הרדמה כללית בברית מילה למבוגרים

[1] באחרונים דנו בשאלה זו וציינו לכמה חששות שיש בדבר, ונראה לבאר הדברים אחת לאחת:

א. ראשית יש לדון, אם אדם הנתון תחת השפעת חומר מרדים דינו כשוטה הפטור מן המצוות, וממילא לא ניתן לקיים בו מצות מילה [מאידך, כיון דבלאו הכי הוא עדיין גוי ואינו מחוייב במילה זו, אפשר שאין כל משמעות להיותו מופקע מקיום מצוות באותה שעה].

ב. להצד שמילת הגר מועילה מדין שליחות, והיינו שהמוהל נעשה שלוחו של הגר למולו, יש לחשוש שמא מינויו פוקע מחמת סילוק דעתו של המשלח [אמנם, להלכה אין שליחות לגוי, וא"כ בהכרח אין צריך תורת שליחות במילת הגר, ואין צריך לדעתו].

ג. עוד יש לדון בזה, למ"ד מצוות צריכות כוונה, אם במילת גדול צריך כוונת הנימול או די בכוונת המל [וראה מש"כ בזה בס' כורת הברית (נחל כורת סי' רסא ס"ק ד). וע"ע שו"ת קול אריה (חו"מ סי' קיט) אם שייך כוונת משלח בדבר הנעשה על ידי השליח].

בשעת המינוי היה בר דעת

לגבי החשש שמא מחמת שהורדם לגמרי נחשב הוא כשוטה שאינו בתורת מינוי שליחות, כתב הגאון בעל חלקת יואב שאין לחוש לזה כלל, כיון שמינוי השליחות נעשה קודם שהורדם, ואין חסרון בכך שבשעת קיום המעשה על ידי השליח אין דעת במשלח. ומקור דבריו בבית שמואל (סי' קכא ס"ק ב) לענין גט שליחות, שאף אם נשתכר המשלח בשעת כתיבת הגט אין בכך פסול, כיון שבזמן מינוי השליחות היתה דעתו צלולה.

אמנם, לכאורה היא פלוגתא בין הראשונים, וכמובא בקצוה"ח (סי' קפח ס"ק ב), עיי"ש שדן בנדון זה ממש, באדם שמינה שליח לחלות מסוימת ונשתטה המשלח קודם קיום הדבר, האם שליחותו בטלה, והביא דברי הרמב"ם (גירושין פ"ב הל' טו) שכתב: "אמר כשהוא בריא כתבו גט ותנו לאשתי ואחר כך נבעת, ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה, ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא, ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול". ומבואר שאינו פסול אלא מדרבנן. וכן דייק מלשונו בגט פשוט (סי' קכא ס"ק י), שמכך שכתב שהגט "פסול" ולא אמר דהגט "בטל", מבואר דאינו פסול אלא מדרבנן בעלמא [ראה רמב"ם גירושין פ"ב הל' ז], אבל מדאורייתא כיון שהיה המינוי בשעת פקחותו הגט כשר. והטעם שפסלו חכמים גט זה, כדי שלא יאמרו שהשוטה כשר לגרש. וממילא בנ"ד דליתא להאי תקנתא, אין כל חשש ודי בכך שהיה בר דעת בשעת מינוי השליחות.

[אמנם באמרי בינה (דיני גביית חוב סי' כט ס"ק ו) נראה שהלכה מסויימת היא לגבי גט, דכיון דלא בעינן בזה אלא נתינה בעלמא (ראה קצוה"ח סי' ר ס"ק ה) אין חסרון בכך שאינו בר דעת באותה שעה, אבל בקנין ממון או בקידושין דבעינן כוונת קנין, אפשר דלא מהני בכהאי גוונא שנשתטה קודם קיום הדבר על ידי השליח].

אבל הטור (אבהע"ז סי' קכא) נקט, דאם נשתטה המשלח קודם נתינת הגט השליחות בטלה מן התורה, דכל היכא דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד.

