שאלה:

מצאתי תנך שהדפיסו נוצרים בלי ברית חדשה. מה צריך לעשות אתו?

תשובה:

שלום וברכה

יש בידי בענין זה תשובה מקיפה מאת הגאון רבי פנחס גולדשמידט שליט"א אב"ד מוסקבה ויו"ר ועידת רבני אירופה, מספר תשובותיו העומד לראות אור בקרוב, ואני מתכבד להעתיקה לכאן.

מסקנתו שכאשר זהו תנ"ך שהם מחלקים חינם בכוונה מסיונרית, יש להמנע מלקחת, אף שאין איסור עקרוני ללמוד מספר זה.

תנ"ך שמופץ על ידי מסיונרים

הנה ימים באו ועם ה' צמא למים ואין מים אלא תורה ומבקשים לקנות חומשים ואין, וכמה ארגוני מסיון מנצלים זאת ומדפיסים ספרי תנ"ך בלשון הקודש בלי שום שינוי, ללא צירוף כתבי נצרות, ומחלקים אותם חינם אין כסף. ונשאלתי האם מותר ללמוד בספרים אלו, או אולי הם טעונים גניזה או שריפה.

ספר תורה שכתבו מין

אמרו בגמרא (גיטין מה, ב):

"אמר רב נחמן נקטינן ספר תורה שכתבו מין ישרף, כתבו עובד כוכבים יגנז, נמצא ביד מין יגנז, נמצא ביד עובד כוכבים, אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו. ספר תורה שכתבו עובד כוכבים, תני חדא ישרף, ותניא אידך יגנז, ותניא אידך קורין בו".

ופירש רש"י:

"מין – האדוק בעבודת כוכבים כגון כומר. ישרף – דוודאי לשם עבודת כוכבים כתבו… נמצא ביד עובד כוכבים, אמרי לה יגנז – מספיקא שמא הוא כתבו. ואמרי לה קורין בו – דספק ספיקא הוא, שמא ישראל כתבו, ואם תמצא לומר הוא כתבו, שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם עבודת כוכבים".

הרי שאם נכתב לשם ע"ז ישרף, ואם נכתב על ידי גוי שלא לשם ע"ז מותר לקרות בו [וראה ברמב"ן גיטין שם שהקשה על פירוש רש"י, למ"ד דלא בעינן כתיבה לשמה, מאי אכפת לן בכוונתו, אפילו כיוון לשם עבודה זרה דין הוא שיהיה הספר תורה כשר. ובחי' החתם סופר לגיטין שם תמה טובא על דבריו, שכן כאשר נכתב הספר לשם עבודה זרה יש בו טומאה ומצוה לאבדו מן העולם ככל פסל ומצבה של עבודה זרה, ואינו רק חסרון כוונת קדושה בלבד, עיי"ש. ובשו"ת שבט הלוי (ג, קמה) פירש בדברי הרמב"ן, דאין כוונת רש"י שהנכרי מכוין בכתיבת שמות הקודש שבספר תורה על אותה אלוהות שהוא מאמין בה, אלא כוונתו לשם ה' ולאלוקות ממש, אלא שעושה את עצם מעשה הכתיבה לכבודו של אלילו ולכבודה של אותה עבודה זרה שהוא מאמין בה, ועל כן הקשה, דאף שחסר כאן בכוונה לשם קדושה, מכל מקום גם לא נעשה ספר זה ממש לשם עבודה זרה[1]].

עד כאן, שיטת רש"י בביאור דין זה. אולם ברמב"ם (יסודי התורה ו, ח) כתב באופן שונה מעט, לדבריו אין החשש משום שנכתב לשם עבודה זרה, אלא כדי לאבד זכרם של עובדי עבודה זרה מבינינו, ז"ל:

"אפיקורוס[2] ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו לשמו, אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, והואיל ודעתו כן, לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם, אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזין אותו"[3].

