שאלה:
שלום כבוד הרב.
יש לי כמה שאלות:
1. יש לי OCD ואני ממש מסתבכת עם כמות המים שצריך לשפוך על כל יד כאשר אני נוטלת ידיים לפני הסעודה ובקימה בבוקר. יש לנו בבית נטלות גדולות אז אני ממלאת עד הסוף(בשביל כל יד), כי אני לא יודעת כמה למלא בשביל כל יד. ואני לא מצליחה למדוד בעין כמה זה רביעית. מה עליי לעשות?
2. אני גרה בירושלים, האם כשאני מגיעה לכותל אני חייבת לקרוע? האם ניתן להקל ולא לקרוע? (אני מגיעה מעט מאוד לכותל)
3. האם בשבת מותר לזרוק טישו נקי/ מלוכלך לתוך האסלה עם מים מלוכלים/נקיים, ולהוריד עליהם מים?
4. מה הדרך הטובה ביותר להודות לד'?
5. בשבת כשאני נוטלת ידיים וניתזים מים על דפנות סיר רותח שמונח על השיש שלידי, האם יש כאן איסור בישול של המים הללו?
תודה רבה.
תשובה:
שלום וברכה
רביעית זה בערך חצי כוס חד פעמית, בנטלה גדולה כזו, יש מן הסתם עשר פעמים רביעית…
גם אדם שגר בירושלים אם לא ראה את הכותל שלושים יום עליו לקרוע [אגב אין קשר בין ראיית ערי יהודה לראיית מקום המקדש, אלו שני חיובים נפרדים]. אמנם קיים מנהג כזה בירושלים שבני העיר לא קורעים, כנראה מתוך הנחה שאיכשהוא הוא ראה בחוסר שימת לב [סברא שלא כל כך קיימת כיום שהעיר גדלה מאוד. כמו כן יש שסוברים שאם אדם עובר במקום שניתן לראות ממנו את מקום המקדש אלא שאותו אדם אינו מביט לשם גם אין חיוב לקרוע.
אין הבדל לענין זה בין אנשים לנשים [ארחות רבינו חלק ב עמ' קמט, זכרון בצלאל עמ' מא].
על החיוב לקרוע באופן הנ"ל ראה אגרות משה או"ח ח"ה סי' לז. המנהג שלא לקרוע הובא כבר בשערי תשובה בסי' תקסא בשם הרדב"ז, ובברכי יוסף שם ס"ק ב וכף החיים ס"ק כו, וראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ה סי' קסה שהמיקל יש לו על מי לסמוך אף שהמחמיר תבוא עליו הברכה. על כך שיש לפקפק בהיתר זה בזמנינו שירושלים גדלה מאוד, ראה שם ח"ד סי' קלא, אשרי האיש פרק עג סעי' יב בשם הגרי"ש אלישיב. סברא מענינת להקל הביא במעדני שלמה עמ' נח בשם הגרש"ז אויערבך, שחובת הקריעה היא חלק מביטוי של צער, ומי שבנקל מגיע לכותל מתי שירצה ועברו עליו שלושים יום שלא בא, סימן שאינו חש במיוחד את צער החורבן, ואם כן אין לו סיבה לקרוע… וראה כעין זה במשנה הלכות ח"ו סי' קי.
מותר לזרוק טישיו לאסלה.
פשוט לומר תודה בפה, מתרכזים בדברים הטובים שיש לנו ומודים ושמחים.
אין איסור בישול כי זה מתאדה ונעלם, וזה שלא בכוונה [לדעתי זו גם חרדה מיותרת שאינה באמת מתרחשת במציאות..].