ומבואר שנחלקו בעיקר גדר דין השליחות, הרמב"ם נקט שהשליחות דינה כהרשאה, וכיון שנתן לו רשות לפעול עבורו חלות זו בעודו פיקח, מעתה השליח פועל מדעתו ולבדו בפעולת חלות זו, ושוב אין כל משמעות להיות המשלח בר דעת באותה שעה. ואילו הטור למד שהשליח אינו אלא ידא אריכתא של המשלח, וכאילו המשלח פועל על ידו, ולכך דעתו היא זו שפועלת את החלות, וצריך שיהיה בר דעת בשעת מעשה ממש [וראה מש"כ בזה בס' חלקת יואב מהדו"ק חו"מ סי' ג, אור שמח גירושין פ"ב הל' טו, ס' לקח טוב סי' א].   

כעין מחלוקת זו הביא הקצוה"ח להלן שם (סי' רנ ס"ק ח) לענין גוסס שעשה שליח לגרש את אשתו כאשר היתה דעתו שלמה, האם עתה שנעשה גוסס בטל כח השליח, דהרא"ש (קידושין פ"ד סי' טז) מכשיר, משום שבעת מינוי השליחות היה צלול בדעתו, והמהרי"ט (בחידושיו שם ע ע"ב) פוסל, וביאור המחלוקת בזה כנ"ל. נמצא שדברי החלקת יואב תלויים לכאורה במחלוקת זו, וא"כ יש לחוש לכאורה שלא להרדים את הגר הנימול הרדמה כללית, דאפשר שיש בכך כדי לבטל את מינויו של המוהל.

מיהו אפשר שבנדון דידן גם הרמב"ם יודה דלא מהני, שכן לדבריו עצם המעשה הוא של השליח ורק חלות הגט או הקידושין מתייחסים למשלח, אבל לענין מילה שעצם המעשה הוא מצוה, אפשר שלא די בכך שהתוצאה – היותו נימול – מתייחסת למשלח, אלא צריך שגם גוף המעשה יתייחס אליו, ולזה בעינן שיהיה בר דעת בשעת מעשה.

שליחות במילה

אמנם עצם דין שליחות במילה דנו בו האחרונים, ושורש הספק בזה, אם מהות המצוה היא עצם מעשה כריתת הערלה, והרי היא כשאר מצוות שמתקיימות על ידי מעשה כלולב ושופר וכדו', או שקיומה הוא בתוצאה – שנעשה מהול, ודומה הדבר למצות מעקה שאינה בעצם נתינתו בגג אלא בכך שהגג מגודר וכדומה [ראה בזה מחנה אפרים שלוחין סי' יא], או הדלקת נר שבת על ידי גוי, אף שאין שליחות לעכו"ם [ראה מגן אברהם סי' רסג ס"ק יא]. ונפק"מ בזה לנידון דידן, שאם מצות המילה מתקיימת בעצם המעשה, עליו לקיים את המצוה בעצמו או באופן שמעשיו של השליח מתייחסים למשלח, אבל אם המצוה היא רק בעצם היותו מהול, אפשר שכלל אין צורך בשליחות, דהמעשה אינו אלא הכשר בעלמא למצוה המתקיימת בגופו.

ובאחרונים [מנחת חינוך מצוה ב אות יח ועוד] אכן הקשו, היאך פסק השו"ע (סי' רסד סעי' א) שקטן כשר למול, הרי הוא אינו בתורת שליחות כמבואר בקידושין (מב ע"ב). ולפי הנ"ל לא קשיא, דאפשר שלדעת השו"ע אין כלל דין שליחות במילה, וכל עיקר הענין אינו אלא שיהיה מעשה הקטן נחשב כמילה של מצוה, ובכך יהיה נחשב מהול ותתקיים מצותו. 

