לוי שנהיה פצוע דכא האם הוא עדין "לוי"?

[1] שנינו ביבמות (שם), "בעו מיניה מרב ששת, פצוע דכא כהן מהו בגיורת", האם הוא מותר בה כדין פצוע דכא ישראל, או שהוא עומד בקדושת כהונתו, ואסור בה כפי שהיה קודם פציעתו [ראה יבמות סא ע"א, רמב"ם איסורי ביאה פי"ח הל' ג, ושו"ע סי' ו סעי' ח, שכהן אסור בגיורת משום שנבעלה בגיותה והרי היא כזונה]. ואמר רב ששת, דכיון שפצוע דכא מותר בנתינה [שהיא אחת מז' עממין האסורים לישראל אף לאחר גרותן] אף שהיא אסורה לאדם כשר מן התורה שנאמר (דברים ז ג) 'לא תתחתן בם', ולפי שירד מקדושתו מחמת פציעתו, כך פצוע דכא כהן אינו בכלל קדושת הכהונה לענין איסור הנישואין, ומותר בגיורת. וכן הוא לדינא, ראה רמב"ם (איסורי ביאה פט"ז הל' א), רא"ש (יבמות פ"ח סי' ג), טור ושו"ע (סי' ה סעי' א), ודלא כשיטת בעל המאור והריא"ז המובאים להלן בסמוך. מיהו בס' ערוגת הבושם (בכרך, סי' ה ס"ק ו) הסתפק בזה, אם לחוש לדעת המחמירים, עיי"ש.

הרי"ף בפסקיו לא הביא כלל את דברי הגמרא בדין פצוע דכא כהן אם מותר בגיורת, וכתב הבית יוסף (סי' ה סעי' א), שמהשמטת הרי"ף נראה שסבר כבעל המאור (יבמות עט ע"א, יובא להלן) שפצוע דכא כהן אסור בגיורת. אולם בקרבן נתנאל (יבמות פ"ח אות מ) תמה על דבריו, שאם כן היה לרי"ף לפרש זאת. ולכך פירש, שהשמטת הרי"ף נובעת מכך שסמך על המשנה שקדמה לה (ריש פ"ח), "פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו [-בתרומה] וכו', פצוע דכא וכרות שפכה מותרים בגיורת ומשוחררת, ואין אסורין אלא מלבא בקהל", ומכך שהרישא עסקה בפצוע דכא כהן שמותר בתרומה, מסתבר שאף הסיפא המתירה אותו בנישואין לגיורת התירה את הכהן, ונמצא כשיטת הראב"ד והרשב"א הנ"ל.

[2] חלקת מחוקק (שם ס"ק א). ומה שכתב להתיר כהן פצוע דכא בגרושה, כוונתו לגיורת שהיא גרושה, שאם לא כן הוא אסור בה מחמת פציעתו, ולא גרע מפצוע דכא ישראל שאסור בה. וכן ביאר בשו"ת מנחת יצחק (ליקוטי תשובות סי' קלו), וכן כתב במנחת חינוך (מצוה רסו ס"ק לה, ומצוה רסז ס"ק יט), עיי"ש. וע"ע מש"כ בשו"ת נטע שורק (חו"מ סי' טו ס"ק ד), ובס' אהל דוד (דייטש, יבמות נב ע"א).

ויעויין בשו"ת בית יצחק (ח"א סי' לד ס"ק ד) שהסתפק, בדינו של פצוע דכא שיש רפואה למכתו, וכגון שניקב הגיד ונפסל לבוא בקהל, ויש לו רפואה בסתימת הנקב, ויחזור להכשרו הראשון. דמחד גיסא, הואיל וכעת הוא פצוע דכא מותר הוא בגיורת ובמשוחררת, ולהנך שיטות אף בגרושה וזונה, ורק אם יסתם הנקב ויחזור להכשרו הראשון יגרש את אשתו אשר לקח. ומאידך, הלא שנינו ביבמות (פז ע"ב) דהתורה "דרכיה דרכי נעם", ואינו בדין לקדש אשה ולגרשה לאחר מכן מחמת רפואה. וע"ע מה שדן בדבריו בס' מנחת פתים (סי' ה).

