שאלה:
שלום
אצל אמא שלי הכלים טרף
הבאתי מרק בסיר שלי, ובטעות ערבבתי את המרק הרוח בסיר כם כף טרף
אינני יודע מתי השתמשו בכף הזו בפעם האחרונה,
מה דין המרק?
מה דין הסיר?
תודה, ואם תוכלו לציין מקור שאוכל לקרא בספר
תודה רבה
תשובה:
שלום וברכה
בענין זה יש לנו כלל שסתם כלים אינם בני יומם, ולכן מספק יש להקל בדיעבד שהכל נשאר בכשרותו. ראה שו"ע קכב, ו.
מקורות:
בית יוסף יורה דעה סימן קכב
ו סתם כלי גוים הם בחזקת שאינן בני יומן. דבר זה מוסכם מהפוסקים זולת הרמב"ם ולמדו כן מדאמרינן בסוף ע"ז (עה:) דלמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר אם נשתמש בכלי גוים עד שלא הגעיל ולא ליבן מותר משמע דבכלים שאינן בני יומן מחזקינן להו ועוד מדתניא בפרק אין מעמידין (לח:) כוספן של גוים שהוחמו חמין ביורה גדולה אסור ואקשינן והא תניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה מותר ופרקינן לא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר והא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור אלמא סתם כליהם נותן טעם לפגם והיינו משום דבחזקת שאינן בני יומן מחזקינן להו וכן ממישחא שליקא דארמאי דשרי התם ומטעם זה התירו (לו.) שמן של גוים דלא חשו לזליפת הכלים מפני שהוא נותן טעם לפגם כלומר דסתם כליהם אינן בני יומן ועוד דבכמה דוכתי משמע דפת של גוים אין בה משום גיעוליהם וכמו שכתב הר"ן בפרק אין מעמידין (יד. ד"ה פת פורני). וכתבו התוספות (לח: ד"ה אי משום) והרא"ש (סי' לה) והר"ן (שם) והמרדכי בפרק אין מעמידין (סי' תתכט) דטעמא דמילתא מפני שהוא ספק ספיקא ספק נשתמשו בו היום או אתמול ואם תמצי לומר נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו בדבר שהוא פוגם בעין או דבר שאין נותן טעם וכתבו רבינו בסמוך. וכתב הר"ן (שם) דיש דוחקים לומר דחיישינן לבני יומן אלא שאלו כולם נפגמים הם אפילו בבני יומן אבל בדברים אחרים חיישינן ואין זה מחוור שכיון שהוזכרו בגמרא הרבה פת ושמן קפריסין וקפלוטאות וחמין וכוספן ואהיני דוחק הוא לומר שכל אלו נפגמין בבני יומן ושנחוש לכל הדברים שלא הוזכרו בגמרא אלא ודאי לכלי בן יומו לא חיישינן וא"ת והא אמרינן בפ"ק דחולין (ח:) השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף ושמואל אמר מדיח אלמא חיישינן לבן יומו שאם לא מפני כך הוי ליה נותן טעם לפגם ומותר יש מי שתירץ שכיון שהסכין תשמישו תדיר חיישינן לבן יומו והרמב"ן הקשה מדאמרינן (ע"ז לט.) בקורט של חלתית דאסור משום דמפסקי בסכינא דארמאי ואף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחלתית מחליא ליה והוי ליה נותן טעם לשבח אלמא בסכין נמי לא חיישינן לבן יומו דאי חיישינן בלא חורפא דחלתיתא הוי ליה נותן טעם לשבח ותירץ שאפשר שחלתית אי לאו משום חורפא דיליה נפגם אפילו בבן יומו אלא חורפא דיליה מחליא ליה ומהדר ליה טעמיה לשבח ואינו מחוור לי ולפיכך נראין הדברים דסכין נמי סתמו אינו בן יומו וכי אמרינן השוחט בסכין של גוים קולף או מדיח לדידן דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר ליתא אלא בסכין בן יומו דוקא עכ"ל. וכך הם דברי