ובזה תתיישב קושית האחרונים הידועה, היאך מועילה שליחות במילה, הרי היא מצוה שבגופו, וכשם שאין אדם יכול למנות שליח להניח תפילין במקומו או ליטול לולב עבורו וכדומה, כך לא יוכל לתת לאחר למול את בנו, וראה מה שכתבו בכעין זה הש"ך וקצוה"ח (חו"מ סי' שפב סק"ד) ועפ"ד התוס' רי"ד, ולפי דברינו אתי שפיר, דהמעשה אינו גוף המצוה אלא בתוצאה, ולא דמיא לתפילין וללולב, וכ"כ ביישוב שאלה זו בקובץ שיעורים (כתובות סי' רנג) ועל פי מהר"ח אור זרוע (סי' קכח). ומעתה, כיון שאין צורך במינוי שליחות למילה, ממילא אין חסרון בעשייתה תחת הרדמה כללית, ואין צורך בדעת הנימול [אמנם בקצוה"ח שם כתב ביישוב הקושיא, דאדם אינו יכול לעשות שליח ליטול עבורו לולב, כיון שהמצוה אמורה להתקיים בגופו ועל ידיו, ועל תנאי זה לא מועילה השליחות, רק על גוף המעשה, ולדבריו גם במילה, כיון שהאב צריך למול בעצמו, לא יחשב שנעשית המילה על ידו. כמו כן דעת הגר"ח מבריסק, ששליחות מועילה רק על חלות המסורה ביד אדם, כמו גיטין וקידושין, אבל קיום מצוה, אף כזו שיש לה תוצאה וחלות, כמו חליצה ומילה, אינה בתורת שליחות, כיון שעצם החלות אינה תלויה בדעת האדם ובהחלטתו, אלא קיום המעשה על ידו פועל חלות זו האמורה בתורה. בעיקר נדונו של התוס' רי"ד וגדר דין מצוות שבגופו לענין זה, ע"ע שו"ת חתם סופר (או"ח סי' נה וסי' רא) שו"ת בית אפרים (חו"מ סי' סז)].

ועי' בדרכי משה (יו"ד סי' רסד ס"ק א) דנקט בפשיטות דמהני שליחות במילה כמו בשאר מצוות, ותמה על דברי האור זרוע (סי' קו) שכתב דכל שהאב יודע למול בעצמו אסור ליתן לשליח למול.

אמנם, לכאורה מילת הגר ודאי עיקר תוכנה וענינה בעצם מעשה המילה ולא בהיותו מהול, שכן כריתת הברית היא חלק ממעשי הגרות ואינו רק למצוה בעלמא, ואפשר שצריך על כך מינוי שליחות, וצ"ע. וראה שו"ת בית הלוי (ח"ב סי' מז) דאף במילת ישראל תרוויהו איתנייהו, וקיום המצוה הוא גם בעצם כריתת הברית וגם בתוצאה – בהיותו מהול – ומצוה זו נמשכת כל ימי חייו, וכדכתיב (בראשית יז יג) "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם", עיי"ש. אלא שבמילת הגר יתכן שקיום המצוה הוא רק במעשה ולא בתוצאה כלל [שהרי יש סוברים שגר שנימול בגיותו צריך הטפת דם ברית, אף שלא שייך בו חשש ערלה כבושה האמור בנולד מהול], ואפשר דלכך חשיבא כמצוה שעל ידי מעשה ולא מהני בלא מינוי שליחות.