לענין שאר דיני הכהונה – טומאת מת ונשיאת כפיים

לשיטה זו יש לעיין, בכהן פצוע דכא, האם נוהגים בו שאר דיני הכהונה, ונאמרו בזה כמה דעות, וכדלהלן.

החלקת מחוקק (שם) כתב, שמאחר וכהן פצוע דכא מותר בגיורת אף שדינה כזונה, הרי הוא כזר לכל דבריו, ונטמא למתים ואינו נושא את כפיו [ועיי"ש שהקשה מדוע מותר באכילת קדשים, וכמבואר בפסוק (ויקרא כא כ-כב) "או גבן או דק וגו' או מרוח אשך, כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן וגו', ומן הקדשים יאכל", והובא לדינא ברמב"ם (ביאת מקדש פ"ו הי"ב, פ"ז ה"ח). ובס' חלקת יואב (סי' ג) כתב שאינה קושיא, דאפשר דקרא מיירי באופנים שלא נפסל מדין פצוע דכא, וכגון שנפצע בידי שמים או על ידי חולי. ועי' בשו"ת מגידות לבעל הפרי מגדים (סי' מג) מש"כ בזה]. וכן דייק בס' חלקת יואב (שם) מלשון הראב"ן (יבמות ד"ה פצוע דכא כהן), שכתב: "פקעה לה קדושת כהן מיניה והוי ליה כחלל", ומשמע שאין בו קדושת כהונה כלל. וע"ע שו"ת מהר"ם שיק (אבהע"ז סי' יט), שו"ת רבי נחום טרייביטש (סי' כט), ובשו"ת בת עיני (סי' ט) מש"כ בזה.

אולם הבית מאיר (שם ס"ק א) והחזון איש (אבהע"ז סי' ד ס"ק ה) תמהו על סברא זו, שהרי פצוע דכא ישראל שירד מקדושתו ומותר בנתינה ובגיורת נחשב לשאר דינים כישראל כשר, ואין פסולו אלא לענין יוחסין וחיתון, וא"כ גם פצוע דכא כהן לא ירד מקדושת כהונתו אלא לענין קדושת הנישואין, ולא לשאר דיני הכהונה, וממילא לא יטמא למתים, ונושא את כפיו. וכן כתב בשו"ת מגידות לבעל הפרי מגדים (סי' מג), דגבי טומאה כתיב "בני אהרן הכהנים" – לרבות בעלי מומים, ואף פצוע דכא בכלל. וע"ע מנחת חינוך (מצוה רסד) שדן בזה.

לדינא כתב בס' ערוגת הבושם (סי' ה ס"ק ו) שלא כהחלקת מחוקק, ולדבריו אין הכהן יורד מקדושתו אלא לענין נישואיו לפסולים, אך לשאר דינים הנוהגים בכהנים הרי הוא ככהן כשר, ואסור ליטמא למתים ונושא את כפיו. אך הפרי מגדים (או"ח סי' קכח ס"ק נד) כתב, שמאחר ונחלקו בזה הפוסקים הרי זה ספקא דדינא, ואין לו לישא את כפיו אלא עם עוד כהנים אחרים, וישא כפיו בלא ברכה. וכ"כ הכף החיים (שם ס"ק רכד).

פדיון בכור ומתנות כהונה

בערוגת הבושם (שם) כתב, שמאחר ואין הלכה כהחלקת מחוקק הנ"ל, ניתן לקיים פדיון הבן אצל כהן פצוע דכא. אולם בס' חלקת יואב (סי' ג) כתב, שאף לשיטת הבית מאיר אין פודין אצלו את הבכור, לפי שאין קדושתו שלמה, שהרי הוא מותר בפסולי כהונה לענין נישואין. אמנם, לענין מתנות כהונה, כתב המנחת חינוך (מצוה תקו ד"ה ונותן) שניתן ליתן לו, כיון שהוא מותר באכילת קדשים.