הרא"ש שכתב שם (ע"ז פ"ב סי' לה) והא דאמרינן בפ"ק דחולין השוחט בסכין של גוים קולף או מדיח התם מיירי בידוע שהוא בן יומו אי נמי בשוחט לכתחלה על מנת להדיח או לקלוף דדוקא בדיעבד התירו נותן טעם לפגם עכ"ל: [בדק הבית] וכתב רבינו ירוחם (ני"ז ח"ח קסא – ב ע"א) בשם הרשב"א (חולין ח: ד"ה אתמר, תוה"א ב"ד ש"ד לה ע"ג) שלא אמרו נותן טעם לפגם מותר אלא בדברים שדרכן להדיחן ולהסיר שומנן אבל בסכין שאין דרך להדיחו משומנו והשומן הוא בעין לא אמרינן בזה נותן טעם לפגם מותר וסכין של חנוני דרכו לקנחו אבל הרא"ש לא חילק בין סכין לשאר כלים דסכין נמי אם אינו בן יומו נותן טעם לפגם הוא ואסור לחתוך בסכין של גוים לכתחלה על דעת לקלוף או להדיח אחר כך שמא ישכח ולא יקלוף ולא ידיח עכ"ל. כתב רבינו ירוחם בנתיב (י"א) [י"ח] ח"ג (קסה.) דכל האיסורים מותר שלא כדרך הנאתן אפילו שלא במקום סכנה [עד כאן]: ומדברי הרמב"ם נראה שהוא סבור שסתם כלים של גוים הן בני יומן שכתב בפ"ג מהלכות מאכלות אסורות (הט"ז) החמאה שבשלו אותה גוים אסורה משום גיעולי גוים כמו שיתבאר ואילו לדברי האומרים סתם כליהם של גוים אינן בני יומן לית בה משום גיעולי גוים ועוד שכתב בפי"ז (הכ"ב – כ"ג) דמישחא שליקא ודבש אין בהם משום גיעולי גוים מפני שהבשר פוגמן ומסריחן וזהו פירוש למה שאמרו בגמרא (לח:) אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא ומותר ואם היה סובר דסתם כליהם של גוים אינם בני יומן הוה ליה למימר דמההוא טעמא הוו נותן טעם לפגם ולפי זה מה שכתב שם בסמוך (הכ"ד) כוספן של גוים שהוחמו מותר מפני שנותן טעם לפגם הוא לא משום דסתם כליהם של גוים אינם בני יומן קאמר אלא מפני שהבשר פוגם את הכוספן ומסריחו וכדרך שכתב בשמן ודבש ועוד שכתב שם (הי"ח) פולים ואפונים ועדשים וכיוצא בהם ששולקים אותם הגוים ומוכרין אותם אסורים משום גיעולי גוים בכל מקום שמא יבשלו אותם עם הבשר או בקדרה שבשלו בה בשר וכן הסופגנין שקולין אותם הגוים בשמן אסורים אף משום גיעולי גוים הרי בהדיא שהוא חושש לסתם כלי גוים משום גיעול. ולפי זה מה שכתב שם (ה"ד) גבי לוקח כלים מן הגוים וכולן שנשתמש בהם עד שלא הרתיח ועד שלא הדיח ועד שלא הלבין מותר שכל השומן שבהם נותן טעם לפגם הוא כמו שביארנו צריך לומר דבששיהן עד שאינן בני יומן מיירי וכן צריך לומר על כרחך לדעת האומרים דסתם כלים של גוים חיישינן להו לבני יומן דהא דתניא בסוף ע"ז (עה:) וכולן שנשתמש עד שלא יגעיל ועד שלא ילבן מותר דבששיהן מיירי הא לאו הכי אסור. ודייק קצת לישנא דהרמב"ם דלכך נתכוון ממה שכתב שכל השומן שבהם נותן טעם לפגם הוא כמו שביארנו והוא לא כתב לא לפניו ולא לאחריו דסתם כלים של גוים אינן בני יומן ואם כן צריך לומר דכמו שביארנו לא קאי אלא למה שכתב (שם ה"ב) שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא הואיל ועדיין לא נפגם השומן ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים מן הגוים וכו' ואם לקח ובישל מיום שני והלאה התבשיל מותר והיינו בודאי כשהוא יודע שאינה בת יומא כנ"ל. אבל מצאתי שכתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סימן רמו) שטעמו של הרמב"ם בכוספן של גוים הוא משום דסתם כליהם של גוים אינן בני יומן ויש הוכחה לדברי הרשב"א בלשונו של הרמב"ם שכתב (פי"ז מהמ"א הכ"ב – כד) שמן של גוים מותר ואפילו נתבשל ואינו נאסר משום גיעולי גוים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן דבש גוים שנתבשל הותר מטעם זה כוספן של גוים שהוחמו מותר מפני שנותן טעם לפגם הוא ע"כ ואם לא היה סובר דסתם כלי גוים אינן בני יומן הוה ליה למימר וכן כוספן של גוים שהוחמו מותר מטעם זה כמו שכתב בדבש ומדלא כתב כן משמע דכוספן אין הבשר פוגמו ואפילו הכי שרי דסתם כלים אינם בני יומן והוי ליה נותן טעם לפגם ובשמן ודבש לא איצטריך להאי טעמא דטעמא דעדיף מיניה נקט דאפילו אם היה בן יומו ממש מותר לההוא טעמא. ולפי זה אתי ההיא דוכולן שנשתמש בהם עד שלא הרתיח ועד שלא הלבין כפשטא ולא נצטרך להעמידה בששיהן ולפי זה יש ליישב שמה שכתב גבי פולים ואפונים ועדשים עיקר הטעם הוא שמא יבשל אותם עם הבשר ומה שכתב או בקדרה של בשר כדי נסבה אי נמי דמשום דמינים אלו אינם ראויים ליאכל אלא עם שומן ולכן אנו חוששין בהם שמא בשל אותם בקדרה שבשלו בו בשר תיכף אחר בישול הבשר כדי שתפלוט בהם משומן שבה וכן הסופגנין אנו חוששין שמא קלו אותם בשומן של נבלה אבל ההיא דחמאה שבשלו אותה גוים אסורה משום גיעולי גוים איני יודע ליישבה לפי דרך זה דדוחק לומר דחייש שמא יערב בה שומן ויבשלם יחד דאין זה במשמע דבריו ועוד שכתב כמו שיתבאר ולא אשכחן ליה חששא זו ולכן נראה שדעתו כמו שכתבתי תחלה דסתם כלים של גוים הם בני יומן. ומכל מקום לענין הלכה נקטינן כדברי כלל הפוסקים שסוברים דסתם כלי גוים אינן בני יומן וכן המנהג:
וכתב הרשב"א אף על פי כן אסור לומר לגוי בשל לי ירקות בקדרתך וכו'. בתורת הבית (הקצר ב"ד ש"ד לו.) ותחלת דבריו הם כלשון הזה כבר ביארנו שסתם כליהם של גוים אינם בני יומן וכן ביארנו שכל כלי שאינו בן יומא נותן טעם לפגם הוא וכל נותן טעם לפגם מותר וכן ביארנו שאפילו כן אסור לבשל בהם לכתחלה ולפיכך יראה לי שאסור לומר לגוי בשל לי ירקות אלו בקדרתך וכן לא יאמר לו עשה לי מרקחת או פת וכו'. והביא בתורת הבית הארוך (שם לט.) ראיה לאסור מדאמרינן בריש חולין (ו.) גבי הנותן לשכנתו עיסה לאפות וכו' שאני התם כיון דקאמר לה עשי משליכי כמאן דערב בידים דמי והא התם דתערובת דמאי היתר גמור הוא כדאיתא התם ואפילו הכי כדאמר לה עשי משליכי אסור וחושש משום מעשר והכא נמי אף על פי שלא אסרו פליטת כלי שאינו בן יומא בדיעבד כיון דלכתחלה אסור כל שאמר לגוי עשה לי כמאן דמבשל ומבטל האיסור לכתחלה דמי ואסור אפילו בדיעבד למי שעשה כן ולמי שעשה בשבילו ואפשר לומר שע"י הפלטר או ע"י הרקחין מותר דכיון שהם אומנים והכל לוקחין מהם כלים הם מייחדים לאומנותם כדי שלא יפגמו זליפת כליהם ואולי על זה סמכו בדורות האלו לנהוג היתר בדבר הזה ואף על פי שלא נראה לי מעיקר הגמרא שהרי חלתית של גוים אסור משום דמחתכי לה בסכינא דארמאי ושמנן לשמואל משום זליפתן של גוים אסרוהו ולא חילקו בין לקחו מן הסיטון לניקח מבעל הבית וניקח מחנוני ע"כ. ודברי הרשב"א אלו כתבם הר"ן בריש חולין (א: ד"ה גרסי'