אלא שאם כדברי הבית הלוי, הדרא קושית האחרונים, היאך מהני שליחות במילה, מאי שנא מנטילת לולב והנחת תפילין דלא שייך בהם דין שליחות כיון שהן מצוות שבגופו [ויש ליישב קושיא זו עפ"ד התוס' רי"ד בקידושין (כט ע"א), שעמד על קושית התוס' שם, מפני מה הוצרכו חז"ל לדרשה מיוחדת לפטור נשים ממצות מילה, תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא היא, דלילה לאו זמן מילה הוא, ונשים פטורות. ותירץ, דמצות האב למול את בנו אינה רק במעשה המילה ממש, אלא מוטלת עליו חובה לדאוג לכל צרכי המילה ועניניהם, וחובה זו יכולה להתקיים בין ביום בין בלילה. ולפ"ד י"ל, דכיון שחובת האב אינה רק במעשה המילה אלא גם בכל הענינים הנלוים לה, אין זו מצוה שבגופו, ושפיר יכול לעשותה ע"י שליח, וראה עוד בדברי המקנה בקידושין שם].

אמנם בראשונים מבואר שבמילת הגר לא מהני שליחות, ומי שמל אותו מקיים בזה את מצותו שלו, יעוי' ברשב"א (שבת קלז ע"ב) שכתב: "המל את הגרים, אומר אשר קדשנו במצוותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף ממנו דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ כו', בא"י כורת הברית, ולאחר המילה אינו מברך כלום. וא"ת, למה בברכת הגרים תקנו 'למול' ולא 'על המילה' כמו שאר הנמולין, והיה להם לומר על מילת הגרים. כבר תירץ הרמב"ן, משום דמילת גר חובה גמורה היא על המל ובעי לברוכי 'למול', דהא לא סגיא דלאו איהו מהיל (עי' פסחים ז ע"ב), דלא אפשר למעבדה על ידי שליח, דכל דמהיל מצוה דנפשיה קא עביד". ע"כ.

ולמדנו מדברי הרמב"ן, דבכל מעשה מילה אין פירוש הדברים שהמוהל נעשה שליח לנימול לקייים חובתו, דמתחילה כך אמרה תורה, שמוטלת חובה על כל איש ישראל למול כל קטן בן שמונת ימים, שעל כן אם לא מלו אביו כל ישראל מצווים למולו (קידושין כט ע"א). אלא שבמילת קטן ישראל, כיון שהאב מצווה בכך יותר משאר כל אדם, דנו הפוסקים אם יש כאן דין שליחות וכו' מצד האב, ובמילת גר שאינה מוטלת על שום אחד מישראל ביחוד, כל אדם שמל אותו מקיים בזה את מצותו שלו עצמו, ואין צריך בזה לדין שליחות. וראה בשו"ת בית הלוי (ח"א סי' י) שהאריך הרבה בבאור סברא זו.

עוד י"ל בזה, דכיון שהגר בבואו לקיים מצות מילה הוא עדיין נכרי לכל דבר ואינו בתורת שליחות, כמבואר בסוגית הגמרא בקידושין (מא ע"ב), א"כ אפשר שכאשר נתחדשה פרשת גרות ע"כ נתחדש בזה דמילת הגר כשרה ע"י ישראל גם בלא מינוי שליחות, שהרי א"א בענין אחר, ודו"ק בזה [אמנם בשו"ת זכר יצחק (סי' ה) כתב דמילת גדול צריך שתעשה בשליחותו של הנימול, ולדבריו קשיא כנ"ל, דממה נפשך למצוה המתקיימת בו כל ימי חייו לא בעינן שליחות וכדלעיל, ולעצם מעשה המילה לא מהני שליחות כיון שהיא מצוה שבגופו, וצ"ע].  

אדם הנתון תחת השפעת הרדמה – אם נחשב כבר חיובא

אלא שאף להצד שאין צריך שליחות במילה, עדיין יש לדון באדם הנתון תחת הרדמה, אם נחשב שוטה שאינו בר חיובא, דאם כן נמצא שהמילה נעשית בו בזמן שהוא פטור מן המצוות, ואינה נחשבת לכלום. ואין לדמותו למעשה מילה הנעשה בקטן ישראל בן ח' ימים דאינו בר דעת, דמילת קטן ישראל מוטלת על האב ועל בית דין בלבד ולא על הקטן, משא"כ מילת הגר שמוטלת על הגר עצמו לכשיבוא להכנס בקהל ישראל, וכמו שהאריך בזה הרמב"ן (שבת קלז ע"א), עיי"ש.