להלכה פסק בשלחן ערוך (או"ח לט, ד): "תפילין שכתבם אפיקורוס ישרפו, ויש אומרים יגנזו". והכוונה לאותו שאדוק בעבודה זרה (ביה"ל, וכשיטת רש"י), וטעם היש אומרים, משום שאין דרכו להניח תפילין, ובוודאי כתב כדי למכור לישראל ואולי לא כתב לשם ע"ז (מג"א). אבל העיקר לדינא כדעה ראשונה (משנ"ב שם, יד).

בשו"ע בדיני דליקה בשבת (או"ח שלד, כא) פסק:

"האפיקורסים דהיינו האדוקים בעבודת כוכבים וכן מומרים לעבודת כוכבים שכתבו להם כתבי הקודש, אין מצילים אותם ואף בחול שורפן עם האזכרות שבהן".

וכתב המשנ"ב (שם, נב):

"שכיון שהם אדוקים בודאי כתבו אותם לשם ע"ג, ומכאן יש להזהיר על אותן המטבעות של כסף וזהב שטבעו אותן האדוקין לשם ע"ג, שאסורים לתלותם על הס"ת, וגם אין להחזיק אותם ברשותו, אלא יתיכם מיד כדי שלא יהיה שום זכרון למעשיהם (ב"ח וט"ז). והרב מו"ה יהודה מילר נסתפק אם מותר להתיכן, שמא אינם מינים לע"ג, ובתשובת חוות יאיר (סי' טז) מתיר להתיך המטבעות של שם בן ד' שנעשים במדינות שוויידן, מטעם כי נטבעו להוציאם, והו"ל כאילו נכתבו בפירוש לשם חול, וכן משמע בפמ"ג ע"ש".

בהלכות ספר תורה כתב השו"ע (יו"ד רפא, א): "ספר תורה שכתבו אפיקורוס ישרף, כתבו כנעני יגנז". וכתב הש"ך (סק"א): "אפיקורוס הוא מין האדוק בעבודת כוכבים ומסתמא לשם עבודת כוכבים כתבו". וכמבואר לעיל בשם המג"א דבאופן זה לכו"ע ישרף, משום שגם הוא לומד בו וכתבו לשם ע"ז (מחצה"ש שם). וראה בט"ז (שם, א) שאף אם נמצא ביד גוי שדינו בגניזה הוסיף הטור שאין קורין בו, ופירש הט"ז שאף בבית ביחידות אסור לקרות בו, אפילו יש ספק מי כתבו, מחשש שמא נכתב לשם אליל, עיי"ש. ונמצינו למדים, שאין הנידון רק על כשרותם של הס"ת והתפילין, אלא גם אסור ללמוד בהם ולקיימם ברשותו כיון שנכתבו לשם ע"ז, ואף אם רק חשש בעלמא יש בדבר, שמא נכתב לשם ע"ז, מצוה לאבדם[4].

אמנם לגבי נדון דידן יש לדון שמא הנוצרים כלל אינם נחשבים עובדי ע"ז לענין זה, וכדעת הסוברים שבני נח לא הוזהרו על השיתוף (התבאר באריכות בתשובה על מי[ירוחם1]  המעיין הנוצרי). ויתרה מזו, הרי כאשר הם כותבים שם שמים כוונתם לאלקי ישראל קונה שמים וארץ, אלא שהם משתפים עמו שם בשר ודם וכורכים הבל באמונת האמת, אבל אינם קוראים לאותו האיש בשם ה' אלא מצרפים את שמו עם שם של מעלה. ואם כן כשהם כותבים את ספרי התורה והתנ"ך בלי התוספות שלהם, הרי הם מפרשים את הפסוקים כישראל על הקב"ה, וכל מה שכתוב בתורה הוא לפני שנולד אותו האיש. ואם כן אולי אין לזה דין של ס"ת שכתבו מין ומותר ללמוד בו.