לקרותו לתורה ראשון

הפרי מגדים (או"ח סי' קלה משב"ז ס"ק א) הסתפק, האם כהן פצוע דכא קורא בתורה ראשון, או שירד מקדושתו אף לענין זה. ועיי"ש שאם יש כהן אחר פשיטא ליה דאינו קורא ראשון, וכל הספק הוא באופן שאין שם כהן אלא הוא, והניח בצ"ע. אכן, בספרו שו"ת מגידות (סי' מג) ובמנחת חינוך (סי' רסט) צידדו, שכהן פצוע דכא כל קדושת כהונה עליו שהרי הוא אוכל בתרומה ובקדשים, ולכך יש לכבדו ולהעלותו ראשון לתורה, ולא נפקע מקדושתו אלא לענין נישואין לגיורת, שמאחר וטעם האיסור הוא משום "לא יחלל זרעו" וזה אינו יכול להוליד, הרי הוא מותר בה.

וכן נראה במנחת חינוך (שם ס"ק ג), שאף שהוא מותר לישא את הפסולות לכהונה, מצוה לכבדו ככל כהן, ויש להקדימו לכל דבר שבקדושה. וכן הורה בשו"ת ממעמקים (ח"ב סי' ז) בענין כהן שנסתרס בשואת גרמניה הארורה, שיש לסמוך על המתירים ולהעלותו לתורה ראשון.

[3] בבית שמואל (שם ס"ק א) תלה דין זה במחלוקת הראשונים המובאת בסמוך בענין איסור ממזרת לפצוע דכא. דג' שיטות יש בדבר: א. לדעת הרמב"ם פצוע דכא אסור בממזרת, משום שאיסורה לישראל הוא מן התורה, ומותר בנתינה שאינה אסורה לאחר גרותה אלא מדרבנן. לדבריו, מה שהתירו את הגיורת לפצוע דכא כהן אף שאיסורה לכהן מהתורה, הוא משום שאין איסור זה מפורש בתורה אלא נלמד מהכתובים ביחזקאל [וראה להלן סעיף ס"ב באופנים נוספים]. ב. שיטת הראב"ד והרשב"א שפצוע דכא מותר בממזרת ונתינה אף שאיסורן לישראל הוא מהתורה, ולכך אף אם הוא כהן מותר בגיורת. ג. שיטת בעל המאור והריא"ז, שפצוע דכא מותר רק באלו שאיסורן נוהג מדרבנן, ולפיכך פצוע דכא כהן אסור בגיורת וכל שכן בממזרת, ומותר בנתינה.

ונמצא, שלדעת הרמב"ם לא הותר פצוע דכא כהן אלא בגיורת שאין איסורה מפורש בתורה, אבל אם היא גרושה או זונה שאיסורן מפורש בתורה, וכדכתיב (ויקרא כא ז) "אשה זונה וחללה לא יקחו, ואשה גרושה מאישה לא יקחו", אינו רשאי לשאתה. ולשיטת הראב"ד והרשב"א אף אם נוסף עליה איסור גרושה או זונה הרי הוא מותר בה, ואין הבדל לענין זה בין איסורי תורה לאיסורי דרבנן. וע"ע בס' מנחת פתים (סי' ה), ובס' אהל דוד (דייטש, יבמות פא ע"א) מש"כ בזה.

במנחת חינוך (מצוה רסז ס"ק ב) כתב לחדש, דאף לאותם הסוברים שפצוע דכא כהן אינו מותר אלא בגיורת ומשוחררת שאין איסורן מפורש בתורה, נראה שאם אותה גיורת נעשית גם חללה [וכגון שנבעלה לכהן בזנות, דמה דקיי"ל 'אין איסור חל על איסור', הוא לענין המלקות, אבל עצם האיסור חל עליה, ויעו"ש דנפק"מ לקוברו בין רשעים גמורים], כהן פצוע דכא מותר בה. דהואיל וכל דין החללות שבה בא מכח איסור הגיורת שאינו מפורש בתורה [שאל"כ לא היתה נעשית חללה מחמת ביאת אותו כהן], אף איסור חללה שבה נחשב כאיסור שאינו מפורש בתורה.

[4] כאמור לעיל, וע"פ מסקנת רבא בסוגיית הגמרא ביבמות (עו ע"א), פצוע דכא מותר בנתינה אף שאיסורה בכשרים הוא מן התורה. ולכאורה, דין ממזרת ונתינה שוה לענין איסור נישואין לפצוע דכא, שהרי בשתיהן נוהג האיסור מדאורייתא, וכשם שהוא מותר בנתינה כך גם בממזרת. אלא שהראשונים נחלקו בדין זה, וכדלהלן.