ואם כן, שומה עלינו לברר גדרו של אדם זה, האם הוא נחשב בר חיובא באותה שעה:

ברמב"ם (נזירות פ"א הל' יב) כתב: "אם הגיע לשכרותו של לוט אין דבריו כלום ואינו חייב על כל עבירה שיעשה, שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בר חיוב". ע"כ. ומבואר בדבריו, שכאשר הגיע לשכרות כזו, לא רק שאין בו דעת להחיל קנין וכדו', אלא הוא אינו בר חיובא ופטור מכל מצוות התורה.

ובאחרונים הוסיפו לבאר דבריו, שחלוק דין גוסס משיכור – הגוסס בר דעת הוא, אלא שדעתו מטורפת עליו במקצת מחמת מצבו, ואינו יכול לפעול חלות המצריכה גמירות דעת שלמה, כמו קנין וקידושי אשה וגרושיה, אבל לענין נדר או שבועה שא"צ לזה גמירות דעת, יש תוקף למעשיו. אבל שיכור שהגיע לשכרותו של לוט, מחוסר דעת לגמרי, ודינו כשוטה שאין נדריו כלום. ולפי זה יש לחוש לכאורה שאם מל תחת השפעת הרדמה כללית אין זה מעשה מצוה כלל.

כוונת הנימול לשם מילה

כמו כן, יש אחרונים שכתבו להחמיר בזה מטעם אחר, דכיון דקיי"ל מצוות צריכות כוונה [ראה שו"ע או"ח סי' ס סעי' ד], הישן אינו בר כוונה ואינו מכוון לשם מצוה [כ"כ בנחל כורת סי' רסא ס"ק ד]. ומבואר מדבריו, שאין די בכוונת המוהל שתהא לשם מצוה, אלא צריך גם כוונת הנימול.

ולכאורה צ"ע, דבסוגית הגמרא בחולין (לא ע"ב) שנינו: "נדה שנאנסה וטבלה, אמר רב יהודה אמר רב – טהורה לביתה". ואמרו בגמרא, "היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה, אי לימא דאנסתה חברתה ואטבלא, כוונה דחברתה כוונה מעליתא היא וכו'". ומבואר שכוונת חברתה מועילה לה, וא"כ ה"ה כאן מפני מה לא תועיל כוונת המוהל לנימול.

ואפשר, שלענין טבילה כוונת חברתה מועילה לה משום דין "ערבות", דכיון שכל ישראל ערבים זה לזה גם חברתה שייכת בחובת טבילתה, וסברא זו לא תועיל אלא בישראל ששייך בדין "ערבות", אבל בגוי הבא להתגייר שעדיין לא נוהג בו דין "ערבות", צריך לכוונת הנימול עצמו [ובפרט לסוברים שאין כלל ערבות בגר, ראה להלן??]. וראה כעין זה בס' דרך פיקודיך (מצוה ב חלק המחשבה אות ב) שדן בזה, לענין אב שמסר למוהל למול את בנו, מי יכוין, אם המוהל או האב, וכתב שיש להחמיר ששניהם יכוונו שתעשה המילה לשמה, דלא ברירא שגם על המחשבה מועילה שליחות, והן הן הדברים. וראה שו"ת זכר יצחק (ח"א סי' ה) שנראה מדבריו שבמילת גדולים עיקר הכוונה היא של המשלח ולא של המוהל.