אלא שבגמרא (שבת קטז, א) עסקו להדיא בספרי הנוצרים [בדפוסים טושטשו מעט הפרטים על ידי הצנזורה, אך בכתבי היד ברור שמדובר על הנצרות הקדומה ועל כתבי האוונגליון, ויש מהדורות שהחזירו את השמטות הצנזורה], וכך אמרו שם:

"גופא, הגליונים וספרי מינין אין מצילין אותם מפני הדליקה, רבי יוסי אומר, בחול קודר את האזכרות שבהן וגונזן והשאר שורפן. אמר רבי טרפון, אקפח את בני שאם יבואו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן, שאפילו אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ להכישו, נכנס לבית ע"ז ואין נכנס לבתיהן של אלו, שהללו מכירין וכופרין והללו אין מכירין וכופרין, ועליהן הכתוב אומר (ישעיה נז, ח) 'ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך'. אמר רבי ישמעאל, ק"ו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים על אחת כמה וכמה, ועליהם אמר דוד (תהלים קלט, כא) 'הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי'. וכשם שאין מצילין אותן מפני הדליקה, כך אין מצילין אותן לא מן המפולת ולא מן המים ולא מדבר המאבדן. בעי מיניה יוסף בר חנין מרבי אבהו, הני ספרי דבי אבידן מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין, אין ולאו ורפיא בידיה".

ופירש רש"י: "ספרים שכתבו להם המינין (הכמרים) להתווכח עם ישראל, ומקום שמתווכחים שם קרי ליה בי אבידן". להלן פירש רש"י (קנב, א ד"ה לבי) דין זה על צדוקים ובייתוסים, ומ"מ גם הם אינם עובדי ע"ז שבסקילה, ואינם כופרים במציאות ה' אלא בעיקרי אמונה ובתורה. התוספות (ע"ז יז, א ד"ה הרחק) פירשו שבי אבידן הוא מקומם של אותם מינים שבגמרא שם, והם הנוצרים חבריו של יעקב איש כפר סכניא, עיי"ש. הרי שגם הם נכללים בדין זה.

אלא שאולי לא עסקו בגמרא בספרי תורה וכתבי הקודש שלנו שכתבום הנוצרים בלא תוספות כלל, וכפי שהם בידינו, אלא המדובר הוא בכתביהם שלהם – 'ספרי מינים', שאת אלו ודאי מצוה לאבד. ובכתבי היד המובאים בהשמטות הש"ס בדפוסים החדשים, נכתב בפירוש אודות האוונגליון שהיו החכמים מכנים אותו לגנאי, 'עוון גליון' או 'אוון גליון'. ואם כן יש לומר שאמנם כתבי הנצרות דינם בשריפה אף שיש בהם אזכרות, אך אין מזה ראיה לספרי תורה וכתבי הקודש שכתבו נוצרים כצורתם ללא תוספות.

אך בכסף משנה (יסודי התורה ו, ח) הביא סוגיה זו כמקור לדברי הרמב"ם שספר תורה שכתבו מין ישרף, הרי שפירש שהסוגיה עוסקת בספרים שלנו שנכתבו על ידם, ולא בכתבי מינים בעלמא. וכן דברי הפוסקים שהובאו לעיל עסקו בגויים שהיו ביניהם בארצות אירופה, שהם הנוצרים, ועליהם כתבו מה שכתבו שנחשב לשם ע"ז. אכן יש שכתבו לגונזם ולא לשורפם.

וכן כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד א, קעב), שהק"ו של רבי ישמעאל מפרשת סוטה ששם שמים נמחה כדי ליתן שלום בין איש לאשתו, הוא נכון גם לענין ס"ת שנכתב על ידי אנשי המסיון בכוונה להעביר את ישראל על דת, שהרי פרשת סוטה נכתבת בקדושה ונמחית על המים, ומכאן למדו שמותר לשרוף תורה ושמות הקדושים כדי להסיר חרון אף ולתת שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. כלומר, מצוה להשמיד את הכתבים שנכתבו כדי להפריד בין ישראל לקב"ה ולהכעיס, וזה נכון לגבי כל ספרי המסיון. וכתב שהרי"ף והרא"ש פסקו כרבי ישמעאל, אבל רש"י והרמב"ם לא פסקו כמותו, אך האריך להוכיח, שגם לדעתם כתבי מסיון יש לשרוף עם אזכרות שבהם.

