שאלה:
שלום וברכה. ישנם גזרות דרבנן שמועיל בהם שומר, כגון לקרוא לאור הנר בשבת, לאכול לפני ק"ש של ערבית.
האם אפשר להשתמש בהיתר הזה גם במקומות אחרים? לדוגמא: פסק ח"א שאסור בשבת לחשק במשחק שדרך לכתוב בו נקודות וכדו'. האם יעזור כאן לשים שומר שישגיח על המשחקים שלא יכתבו? או רק איפה שהפוסקים כתבו מפורש?
תודה
תשובה:
שלום וברכה
בספר משנת הגר לרבי משה קליין שליט"א שהיה בעריכתי, עסק בשאלה זו בהרחבה, בנדונו לענין עשיית גרות בשבת שאסורה משום שהיא עשיית דין, ולגביה הקשו האחרונים קושיא דומה, ואני מעתיק לך מדבריו:
באחרונים הקשו, מפני מה אסרו עשיית דין בשבת מחשש שמא יבוא לכתוב, ולא הקלו בזה ע"פ המובא בשו"ע (סי' ערה סעי' ב), שאף שאין לקרוא בליל שבת לאור הנר מחשש שמא יטה, אם היו שנים קוראים יחד רשאים לקרות לאור הנר, ולפי שאם יבוא האחד להטות יזכירנו חברו. ואף כאן נאמר כן, שאם יבוא אחד מן הדיינים לכתוב את הכרעת הדין, יזכירנו חברו שהדבר אסור.
וכמה ביאורים מצינו בזה באחרונים:
א. בחידושי החתם סופר (שבת קנז ע"א) כתב, שאכן מה שאמרו שעשיית דין בשבת אסורה משום שמא יכתוב, הוא רק לגבי יחיד מומחה, שאם יבוא לכתוב אין מי שיזכירנו, ולא בבית דין של שלושה שאם ירצה האחד לכתוב ימנעוהו חבריו. ומה שאסרו גם לשלושה הדיוטות לדון דין בשבת הוא מטעם אחר, וע"פ המבואר בס' החינוך (מצוה קיד) בשם הירושלמי (סנהדרין פ"ד ה"ו) שאין עונשין אפילו עונשי שמים בשבת, דכתיב (שמות לה ג) "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", ואף שבקבלת הגר ליכא דררא דעונשין, כל שנעשה הדבר בבית דין של שלושה דיינים נראה הדבר כישיבת בית דין של עונשין ומשום כך אסרו להם לדון אפי' בדיני ממונות [עפ"ז נראה ליישב מה שהקשה בנידון זה בס' ארעא דרבנן (אות א), דבסוגית הגמרא בר"ה (כט ע"א) איתא "יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין ולא במדינה", ובטעם הדבר אמרו שם, דמעיקר דין תורה יש לתקוע בשבת, וחכמים הם שחששו שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר, ובמקום שיש בית דין יהיו זכורים ולא יבואו להוציא מרשות לרשות. ומדוע כאן חששו ואסרו עשיית דין בשבת ולא סמכו על כך שיזכירו זה לזה. ולפי דברי החתם סופר אתי שפיר, דטעם האיסור כאן אינו רק מחשש שמא יכתוב, אלא משום דדמיא לישיבת עונשין וכנ"ל]. כעין חילוק זה כתב החתם סופר גם בתשובותיו (או"ח סי' קמה) לענין נתינת גט בשבת, דטעם האיסור אינו מחשש שמא יכתוב, דעל פי רוב העדים והסופר מצויים עמו באותה שעה ויש מי שיזכירנו].
ב. בספר תוספת שבת (סי' ערה ס"ק ד) כתב בישוב קושיא כעין זו, שאין לדמות גזירות חכמים זו לזו, ואף שלענין החשש שמא יטה התירו לסמוך על שומר, כאן החמירו יותר. דוגמא לדבר מצינו בגמרא שבת (קמז ע"ב) לענין איסור סחיטה בשבת כשרבים מסתפגים באלונטית, שלא התירו אלא כשהם רבים, ולא כשהם שנים בלבד, משא"כ לגבי חשש שמא יטה, ששם די בשומר יחידי. וכ"כ בשו"ת דבר שמואל (אבוהב, סי' קלט).
וכלל גדול נחלנו בזה בדברי התוס' בחולין (קד ע"א ד"ה ומנא), ז"ל: "בכמה מקומות אמרינן היא גופא גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה וכו', ויש מקומות נמי דגזרינן גזירה לגזירה ולא חיישינן, אין לדמות גזירות חכמים זו לזו אלא במקום שהש"ס מדמה". נמצא לפי דבריהם שרק במקום שמצינו שהתירו חכמים בפירוש יש להקל, ואין לדמות בזה מילתא למילתא ולהתיר מחמת כן בשאר מקומות.
בהגה' רעק"א לשו"ע (יו"ד סי' פח) כתב בשם גן המלך (לבעל גינת ורדים, אות עא), שאין להתיר לשנים לשבת יחדיו ליד השולחן כשזה אוכל בשר וחברו חלב, אפילו ע"י שומר, ואף בזה צ"ב מ"ש מחשש שמא יטה דמהני שומר יחידי, וצ"ל כדברי התוספת שבת דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו.
ג. בחידושי הרי"ם (חו"מ סי' ה ס"ק ב) כתב בישוב קושיא זו, ע"פ תירוצו של המגן אברהם (או"ח סי' ערה ס"ק ה) לקושית המהרי"ל (הל' שבת), שהקשה, מפני מה אסרו לרכב על חמור בשבת ומחשש שמא יחתוך זמורה [ראה ביצה לו ע"ב], ולא חילקו והתירו לרכב בנוכחות אחרים שיזכירוהו ששבת היום, כמו לענין חשש שמא יטה.
וכתב המגן אברהם, שהחשש שמא יחתוך זמורה אינו רק בשעת הרכיבה גופה, אלא חששו שכבר קודם לכן יחתוך זמורה שתהיה מוכנה בידו לזמן רכיבתו, ובאותה שעה לא היה אחר עמו, ומשום כך גזרו.
ועפ"ז כתב לגבי נ"ד, דכיון שלעיתים לא נכתב פסק הדין בנוכחות שלושת הדיינים אלא ע"י אחד מהם לבד, חששו שאם נתיר להם לדון בשבת יבוא אחד מהם אח"כ לכתוב אחר כך את הכרעת הדין כשאין אחר עמו שיזכירנו.
עוד כתב המגן אברהם שם, שדוקא בקריאה של מצוה הקילו והתירו לקרוא לאור הנר כשיש לו מי שיזכירנו, אבל לדבר הרשות אין לסמוך על כך, ומשום כך אסרו את הרכיבה על החמור. ולתירוץ זה לא תתיישב סוגיא דידן, שהרי עשיית דין אף היא מצוה.
[בעצם חילוקו של המג"א בין קריאה של מצוה לקריאת הרשות, יעויין שם במחצית השקל שהאריך לתמוה מנין למד המגן אברהם חילוק זה. כמו כן יש להקשות לאידך גיסא – ברוכב ע"ג החמור, דלפי חילוקו של המג"א אם רוכב לדבר מצוה יש להתיר לו לרכב אף כשאין מי שיזכירנו, והיכן שמענו כזאת. בתוספת שבת שם כתב לפרש, דכוונת המג"א לומר שלענין קריאה התירו, משום שבדרך כלל הקריאה היא של מצוה, שעוסק בתורה, או קורא דבר הנכתב בלשון הקודש ומתלמד על ידי כך בקריאת לשון זו (ראה בענין זה שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' רד), ומשום כך לא חילקו והתירו בכל האופן, מה שאין כן ברכיבה שבדרך כלל היא לדבר הרשות, ומשום כך אסרוה בכל גווני. ובעיקר הנדון אם התירו מקח וממכר לצורך מצוה עי' שו"ע ורמ"א הנ"ל, ובשו"ת כתב סופר (או"ח סי' מו).
וע"ע שו"ע (אבהע"ז סי' סו סעי' ב), שם נתבאר שהנושא את אשתו ולא כתב לה כתובתה יכול להתייחד עמה בשבת ע"י שייחד לה מטלטלין כנגד כתובתה, ועל פי סוגית הגמרא בכתובות (ז ע"א). וצ"ע מפני מה ולא אסרוהו בכך מחשש שיבוא לכתוב לה כתובה. וע"כ צ"ל דמשום מצות פריה ורביה התירו ולא חששו שמא יכתוב. כמו כן איתא בחו"מ (סי' עג סעי' ז), שאם נשבע אדם לפרוע חובו עד ליום פלוני וחל אותו היום בשבת, מותר ליתן משכון עבור חובו ולשומו, דלא חשיב כעוסק בצרכי עצמו אלא בחפצי שמים, דצורך מצוה הוא שמקיים שבועתו].
ברכה והצלחה