אכן, לפי מה שנתבאר לעיל, דמילת הגר מעיקרא לא הוטלה על הגר עצמו, אלא כל ישראל מצווים למולו, שע"כ לא הצריכו בזה מינוי שליחות וכמו שנתבאר, אפשר דה"ה דאין צריך לכוונתו בזה, דמעשה המילה כלל לא חשיב כמעשה דידיה אלא כמעשה הבית דין. אלא דבעינן שתהא הסכמתו קודם מעשה המילה שתהא זו מילה לשם גרות. ולא דמי למילת גדול ישראל שכאמור לעיל בעינן לדעתו וכוונתו.

[ונפקא מינה בזה, בגר שנימול ושומע את ברכת המילה מן המוהל, אם מחוייב הוא לצאת ידי חובה בברכה זו. דלהצד שהמצוה נעשית כולה ע"י המוהל בלא הצטרפות מעשה הנימול כלל, אין צורך שישמע הגר את ברכתו, אבל לשיטת האחרונים (כורת הברית וסיעתו) שהצריכו שיכוון במילתו לשם מצוה, ולמדו שאין דין "ערבות" בגר שבא להתגייר, ה"ה שצריך לצאת ידי חובה באמירת הברכה. מאידך י"ל, דכיון שבשעת המילה הוא עדיין נכרי, לא נתחייב בדין ברכת המצוות].

כמו כן, ראה בס' מלא הרועים (ערך מצוות צריכות כוונה אות ט) שהאריך לבאר דמילה לא בעי כוונה, דכיון שהעיקר במילה הוא התוצאה, ולא עצם עשיית המעשה, אין הכוונה בה מעכבת. וכ"כ בס' חלקת יואב (מהדו"ק או"ח סו"ס לג), אמרי בינה (או"ח סו"ס יד). כעין זה כתב במנחת חינוך (מצוה ב אות יח), דחכמים הצריכו כוונה לגבי מצה ושופר, משום שמצה מסויימת זו שהוא אוכל עתה אינה מיוחדת לו דוקא למצוה, ויוכל לקיים מצותו באחרת אם ירצה, ולכך לא אמרינן דסתמא לשמה, אבל במצות מילה שהיא בגופו ואינו יכול לקיימה אלא באופן זה ופעם אחת, אמרינן סתמא לשמה ואין צריך כוונה מפורשת לשם מצוה.

ובשו"ת בית שערים (יו"ד סי' שנב) דן, כאשר נפלה סכין מידו של המוהל וכרתה את ערלתו של הקטן, אם צריך הטפת דם ברית. ושורש הספק הוא, אם מה שפסלו מילת נכרי מקרא ד"הימול ימול" גזה"כ מיוחדת היא גבי גוי שהוא ערל, או שמא הלכה כללית היא שמצות המילה צריכה להתקיים דוקא על ידי המחוייב בה ולא ע"י נכרי, ונפק"מ לגבי סכין זו שנפלה, שדין ערלות אין בה אבל לא נעשתה על ידי בר חיובא. וכתב להוכיח מהא דמכשרינן מילה הנעשית על ידי אשה, דשמע מינה שעיקר הקפידא הוא שלא לעשותה על ידי ערל, וא"צ שתעשה דוקא על ידי מי שמחוייב במצות המילה. ולדבריו יש לעיין, דאף אם אין חסרון מחמת דינא ד"הימול ימול", מ"מ הרי לא נעשתה המילה בכוונה לשם מצוה, והיאך יצא ידי חובתו במילה זו. וע"כ סבר שהכוונה במילה אינה מעכבת, דסו"ס נימול כהלכה ופקע מיניה דין ערלות. וא"כ אפשר בשעת הדחק גדול לסמוך על דבריו ולהקל גם בהרדמה כללית מהאי טעמא.

אמנם, בחי' רעק"א (סוכה מב ע"א, ע"ז כז ע"א), נקט דבעינן מילה לשמה, והארכנו בנדון זה לעיל?.