הרמב"ם (איסורי ביאה פט"ז ה"ב) כתב, "הואיל ופצוע דכא אסור לבוא בקהל, לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספקות, אבל פצוע דכא וכרות שפכה אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה", וכן נקט השו"ע להלכה.

אמנם הראב"ד (שם) תמה על דברי הרמב"ם, דכיון שפצוע דכא אינו בכלל 'קהל ה" ואף הממזרת אינה בכלל 'קהל', מדוע יאסרו להנשא זה בזה [וראה מש"כ על כך במגדל עוז (שם)]. עוד הקשו הראב"ד (שם), הרשב"א (יבמות עו ע"ב ד"ה אמר) והריטב"א (שם ע"א ד"ה הדר), דמאחר והרמב"ם סבר שפצוע דכא אסור בממזרת משום שאיסורה הוא מהתורה, היה לו לאסור אף את הגיורת לפצוע דכא כהן, שאף היא אסורה לכהן כשר מן התורה, ומדוע אם כן התיר זאת הרמב"ם (שם הל' א) [וראה בריטב"א שם, דלדעת הרמב"ם הגיורת אף היא אינה אסורה לכהן אלא מדרבנן, ודבריו צ"ע. ועי' שו"ת דברי יציב (אבהע"ז סי' כד) ובשו"ת משנה הלכות (ח"ב סי' כד-כה) מש"כ בזה].

ובביאור שיטת הרמב"ם בזה מצינו כמה דרכים:

א. המגיד משנה (שם) כתב, שהרמב"ם לשיטתו שאיסור הנישואין לישראל עם נתינה אינו אלא מדרבנן, ובזה חלוק דינה מממזרת. ומה שהתיר הרמב"ם את הגיורת לפצוע דכא כהן, אף שאיסורה לכהן כשר הוא מן התורה, קולא מיוחדת היא לגבי גיורת, ועל פי רהיטת הסוגיא שם [וע"ע חמדת שלמה יבמות עח ע"א ד"ה שוב ראיתי]. והטעם שאין ללמוד גיורת מממזרת לאוסרה עליו, משום דממזרת שאני שאיסורה שוה בכל אדם, והגיורת אינה אסורה אלא לכהן. כמו כן איסור ממזרת מפורש בתורה, משא"כ איסור גיורת לכהן, שאינו מפורש ונלמד מן הכתובים ביחזקאל [ראה קידושין עח ע"א].

ב. הב"ח (סי' ה סעי' א ד"ה ומ"ש בשם) ביאר, שלדעת הרמב"ם הנתינה אסורה לישראל מן התורה אף לאחר גיורה, ומה שכתב שהגרים משבעה עממין אינם אסורים מן התורה, כוונתו לבניהם ובנותיהם של אותם גרים, וממילא, כשם שהותר לפצוע דכא לישא נתינה, כך פצוע דכא כהן מותר לישא גיורת וכדברי רב ששת. ומה שאסר הרמב"ם פצוע דכא בממזרת, הוא משום שאיסורה מן התורה הוא לדורות עולם. אכן, יעו"ש שביאור זה אינו אלא בדעת הטור בשיטת הרמב"ם, אולם הב"ח עצמו השיג על דבריו ונטה לפרש כהמגיד משנה לעיל.

ג. בשו"ת בית אפרים (אבהע"ז סי' ב) ובערוך השלחן (סי' ה סעי' ד) חידשו, שאף לשיטת הרמב"ם אין פצוע דכא אסור בממזרת מן התורה, אלא גזירת חכמים היא [ומה שאמר 'שהרי אסורה מן התורה' כוונתו, שהואיל ואיסורה לכשרים הוא מן התורה, גזרו בה חכמים שלא תינשא אף לפסולים], ולא גזרו חכמים אלא בממזרת שהוא פסול משפחה ומדיני היוחסין, משא"כ פצוע דכא, דאין פסולו אלא מחמת גופו שנפצע, ולפיכך לא אסרו על הגיורת להנשא לכהן פצוע דכא.

אמנם כאמור, הראב"ד והרשב"א תמהו על הרמב"ם מכמה פנים, ומשום כך נקטו דפצוע דכא מותר בממזרת, וכשם שהוא מותר בנתינה שאיסורה לכשרים נוהג בה מדאורייתא, וכמו כן הגיורת מותרת לפצוע דכא כהן, וכן כתב הריטב"א (יבמות עו ע"א).