ספרים מודפסים

אמנם, עיקר דין הגמרא נאמר לגבי ספרי תורה שנכתבים על ידי הנכרים בקלף ובדיו במעשה בידים ממש. אבל לענין ספרים מודפסים מצינו בזה דעות בין הפוסקים:

בפתחי תשובה (יו"ד רפא, א) הביא בשם ספר בני חיי, שנחלקו החכמים אם מותר לקרות בחומשים מודפסים ובסידורי תפילות הנדפסים ע"י עובדי כוכבים, ויסוד הספק בזה הוא אם מעשה דפוס שאינו ביד אדם דינו חמור ככתיבת העכו"ם או שמא נחשב הדבר כמעשה הנעשה מאליו ואין כוונת הנכרי בעלת משמעות לגביו.

בגליון מהרש"א שם כתב שהדפסה נחשבת ככתיבה, וזאת ע"פ דברי הט"ז (רעא, ח) שכתב שספרי קודש המודפסים [על ידי ישראל כשר] יש בהם קדושה, וסבר הרש"א שכמו כן לאידך גיסא, אם נדפסו על ידי עכו"ם יש בהם חומרת ס"ת שכתבו מין. ומקור הדברים בשו"ת שבות יעקב (א, טו) שספרי הדפוס יש בהם קדושה ככתיבה ממש (הו"ד בשערי תשובה או"ח שלד, טז). ועיין בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' צג) שסבר אף הוא שהדפוס הוא ככתב ממש (והובא להלכה בשו"ת מהר"ם שיק או"ח, סו), וכן העלה בשו"ת משאת בנימין (סי' צט) שכל דין קדושת הספרים יש גם על ספר הנעשה בדפוס. ובפתחי תשובה (רעא, כ) הבין מדברי הט"ז שם, שאפשר אף לכתוב ספר תורה בדפוס לכתחילה, והוא ספר תורה כשר. אלא שהוסיף שהחוות יאיר (סי' קפד) פסל, וכ"כ בשו"ת זרע אמת (יו"ד, קיז), בעקרי הד"ט (או"ח לו, נג) ובקסת הסופר (כח, ז) שכתיבת סת"ם על ידי דפוס פסולה, וכן נקטו רוב הפוסקים בכל הדורות. בברכי יוסף שם הביא אף הוא מחלוקת האחרונים בזה. המג"א (רפד, א) דעתו אף היא שהדפוס נחשב כתיבה גמורה, ופירש שעל כן יוצאים ידי קריאת ההפטרה בנביאים מודפסים, וכ"כ המשנ"ב (שער הציון שם, א): "ובתנ"ך הידועים הנדפסין על ידי המינין מוטב יותר שיקרא ההפטרה בחומש ולא בם".

אמנם בערוך השלחן (יו"ד רעא, לט) נקט שהדפוס אינו נחשב ככתיבה ואין בהם קדושת ספר תורה [אלא שמכל מקום יש בהם קדושה בעלמא ואסור לשורפם ולבזותם], וכן הוא בחזון איש (יו"ד קסד, ג).

בדיני הכתיבה בשבת, כתב בנודע ביהודה (תניינא סי' לג, הובא בשע"ת רמד, ד), שחותם הוא כתיבה, וה"ה להדפסה הנעשית בשיטה הדומה לחתימת אותיות וכדלהלן, וראה בשמירת שבת כהלכתה (טז, כז) שכתב בענין זה לענין צילום. אולם אין לדמות את דיני הכתיבה בשבת לענינינו, שכן בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכל כתב שיוצר את התוצאה הנרצית על גבי הנייר חייבים עליו. אך לענין קדושת כתבי הקודש, או להיפך – לענין האיסור לקיים מה שנכתב ע"י מין, אפשר שצריך כתב ממש. ואם כן לכאורה היא מחלוקת בין האחרונים.

