שאלה:
בס"ד
כב' הרב שליט"א
שאלה בפי לרב שליט"א
ראובן (להלן הלווה) ביקש הלוואה משמעון (להלן המלווה) הלווה והמלווה מתגוררים בארץ ישראל,
ואמר המלווה שיש לו כסף באירופה שמוכן להלוות, ובתנאי שיחזירו לו כאן בארץ ישראל
שמעון -המלווה שלח את הכסף מאירופה לחשבון של ראובן בחו"ל , וחתמו שטר בסכום מטבע של אירופה
ראובן -הלווה החזיר למלווה חלק מההלוואה בתשלומים בשקלים והקפידו תמיד לכתוב תאריך התשלום
לקראת גמר התשלום התפתח ויכוח בין המלווה ללווה איזו מטבע הוא ההלוואה,
האם מדובר בהלוואה שקלי וזאת אומרת שצריך לחשב/להמר את סכום ההלוואה במטח לערך השקל שהייתה ביום הלוואה והתוצאה בשקל יהווה סכום ההלוואה,
או הלוואה במטח לישט וצריכים לחשב את ההחזרים השקלי כל יום ששילם לפי ערך של אותו יום
ראובן – הלווה טוען ההלוואה הינו סכום המטח הנקוב בשטר וע"כ השטר כתוב רק סכום מטח – לישט,
וכתיבת התאריכים בתשלומים הוא בכדי לדעת כמה היה ערך המטח לפי אותו יום
שמעון – המלווה טוען שההלוואה הינו הלוואה שיקלי מכיוון שדיברו שהלווה צריך את הכסף כאן בארץ ישראל ע"כ ההלוואה מוגדרת כהלוואה בשקלים,
וסיבת כתיבת השט"ח בליש"ט הוא רק לבדוק את ערך המטח באותו יום -והתוצאה בשקלים מהווה סכום ההלואה
נפקא מינה .
הל' חו"מ. מהו הסכום שצריך הלווה להחזיר למלווה כאשר יש שינוי בערך המט"ח
הל' יור"ד ריבית .כל מה שמשלם יותר למלווה יהא כרוך באיסור ריבית
תשובה:
שלום וברכה,
השטר נכתב על שם המטבע ליש"ט, ולכן ההלוואה היא בליש"ט ולא בשקלים. והחוב של הלווה הוא ליש"ט.
אם הלווה רוצה לפרוע יותר לפי ההלוואה בשקלים, אם בגלל שיש לו חשש הילכתי שהוא מחויב מותר. ואם לא בגלל חשש הלכתי אלא שרוצה למנוע הפסד מהלווה שלא יפסיד בגללו, אז יש היתר דחוק לתת שלא בזמן פירעון החוב ולפרש שנותן כמתנה.
בהצלחה.
מקורות:
בשאילה זו יש כמה נידונים מעניינים אלא שאין הם נוגעים לעצם השאילה [והם אם מותר למלווה לנצל את ההלוואה להעביר את הכסף למקום אחר ע"י שמתנה שיפרענו במק"א וכן אם אין ללווה כלל מאותו מטבע אם זה נחשב "סאה בסאה" הן מצד מט"ח בזמנינו הן מצד גדר יצא שער והן מצד שכיון שלשניהם יש חשבונות באנגליה ומעבירים את זה באותו מקום אם זה נחשב מקום ההלואה שלחלק מן הפוסקים זה מספיק להתיר וכל זה אין נוגע לעצם השאילה כיון שלא הוקר הליש"ט כדי שנדון אם להתיר לשלם את היוקר אלא או שהליש"ט הוזל או שהשקל התייקר ולכן הלוה רוצה שהחיוב יהיה לפי הליש"ט וק"ל]
ולעצם השאילה הנה פשוט שכיון שהם כתבו בשטר שהחיוב הוא בליש"ט אז זה החיוב ואף אם באמת לא לזה התכוון המלוה סוף סוף זה מה שחייב את הלווה ואף אם היה זה בע"פ כך הדין וכמבואר כל זה בנתיבות סוף סי' ע"ד וכן הוא בחוו"ד סי' קס"ה וז"פ וכמדומה שע"ז אין חולק, ומה שטען המלוה שכיון שאמר לו שהפירעון בארץ ישראל ממילא הכוונה שקלים , אין כלל משמעות לשון בזה להפוך את החוב לשקלים וז"ב
ואולי כוונתו לומר שכיון שהוי איסור סאה בסאה לפרוע ליש"ט בא"י ממילא על כרחך עשה את זה לחוב שקלי [שזה מותר ללא תנאים לפי שיעור הליש"ט בזמן ההלואה] אולם גם זה אינו מכמה טעמים א) צריך שגם הלוה יבין את כוונתו ב)מסתבר שאם יש לו חשבון בחו"ל יש לו לפחות ליש"ט אחד שאז אין בעיה של סאה בסאה, ג)אולי הלוה סומך על המתירים שכל המטבעות היום נחשבות טיבעא או שכיון שההלואה במקום שזה טיבעא ממילא אין בעיה.
לכן פשוט שאין צד שהחוב הוא של שקלים אלא של ליש"ט וכטענת הלוה
אלא שלגבי אם רוצה הלווה לבא לקראתו ולשלם לו לפי שיווי הליש"ט בשקלים בזמן ההלוואה וכטענת המלווה. הנה אם יש צד שהמלווה אמר בפירוש וכדו' והוא רוצה לחשוש מבחינה הילכתית אז מותר לו [אבני נזר וש"א] וכן אם יש לו צד אחר שאולי יש זכות למלוה אז אין חשש ריבית כל שעושה בשביל החשש וצריך שיפרש למלוה מדוע הוא מוסיף לו אך אם אין לו חשש ההיתר הוא דחוק [ע"פ המחנ"א שמצדד שכאשר מטרת הפירעון הוא כדי שלא יהיה הפסד למלוה מותר, אך לא פוסקים כמוהו אלא כהריטב"א שאוסר, ואף שכאן יש צירוף שהיה אי הבנה עם המלוה והוא מוסיף בגלל זה, מ"מ אין זה מוכרח] ועכ"פ אם הוא סומך להקל עדיף שיתן את התוספת שלא בזמן פירעון ויאמר שהוא נותן את זה כמתנה בעלמא בגלל הסיבה הנ"ל [של האי הבנה ושלא יהיה לו הפסד].