המנהג בזה למעשה

בשו"ת אמרי יושר (אריק, ח"ב סי' קמ אות ב) כתב שאין להקל ולמול ע"י הרדמה, וטעמו בזה, שכך היה מנהג אבותינו מימי קדם למול את הגרים כשדעתם צלולה ומיושבת עליהם, אף שגם בימיהם היו מצויים סמי הרגעה וכדו', וכנראה קים להו לחז"ל שמצות מילה יש לעשותה ע"י צער, וכמו שהאריכו במדרשי חז"ל (ראה בראשית רבה פ' מז ט) בשבחו של אברהם אבינו שנצטער על המילה. וסיים שבכגון זה אומרים אנו – "לא ראינו, ראיה היא".

ומדבריו למדנו, שלא רק הרדמה כללית אסורה אלא גם שימוש בהרדמה מקומית אינו ראוי, אף שהנימול דעתו צלולה, משום שמדיני מצות המילה הוא לחוש בצער המצוה. אולם מדברי שאר האחרונים שפלפלו בזה בדין בר חיובא וכוונה במצוות משמע שפשיטא להו שאין איסור בשימוש בהרדמה מקומית, וכן מנהג המוהלים בזמננו במילת גדולים. אכן בקטנים לא ראינו למי שנהג כן, ופוק חזי מאי עמא דבר.

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קמז) כתב: "לפענ"ד אסור למול ע"י הרדמה כללית מכמה טעמים, דלא זו במל את הגדול שמצווה בעצמו למול אלא דשוי שליח, וא"כ צריך לכוון לשם מצוה בהמול אותו ואם הוא ישן אינו מכוין, אף על פי שאפשר אולי מועיל מה שמכוין ומגלה דעת לפני שהרדימו אותו מכ"מ אינו נראה לכתחלה עכ"פ, אלא גם במל את הקטן, מכ"מ כל הרדמה כידוע בגדר ספק סכנה כידוע מרופאים, ואפילו היא כהיום רק בגדר סכנה קטנה, מ"מ מנ"ל דהותר להכניס עצמו לזה כיון דבעצם מעלת המילה לא מעלה ולא מוריד רק להפיג צער בשעתו, וגם מצינו לחז"ל בכל מקום דמצות מילה צורתה שיהיה צערא דינוקא, ואחז"ל כי עליך הורגנו כל היום זו מילה, ופשיטא דכך צורת המצוה המקורית מסיני". וע"ע ס' שביבי הלוי (לרש"א שטרן, סי' צח) שדן בזה בארוכה, על פי מה שדנו אחרונים, אם מעשה המילה הוא מכלל הליך הגרות, דלפ"ז פשיטא שצריך שתהא בכוונה ברורה שנכנס על ידי זה לכלל ישראל ואינו יכול לימול בהרדמה כללית, או שמא תנאי בעלמא הוא לחלות הגרות, ואפשר שא"צ בזה לכוונתו, עיי"ש.

אכן, יש מהאחרונים שלא חששו לזה כלל, והתירו למול גר גדול בהרדמה כללית [ראה שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' פה וסי' קח, שו"ת לב אריה להגרא"ל גרוסנס, סי' יא, שו"ת פתחי שערים סי' ד ס"ק ה, קונטרס אוהל מועד ח"א סי' ז מדברי בעל חלקת יואב, וראה שו"ת יביע אומר (ח"ה יו"ד סי' כב)], וכנראה טעמם כנ"ל דמצות מילת הגר לישראל נמסרה ולא לגר.

[2] ראה לעיל מתשובת האמרי יושר הנ"ל, וע"ע שו"ת שבט הלוי (הנ"ל. וע"ע תשובות והנהגות (ח"ג סי' שח) שבמילת מבוגרים יש להשתמש בהרדמה מקומית בלבד [אמנם בח"א (סי' תשסז אות ג) צידד לחדש שבמילת גר אין ליתן כלל סם הרדמה, כדי שאדרבה, יפרוש מחמת פחד צער המילה, אמנם לא הכריע כך בבירור וצ"ע מה מקור יש לחידוש זה].