סברא מחודשת נוספת כתב בזה לקולא בשו"ת חוות יאיר (סי' קפד):

"יש צד קולא מה בספרים נדפסים ע"י גוי עע"ז ואינו מאמין בבורא, כי גם הסברא נותנת ומסכמת, כי קדושת הס"ת נמשכת ע"י כתיבת איש אשר נשמת חיים באפיו חלק אלוה ממעל, שע"י כוונתו וציורי תבנית אותיות קדושים, וכל ישראל בחזקת כך שדבקים מצד נפשותן ב"ה אלהינו, ומצד זה נמשכה הקדושה לסת"מ וספרים וכל הקדושות דברים הקדושים למטה, כמ"ש 'קדושים תהיו' 'והייתם קדושים'".

כלומר, אם אם נאמר שספר תורה שכתבו מין ישראל פסול, גוי אינו יכול לפגום בקדושת הספרים, ואם כן בצירוף היותם ספרדים מודפסים שבלאו הכי נחלקו האחרונים אם יש בהן דין כתיבה, סבר להקל בזה.

הדפוס בזמנינו

עוד יש לצדד בזה לקולא, שכן יש הבדל גדול לכאורה בין הספרים המצויים כיום, לאותם ספרים מודפסים שהיו לפני גדולי האחרונים הנ"ל.

בעבר, מלאכת הדפוס היתה ככתיבה ממש, הדיו היתה בו ממשות, ועל ידי אותיות העופרת היה עובר אל הנייר ככתיבה ממש, רק שלא היה מושך בקולמוס אלא על ידי הצמדת אותיות הדפוס לנייר. אך כיום יש טכניקות של הדפסה על ידי מחשב, שהן רחוקות יותר ממלאכת הכתב, ואפשר שלגביהם לא היו סומכים הפוסקים הנ"ל להגדירן ככתיבה.

הדפיס שלא בכוונה

מטעם נוסף דנו האחרונים להקל בכל הנ"ל:

דהנה, הפת"ש (סי' רעא שם) הביא מחלוקת האחרונים אם ספרים הנדפסים על ידי עכו"ם יש בהם קדושה, עיי"ש, וצידד, שאין לחוש לכוונת המדפיס, מכיון שבדרך כלל הוא אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא, ומדפיס מה שנותנים לו מבלי להתבונן כלל. ואם כן, כאשר יהודי מבקש מפועל להדפיס לו דבר מה, אין חילוק בין אם הפועל יהודי או גוי, כיון שבלאו הכי הוא אינו יודע את אשר הוא עושה (וע"ע בזה שו"ת משנה הלכות שם, קכב). וראה באגרות משה הנ"ל שכתב, שהמסדר את האותיות אינו נחשב ככותב, משום שאותיות הדפוס הן הפוכות, והמדפיס אינו רואה כלל את אשר הוא עושה ולא שייך אצלו כוונה. ולסברא זו היה מקום לומר שאין כלל היתר לשרוף שמות קדושים כאלה אף שנכתבו לשם המיסיון, משום שמצד עצם הכתיבה אין חסרון. אמנם לגבי חומרי מסיון דחה זאת באריכות, ופסק שיש לשורפם, משום שמטרת ההדפסה היא להעביר ישראל על דתם, אף שמעשה הדפוס מצד עצמו אין בו כוונה, והוא חידוש.