שיטה נוספת בזה מצינו בבעל המאור (יבמות עט ע"א), שמחד גיסא נקט כדעת הרמב"ם דפצוע דכא מותר בנתינה, וסבר שאין האיסור נוהג בה לגבי כשרים אלא מדרבנן [ושלא כהראב"ד והרשב"א הנ"ל דס"ל שהוא מן התורה], ואסור בממזרת שאיסורה הוא מן התורה, אך מאידך גיסא, לענין דין פצוע דכא כהן בגיורת, חלק על דברי הרמב"ם ואסרו בכך, הואיל וממסקנת הסוגיא אין ראיה שפצוע דכא יורד מקדושתו. וכ"כ בשלטי הגיבורים (יבמות פ"ח אות ב) בשם ריא"ז.

אמנם, במנחת חינוך (מצוה רסו אות ח ד"ה ונוהגת בכהנים) כתב, שאף בעל המאור שאסר את הגיורת לכהן, מודה שהוא מותר בבת גרים, ולפי שמן התורה אין האיסור נוהג אלא בגיורת עצמה, כמבואר ברמב"ם (איסורי ביאה פי"ט הל' יב) ובשו"ע (סי' ז סכ"א), ולא שייך בזה האיסור של "לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'", משום שגרים ובני גרים אפילו עד כמה דורות מותרים לפסולי קהל ולא מיקרו קהל ה'.

[ובאמת, עיקר נידון זה אם פצוע דכא מותר בממזרת, הובא בירושלמי (יבמות פ"ח ה"ב) ונחלקו בזה שם אמוראים, ומבואר שם, שדעת האוסרים כרבי חלקיה, שמה שאמרו דפצוע דכא מותר בגיורת, אינו אלא בפצוע דכא ישראל, אבל פצוע דכא כהן אסור בגיורת. ומדברי הירושלמי נראה ששני הנידונים שוים בטעמם, ולהצד שהממזרת אסורה גם הגיורת אסורה לכהן, שעל אף פציעתו הוא נותר בקדושתו, והמתיר את הגיורת לכהן מתיר אף את הממזרת לישראל. נמצא איפוא, שדברי הירושלמי מתיישבים עם שיטת הראב"ד והרשב"א, או עם שיטת בעל המאור, שמשוים בין שני דינים אלו, ואילו שיטת הרמב"ם לחלק בין הנידונים אינה עולה בקנה אחד עם סוגית הירושלמי. ועי' בחזו"א (אבהע"ז סי' ד ס"ק ב) מש"כ בזה].

המורם לדינא

להלכה, הטור (סי' ה סעי' א) דחה את שיטת הרמב"ם, ופסק להיתר כדעת הראב"ד והרשב"א. אולם השו"ע (שם) פסק כהרמב"ם שפצוע דכא אסור בממזרת, והרמ"א (שם) כתב "ויש מתירים", דהיינו שיטות הראב"ד והרשב"א הנזכרות. הים של שלמה (יבמות פ"ח אות יח) נקט לדינא כהרשב"א והראב"ד שפצוע דכא מותר בממזרת, ובס' ערוגת הבושם (בכרך, סי' ה ס"ק ו) כתב להחמיר כשיטת הרמב"ם, ועי' ביאור הגר"א (אבהע"ז סי' ה ס"ק ג).

[על עצם דברי הטור שם שכתב שהיתר פצוע דכא בנתינה נדרש מהפסוק 'לא יבוא ממזר בקהל ה", וממילא לענין דרשה זו אין חילוק בין נתינה לממזרת, תמה הבית יוסף, שלא מצינו דרשה זו מהפסוק הנזכר. ובמהרש"ל (הובא בב"ח שם ד"ה וראיתי) כתב, שנראה שנפלה טעות סופר בדברי הטור, וצ"ל שההיתר נדרש מהפסוק 'לא יבוא פצוע דכא בקהל ה". וכ"כ המהרש"א (יבמות עו ע"א ד"ה פצוע). ועי' בב"ח ובט"ז (שם) מש"כ בזה. ובשלטי הגיבורים (כד ע"א בדפי הרי"ף אות ב) הביא את לשון הטור והשמיט תיבת 'ממזר'. ועי' באר היטב שפירש דברי הטור כלשונו].

