעי, יחבר הפרשיות בלוי או בישראל ואין זה מעכב.
[26] האחרונים נחלקו בדין זה, העטרת זקנים כ' לדעת המהר"ם מינץ דאין להשלים לשבת הבאה כי אם הסדרה האחרונה הסמוכה לזו של השבת. והאליה רבה כתב דצריך להשלים כל מה שחסרו (וכן פסק בערוה"ש סי' קלה סק"ו, וכן כ' מהר"מ שיק דנהג החת"ס למעשה). המ"ב סיים דמהגר"א שדימה דיני השלמת קה"ת לדיני השלמת התפילה משמע כדעת המהר"ם מינץ דרק הסדרה האחרונה ישלימו.
[27] דעת המהר"מ מינץ דאין משלימין אותן כלל, דלא מצינו לעולם שקורין שלש סדרות בשבת אחת, ולקרות פרשה אחת מהן נמי לא אמרינן דאין תקנה לחצאין (וכן פסקו המג"א סי' קלה סק"ד; השערי אפרים שער ז ס"ט; הדגמ"ר והחכמת שלמה). אלא שהמ"ב הביא שבספר הגהת מנהגים חולק על זה, וכן באליה רבה כ' "דלעולם צריך להשלים מה שביטלו משבת העבר", וכן נוטה דעת המגן גיבורים (אלף המגן סק"ג; והערוה"ש סי' קלה סק"ו. ואף השערי אפרים הנ"ל סיים שאין למחות ביד המשלימים). וביארנו לעייל שכן דעת הגר"א.
[28] ובזה אין הבדל בין אם פרשיות מחוברות בסוף חומש [כויקהל-פקודי, בהר-בחקתי] לבין אם לאו.
[29] המ"ב (שם סק"ז) כתב בדעת המהר"מ מינץ דאין להשלים פרשת ויחי בשבת שמות, או פרשת פקודי בשבת ויקרא, "כי כשקורין שתי סדרות צריך לקרותו חד גברא מסוף סדרא ראשונה לתחילת סדרא שניה כדי שיהיו מחוברין, וזה אין נכון לעשותו בשני ספרים". ובשם ספר עיקרי הד"ט (שכתב בשם תשו' דבר משה) הביא שחולק ומתיר להשלים, וסיים שבספר שלחן עצי שיטים כתב "דהנוהג כן [להשלים] אין מוחים בידו". ובספר שמן למאור (וכ"ה בכה"ח) כתב לחוש לטענת המהר"מ מינץ שלא לחבר מה שקיבלנו במסורה להפריד, ולכן לא יעלה חד גברא לסיפא דפרשה א' ולתחילת פרשה ב', אלא יקראו לב' גברי – אחד לסיומא דפרשה א' ואחד לתחילת פרשה ב'.
[30] לא מיבעי לסברת המהר"מ מינץ דאין לחבר ב' חומשים יחד בקריאת שבת אחת. אלא אפילו לדעת החולקים, הני מילי בגונא דשייכא עיקר סברת האו"ז, דס"ל דהתקנה היתה להשלים כל התורה מידי שנה בשנה, וא"כ גם פרשה שלא נקראה בשבתה אכתי זמנה הוא ואפשר להשלימה, משא"כ הכא לא שייכא האי סברא, דהרי כבר סלקא לה שנה והוי 'לאחר זמנה' ויסוד דין ההשלמה נעקר.
[31] שו"ע או"ח סי' תכח ס"ד.
[32] ביאוה"ל שם ד"ה ולעולם.
[33] כתב הפסקי תשובות (סי' קלה אות ה) דבאמת יש על המיעוט חובה להשלים, רק דאין להטריח הרוב להמתין עליהם בדבר זה, ולכן אם אלו שלא קראו הם נכבדים וראשי הקהל, ורוצים הרוב להמתין עליהם, חייבים להשלים. וכן אם יכולים לפרוש המיעוט מהרוב ולעשות לעצמם מנין ולהשלים בו הקריאה שחייבים בה, צריכים לעשות כן.
[34] הפרי מגדים וכן בשולחן עצי שיטים כתבו דמסתימת הפוסקים משמע דאפילו במזיד משלימים, והעטרת זקנים מסתפק בדבר, אלא דהכריע כהביאור הגר"א דדוקא בשוגג – כתפילה, שאין לה תשלומים במזיד.
[35] המהר"י אסאד נהג כן למעשה בעצמו (שו"ת יהודה יעלה סי' נא).
[36] המשנה ברורה כתב כן בשם השערי אפרים ורעק"א, וכ"כ בגינת ורדים (כלל א סי' לה). אולם יש חולקים (ראה מהר"מ שיק או"ח סי' שלה לגבי פרשיות שקלים ופרה). כמו כן אין להשלים את ההפטרה אם לא קראוה בשבתה, דלא נתקנה הפטרה זו אלא לקריאת פרשה זו, והאיך יפטירוה בשבת שקראו בה פרשה אחרת (ערוה"ש שם).