ויש לדון, כשגוי מזמין מלאכת הדפסה מגוי אחר וכוונת המזמין לרעה, כמו בנידוננו שאין ידוע שהמסיונרים מדפיסים בעצמם, אלא הם מזמינים את את כל ליין ההדפסה בבית הדפוס והוא עושה על דעתם, האם נחשב הדבר כספר תורה שכתבו גוי לשם מינות על ידי שליח, לומר דשלוחו כמותו לענין זה וכאילו נכתב בכוונת מינות. כי אף דקיי"ל שאין שליחות לגוי, וכמו שדרשו "'אתם גם אתם' – "מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית" (גיטין כג, ב; ב"מ עא, ב), הרי דעת המשאת בנימין (שו"ת, צז) שגוי יכול להעשות שליח לגוי, הובא בבית שמואל (אה"ע ה, יט) ובמג"א (או"ח תמח, ד) ובש"ך (חו"מ רמג, ה) ובמשנה למלך (שלוחין ושותפין ב, א).

ובמחנה אפרים (שלוחין, סי' יד) כתב, שאף שמהירושלמי עולה שלא שייכת שליחות אצל גוי כלל, בגמרא (ע"ז נג, ב) נראה שאפילו לישראל נעשה הגוי שליח לע"ז, לאחר שגילה הישראל דעתו דניחא ליה בהכי. שכן אמרו, שכשישראל עבדו לעגל, נעשו הכנענים שלוחיהם ונאסרו האשרות בארץ כנען. ועוד אמרו, שישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובה גוי ועבד לה, נעשה זה שלוחו של הישראל והיא נאסרת. ומבאר, דאף שאין שליח לדבר עבירה, לגבי גוי אמרינן הכי, כדאיתא במדרש, וכן שיטת הסמ"ע. ואם כן גם בנדוננו, אם הזמין גוי הדפסת ספרים אצל גוי אחר וכוונת המשלח לשם מינות, יש לומר שהגוי המדפיס נעשה שלוחו ונחשב ס"ת שכתבו מין.

ואף אם נאמר שאין שליח לדבר עבירה, יש לדון בזה, שהרי בני נח לא הוזהרו על השיתוף, וא"כ לגביהם אין כאן עבירה, ורק לדידן נחשב כספר שכתבו מין. אלא שכאמור לעיל נחשבת שליחות זו כעבירה משום שמטרתם להעביר את ישראל על דתם, וצ"ע.

מטעם אחר יש לומר דמהני שליחות בכהאי גוונא, שהרי במחנה אפרים (שם, יא) חידש, שאף כלפי ישראל שאין הגוי נעשה שליח, אם הוא פועל שלו אמרינן ד"יד פועל כיד בעה"ב", ומתייחסת מלאכתו למשלחו. ומחמת כל הצדדים הללו יש לומר שספרים אלה דינם כס"ת שכתבו מין.

אולם אם המסיונרים אינם מזמינים הדפסה מבית הדפוס, אלא הם קונים ספרים שכבר הודפסו ומחלקים אותם לכל דורש, הרי כאמור לעיל, כאשר ההדפסה נעשתה כדי למכור יש מתירים אף שנעשה הדבר על ידי גוי, וכשם שמותר לקנות מהמדפיס בעצמו, כך ניתן לקבל מיד המסיונרים מה שקנו הם מידו, ואין קנינם אוסר את הספרים.

הכרעת הפוסקים לדינא

ומכל מקום לדינא גבי נדון דידן יש מהאחרונים שהחמירו שאסור להשהות ספרים אלו בבית. בספר הלכה למשה (הלכות קדושת השם ה, כא) כתב:

"תנ"ך הנדפסים ע"י המסיתים, אסור להשהותם בבית ישראל, וכל זמן שהם בבית אסור לספר בדברי תורה, כי היא ע"ז ממש וטעונים שריפה, וי"א גניזה".

וכן כתב באגרות משה הנ"ל כתב לענין פסוקים ושמות שבחומרים המודפסים ע"י מסיונרים, שכיון שאין בהם קדושת השמות, משום שלא נכתבו בכוונה לשם שמים, ואיסור שריפתם הוא רק מדרבנן, וכמו שביאר שם, ולאידך גיסא יש איסור לקיימם כדי שלא יבוא הדבר לידי מכשול, ממילא יש לשרוף ספרי מסיון עם האזכרות שבהם.