[5] שו"ת חתם סופר (אבהע"ז ח"א סי' יד אות ג), חזון איש (אבהע"ז סי' ד ס"ק ג).

[6] רמב"ם (איסורי ביאה פט"ז הלכות א-ב) ושו"ע (סי' ה סעי' א). ובבית שמואל (שם ס"ק ב) הקשה, דהלא בגמרא קידושין (עג ע"א) מבואר, שאף שספק ממזר מותר בספק ממזרת מן התורה, חכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרוה עליו שמא היא כשרה והוא ממזר או להיפך [ראה שו"ע סי' ד סעי' כד], וא"כ מטעם זה יש לאוסרה מדרבנן אף על פצוע דכא, שמא כשרה היא [ראה שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק אבהע"ז סי' ו ד"ה ובאמת) ובראש פינה (עקבי הבית, שם ס"ק ב) שפירשו באופן זה את קושית הבית שמואל].

עוד הקשו בשו"ת נודע ביהודה (שם) ובישועות יעקב (סי' ה ס"ק ב), דלדעת האוסרים פצוע דכא בממזרת, יש לאסור אף את הספקות ממה נפשך, אם כשרה היא ודאי אסורה לו, ואם ממזרת היא, הרי היא אסורה לפצוע דכא לשיטות אלו.

וביישוב הדברים נאמרו כמה דרכים באחרונים:

א. בשער המלך (איסורי ביאה פט"ו הל' ט) תירץ, שהמעלה שעשו ביוחסין לאסור את הספקות, אינה אמורה אלא באותם שפסולם משום יחוסם כמו ממזר, אבל פצוע דכא שאין פסולו משום יחוסו אלא משום פגם שבגופו, לא אסרו בו חכמים את הספק. ועי' שו"ת חתם סופר (אבהע"ז ח"א סי' יד אות ג) מש"כ בזה.

ב. בשו"ת בית אפרים (אבהע"ז סי' ב) תירץ, שלא גזרו חכמים בספקות אלא על אותם שיכולים להוליד, ולכן, פצוע דכא שאינו יכול להוליד לא גזרו בו. וכן הביא בשו"ת נודע ביהודה (שם ד"ה והנה לסוף) בשם הרב מראדויל, וראה שם שהאריך ודחה סברא זו.

ג. הנודע ביהודה (שם ד"ה ואמנם דברי) והישועות יעקב (שם) תירצו, שאין כוונת המתירים למי שהיא ספק ישראלית כשרה ספק ממזרת, דבאופן זה אכן היא אסורה על פצוע דכא ממה נפשך, אלא כוונתם לגיורת המותרת לפצוע דכא, שמלבד היותה גיורת היא גם ספק ממזרת, דאף שיש ספק בכשרותה לפצוע דכא, לא עשו בו חכמים מעלה. וכ"כ בס' עצי ארזים (סי' ה ס"ק ג), שו"ת רבי יעקב מליסא (אבהע"ז סי' נז). כעין זה תירץ בשו"ת מגידות לבעל הפרי מגדים (סי' מג), אולם יעו"ש שתמה דהיה לרמב"ם והשלחן ערוך לפרש דבריהם ולבאר דמיירי בכהאי גוונא.

ד. יש שצידדו לומר, דספק ממזרת מותרת בישראל בתורת ודאי, דבמקום שהתירה תורה את הספק, אין כל צד איסור בדבר, גם אם כלפי שמיא גליא שהיא ממזרת. ולכך אין איסור על פצוע דכא לישא ספק ממזרת, שלא נאסרה עליו כלל, ולא שייך לומר דממה נפשך היא אסורה. וראה בצפנת פענח (איסורי ביאה פט"ו הל' יב), דהספקות הם מין בפני עצמם, עיי"ש. כ"כ השב שמעתתא (שמעתתא א פ"ו), שו"ת חתם סופר (אבהע"ז ח"א סי' יד אות ג ד"ה והוסיף), חזון איש (אבהע"ז סי' ד ס"ק ו). וראה עוד בזה בשו"ת מגידות לבעל הפרי מגדים (סי' מג), שסבר דדברי הרמב"ם כאן הן לשיטתו בכמה מקומות דכל ספקא דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן.