תחושת חרדה בעבודת ה'

שאלה:

שלום הרב,

שמתי לב שעבודת השם שלי נגועה בתחושת חרדה,
לדוגמה:
-אני חרד אם אני לא אומר במוצאי השבת את פסוקי "ויתן לך" ואת פסוקים הברכה כגון הפסוקים נגד ע"הר "…ובא אל הכהן". וחושש שאם לא אומר אותם תגבר עליי עה"ר או מכשולים חלילה.
-או אם אני חלילה לא מתעורר לשחרית אני מתמלא בחרדה שאני לא חושב שמצד הקדושה היא אלא היא במחשבה של "הנה אולי יבואו לי מצבים לא טובים עקב כך ".
-או אם יש בי חלילה קרי אני חרד ורץ למקווה ואומר את התיקון הכללי. או אם אני מקיים מצוות עונה עם אשתי אני רץ למקווה אחרי.
– ואת קריאת ק"ש שעל המיטה אני אומר מתוך פחד שהיום למחרת לא יתחיל בצורה טובה.

ואני גם מרגיש בי תחושת גאווה שהיא לא במקומה כשאני מתפלל. לפעמים אני מרגיש שאני בתחרות, לעתים התנועות שלי הן תנועות מוגזמות של התנודות, או העלאת ידי למעלה והתפילה שלי בעיניים עצומות גם היא מתוך גאווה של "ראו אני יודע להתפלל כך".
(התיקון לכך חשבתי זה להתפלל מתוך סידור, אך הבעיה שאני שם לב שכשאני מתפלל מתוך הסידור עיני רצות סביב ביה"כנס כאילו יש לי הפרעות קשב וריכוז ולגבי התנועה חשבתי שהתיקון הוא תפילה באי תנועה חוץ מהכריעות וההשתחויות).

אפילו ההופעה שלי עם הכיפות הגדולות שאני מחליף מדי ימים שאני חובש והציצית בחוץ מרגיש לי שזה מצד הגאווה. והתיקון לכך אני חושב זה לשים אותן עמוק בארון ולשים כיפה סרוגה פשוטה אחת ואת הציציות לשים בתוך המכנס, אך אני מבין שהציציות בפנים זה לא מנהג האשכנזים.

מאמצע שנת 2021 אני בצעדי בעולם האמוני ואני לומד, אני קורא, אני מתפלל, אני הראשון במשפחתי מזה 100 שנים שנישא בחתונה יהודית כהלכתה, שמתפלל במניין, משתדל בשמירת השבת, מקיים מצוות הרחקה ונידה – הראשון מזה 100 שנים כנראה מאז בוא הקומוניזם שאשתו טובלת במקווה, הראשון שמברך ברכת מזון, חובש כיפה, מניח תפילין, טלית, הולך עם ציצית. אבל אני חסר. חסר, מרגיש חרדה, גאווה לא קדושה, יראה יותר מאיך שיתפסו יתר הציבור האמוני בביהכנס ובקהילה יותר מאשר יראת השם, כאילו בציבור כשאני מתפלל זה כדי לרצות את המניין ולא את השם, כאילו אני במרכז הבימה, למרות שאף אחד לא בוחן ולא עוקב אחרי פעולותיי באמת. אני מרגיש כל כך חסר שבעצם לא פעלתי שום דבר בקדושה או ממש מעט בשנתיים האחרונות.
אומרים שכוונה נכונה היא חצי מהמצווה, העבודה שבלב ואני נפלתי.

תודה על ההתייחסות מראש

תשובה:

שלום וברכה ידידי

כשאני קורא את שאלתך אני נזכר שלפני קרוב ל-30 שנה, בהיותי נער – תלמיד ישיבת חברון, סיפר לי אחד מחברי הטובים על תחושה דומה, והוא התלבט בה מאוד, זה היה בהקשר לימים הנוראים, הוא התפלל כל שמונה עשרה זמן רב, בכוונה גדולה עם פירוש המילים וכו' כראוי לימים גדולים אלו ראש השנה ויום הכיפורים, ותחושתו היתה שכל הזמן מתגנבים לו הרהורי גאווה, אני מתפלל טוב, יותר טוב מפלוני ואלמוני ועוד מחשבות מסוג זה, והוא הלך להתייעץ על כך עם הגאון רבי דוד כהן שליט"א, אז מגיד שיעור בישיבה, והיום ראש הישיבה ואישיות מפורסמת בעולם התורה החרדי. הרב כהן השיב לו באופן בלתי משתמע לשתי פנים שמחשבות אלו של חולשה וכביכול שקר הם בסך הכל יצר הרע… הרגשת הגאווה או הפחד או הרצון לרצות מישהו, הן תחושות טבעיות שבאות לכל אדם ברמה זו או אחרת, כי מה לעשות, יש בנו כל מיני פחדים וטבעיים ויצרים, והמעשים שלנו שמונהגים על פי שכל, הם לא תמיד בהלימה מוחלטת למה שברגש, ואף שאנחנו מאמינים בחשיבות הדברים, לפעמים מדרבנות אותנו גם תחושות אחרות, וזה בסדר גמור!

רק כאן נכנס היצר הרע, והוא מנסה לשכנע את האדם כביכול במילים יפות… תהיה איש אמת! אל תעשה דברים מתוך גאווה, זה לא שווה כלום! עדיף שלא לעשות ובלבד שתהיה כנה ואמיתי! וכל זה שקר גמור, שהרי אתה יודע ומאמין בתורה ובמצוות ובחשיבות התפילה והציצית וכו', אז מה משנה מה אתה מרגיש?

כלומר, זה משנה מאוד וחשוב לעבוד על זה, אבל למה שזה ישפיע עליך ברמה המעשית? אדרבה, ההיפך הוא הנכון, יש להוסיף להתחזק במעשים ויחד עם זה לעבוד על עצמנו גם להרגיש את ההרגשות הנכונות, אבל להמנע ממעשים חשובים בגלל שיש לנו תחושות שעדיין לא מספיק מעובדות? זה ודאי לא הדרך הנכונה.

לכן, אין להתייחס כלל למחשבות כאלו, אלא למצוא את הדרך לאט לאט לשמוח יותר במצוות ולקיימן יותר בלב שלם.

יחד עם זה, אני חוזר שוב, חרדות הן תמיד לא דבר נכון ולא דבר טוב!

צריך לבטוח בה', לומר קריאת שמע בשמחה ובמקביל לעבוד על הנושא של החרדות.

לשמור על ההנהגה הטובה של טבילת עזרא זה דבר מצויין וסגולה גדולה לקבלת התפילות, אבל יחד עם זה לזכור שחרדות מיותרות, וטבילה זו אינה חיוב גמור, אלא מעלה גדולה שאפשר לשמוח בה אבל לא להכנס לחרדה בגללה.

עם עבודה פנימית ותירגול מגיעים לאיזון נכון של מחשבות, אבל הדרך אינה לוותר על מצוות ועבודת ה', אלא אדרבה, בלימוד כיצד לעשותן בשמחה וברוגע.

אשריך על כל הדרך המדהימה שעשית, אני זוכר אותך ואת מעשיך מהצעד הראשון ממש, עם כל הקושי והמאבקים, וב"ה הגעת למקום מצויין, תמשיך הלאה בגאווה ובשמחה, ואני בטוח שכל אבותיך ואימהותיך, לא רק במאה השנים האחרונות, אלא מיום ברוא ה' אלוקים ארץ ושמים, כולם שמחים בך וגאים בך, היום כולם בשמים יודעים את האמת היהודית הצחית, ושמחים שהניחו אחריהם צאצא כמוך!

בהצלחה רבה מאוד!