בשו"ת אבני ישפה (א, רד) דן לגבי ספרי הברית החדשה, ומסקנתו שחלק התנ"ך שבהם לא ישרף אלא יגנז, ומכל מקום אסור להשהותם, וכך כתב:

"אם יש לו תנ"ך שחציו תנ"ך וכרוך אתו גם החלק של הנוצרים, א"כ החצי שהוא תנ"ך טעון גניזה, והחצי שהוא של הנוצרים טעון שריפה".

ואף שיש שהקלו בזה מן הדין, מ"מ הודו שבעל נפש יחמיר ולא יזדקק להם.

דהנה, בס' שנות חיים – שו"ת סת"ם להגאון רבי שלמה קלוגר (סי' מב) נשאל אם מותר להשתמש בתנ"ך שנדפס על ידי הכמרים בלונדון וחיברו עמו ברית החדשה, והעלה שמעיקר הדין דעתו נוטה להתיר, משום ד'זה מחשב וזה עובד' לא אמרינן, ויש גם לצרף שהנכרים בזמן הזה אינם בחזקת עובדי עבודה זרה. אך סיים: "מכל מקום בעל נפש יזהר מזה כמה שאפשר".

בשו"ת משנה הלכות (קליין, ה, קכג) הביא מספר בני יונה (סי' רעא וסי' רפא) שלימד זכות על מנהג העולם שלא נמנעים מללמוד בספרים הנדפסים על ידי מינים או כוהני הקראים, שכל שהמין כותב את הספר על מנת למוכרו לא אמרינן שכתבו לעבודה זרה (וכדברי המשנ"ב לעיל לגבי תפילין)[5][ירוחם2] , ועוד שהדפוס הוא מעשה קוף בעלמא, ואין הכתב מתייחס לאותו שמפעיל את מכונת הדפוס. אולם בענינינו שאנשי המסיון מחלקים את הספרים חינם אין כסף, לא שייך ההיתר הראשון, ולגבי ההיתר השני ראה להלן.

בשו"ת בצל החכמה (ג, קיג) האריך אף הוא לדון להקל בענין זה מחמת הטעמים הנ"ל וסברות נוספות, ומכל מקום כתב שמנהג ישראל להמנע לחלוטין מלהשתמש בספרים אלו שהודפסו על ידי עכו"ם, אף שנעשה הדבר במכונת דפוס ובלא כוונה ולצורך מכירתם לאחרים.

ולמעשה בנידוננו, כיון שהמסיונרים מדפיסים את התנ"ך ומחלקים אותו חינם בכדי לצוד ברשתם אלפי בני ישראל אשר לא ידעו מימינם לשמאלם, וכדי ליצור קירבה ולרכוש להם דרכי השפעה, בוודאי יש להרחיק מעליהם דרכנו ולמנוע רגלינו מנתיבתם ולא לשתף עמם פעולה כלל וכלל. שכך דרכו של יצר הרע, היום יחלקו את התנ"ך המקודש לנו, ולמחר יחלקו את עוון גליונם לאותם אשר לא יבינו בחשכה יתהלכו. ואפילו אם שומרי המצוות עצמם לא יושפעו מזה, הרחוקים ילמדו היתר ויעשו היקש בין הדברים, ויאמרו התירו פרושים את הדבר, ויש בזה משום מראית עין, ולמיחש מיהא בעי. ועל כן בוודאי שאין לקבל מהם את הספרים האלו לבתי הכנסת ואף אין להשתמש בהם כלל, למען ישמעו ויראו כל באי שער בית ה' שאין המסיונרים הללו מבני ברית ובקהלם אל תבא נפשנו[6].

ואדרבה, לפי ביאורו של הרמב"ם המובא בריש דברינו, נראה שעיקר הטעם שחייבו לשרוף ספר תורה שכתבו מין, הוא כדי שלא להניח להם שם ושארית. והיינו, שלא מצד טומאת הספרים מצד עצמם חייבום בשריפה, אלא כדי להכחיד זכר כותביהם, ולענין סברא זו אין נפקותא כל כך באיזו צורה נעשתה הכתיבה, ועיקר הדבר שכל ששם אותו המין עליו, ראוי לא שיהיה אבוד מן העולם ולא יזכר[ירוחם3]  שם בעליו.

וראה שו"ת זקן אהרן (סי' קע) שנקט על פי דברי הרמב"ם אלו, שאסור להשתמש בספרי תנ"ך ובסידורי תפילה שהודפסו על ידי הנוצרים.

האם דין הספרים בשריפה או בגניזה

אמנם אכתי יש לנו לדון, באופן שכבר קיבלו מהם את הספרים, האם יש לשורפם כדין ס"ת שכתבו מין, הנה, ע"פ מה שהתבאר יש כמה צדדים לומר שאין חיוב שריפה, שאולי קנו ממי שהדפיס סתם ללא כוונת ע"ז, ואף אם נעשתה ההדפסה בשליחותם ובהזמנתם, שמא אין כוונתם אוסרת את פעולת המדפיס שעשה מלאכתו ללא כוונה כל שהיא, ואולי הדפסה כזו אינה נחשבת כתיבה ואינה נאסרת כחומרת ס"ת שכתבו מין, ולכן נראה שמוטב לגונזם באופן שלא יתגלו עוד על ידי אדם.

ועיין בשו"ת דברי חיים (ב, יו"ד סי' ס), שאחר שנקט בפשיטות שאין לחלק בין ספרי מינים לס"ת שנכתב על ידם, כתב שמן הדין יש לשרוף ספר הנעשה על ידם, אלא שבא מעשה בזה ליד רבו וציווה לגנזו בכלי חרס חדש בבית הקברות, וסיים "וטעמו לא ידעתי זה ראיתי להודיע לכ"ת והבוחר יבחר", וכ"ש בענייננו.

ולכאורה נפק"מ רבתא איכא בין אם דינו בשריפה או בגניזה, לענין החיוב שלא להשאיר בידם את הספרים, שכן כתב בשו"ע (יו"ד שם) על ספר תורה שנמצא ביד גוי:

"וחייבין הציבור לקנותו ממנו בכדי דמיו יותר יותר מעט ולגנזו, כדי שלא יזלזל בו".

ומקורו בסוגיית הגמרא בגיטין (שם), ראה בטור ובב"י. ובמשנ"ב (לט, יז) כתב:

"ואף דס"ת שנמצא ביד א"י יש אומרים דיגנז, אעפ"כ חייבין לקנות מהם ואפילו במעט יותר וכדי לגונזן בכדי שלא יבואו העו"ג לזלזל בהם… אבל שכתבן אפיקורס דטעונין שריפה, אין צריך ליקח מהם".

וא"כ אם נאמר שספרים אלה דינם בשריפה, אין צריך לקבל מהם כדי לשרוף, אך אם דינם בגניזה יש לקבל מהם ולגנוז.

אך באמת כל זה מדובר כשהזדמן לידו של המין ס"ת או תפילין, ואם לא יקנו ממנו ולא יהיה לו מה לעשות בהם יזלזל בהם. אבל בנדון שלפנינו המסיונרים מביאים ספרים לרוב בכוונה תחילה, ולא כדי להתפרנס מהם אלא כדי ליתנם לישראל, ואם יקבלו מהם יביאו עוד ועוד ואין לדבר סוף. ובכך שמקבלים מהם אין שום הצלה לכבוד הספרים, אלא להיפך, על ידי כך ימשיכו במעשיהם. ולכן אין לקבל מהם, ומה שקיבלו יש לגנוז. והנלע"ד כתבתי.