הבאת מאכל לאנשים שלא מברכים

שאלה:

שלום,
האם זה בסדר להביא לעבודה דבר מאכל כלשהו לחלק לעמיתים
אם אני מביאה בידיעה שהם לא מברכים ברכה ראשונה ואחרונה?
(השאלה גם תקפה לגבי אורחים המגיעים להתארח בביתי….)
תודה רבה!

תשובה:

שלום וברכה

אסור לתת מאכל למי שאינו מברך.

מקורות:

מעתיק לך מאמר ששלח לנו אחד המעיינים.

חולין (קז:), אמר רבי זירא אמר רב, לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו. ועוד אמרו (בהמשך הגמ' שם), תנו רבנן, וכו' והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו. וכן עתיקו דברי הגמרא להלכה הרי"ף (ברכות דף מב ע"א מדפי הרי"ף), והרא"ש (חולין פרק ח' סימן יז). וכן פסק הרמב"ם (פרק ו' מהלכות ברכות הלכה יט): אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו ואף על פי שהוא נותן לתוך פיו. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך (סימן קסט סעיף א'), והרמ"א בדרכי משה הארוך ובהגה (סימן קסג סעיף ב'). וכתב מרן בבית יוסף (סימן קסט) לדייק מדברי הטור ששינה מלשון הש"ס וכתב, 'ליתן לו פרוסה', דלתוך פיו דנקט הש"ס לאו דווקא אלא אפילו לידו נמי אסור. וכן כתב הכסף משנה בדעת הרמב"ם (שם), שכל שכן שאסור ליתן בידו. וכן כתבו המהרש"ל בים של שלמה (חולין פרק ח' סימן לה), והב"ח (סימן קסט), והעטרת זקנים (שם ס"ק ב'). ובאמת שהרי"ף (שם) לא גרס בגמרא 'לתוך פיו'. והטור והשלחן ערוך כתבו כגירסת הרי"ף. ועיין במגן אברהם (סימן קסג ס"ק ב') שכתב שלהושיט לאדם שלא נטל ידיו אסור בכל ענין משום מסייע ביד עוברי עבירה. וכתב בעטרת זקנים (שם ס"ק ב') שנראה שאפילו להניח לפניו אסור. ועיין בפרי מגדים (שם אשל אברהם ס"ק ב'), ובמחצית השקל (שם). וכן כתבו כדברי המגן אברהם הנ"ל, האליה רבה (שם ס"ק ח'), והערך השלחן (שם ס"ק ד'), ובשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (שם סעיף ב'), והמשנה ברורה (שם ס"ק יב), והגר"מ אפשטיין בערוך השלחן (שם סעיף ג'), ובכף החיים (שם ס"ק טז). והנה כתבו תלמידי רבינו יונה (ברכות דף מב ע"א) שיש למדין מדברי הגמרא בחולין הנ"ל, שאין ראוי לתת אוכל אלא למי שיודע בו שיברך, ונראה שכיון שמתכוין לעשות מצוה שנותן תורת צדקה מותר. עכ"ל. ולמדו מדברי הש"ס לענין נטילת ידים לענין ברכות, ובמקום מצות צדקה מותר. אולם עין רואה למרן בבית יוסף (סימן קסט) שכתב להעיר על דברי תלמידי רבינו יונה שבמקום מצות צדקה מותר, בזה"ל: ואין דבריו נראים דהא ליתן לשמש נמי מצוה הוא, ואפילו הכי לא יתן לו אלא אם כן יודע שנטל ידיו. וכן פסק בשלחנו הטהור (שם סעיף ב'), לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך. [ומלשון מרן משמע שאפילו במקום ספק אם יברך, שאין ליתן לו ובעינן שיודע בו שיברך]. והרמ"א בהגה כתב לחלוק בזה על דברי מרן והביא דברי תלמידי רבינו יונה, וכתב, ויש מקילין אם נותן לעני בתורת צדקה. וכן פסק תלמידו הלבוש (שם סעיף ב'). וחזי הוית להגאון רבי שלמה זלמן אויערבך בשו"ת מנחת שלמה חלק א' (סימן לה) שכתב בעינן כיבוד אכילה ושתיה למי שיודע בו שלא יברך, חושבני מי שבא אליו אורח חשוב אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, גם תומך במוסדות תורה וכדומה. ואם הבעל הבית לא יתנהג איתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כנ"ל). וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאוד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חס ושלום ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה. ולכן נראה דלפי הצורך שפיר רשאי לכבד אותו במאכל ומשתה, וצריך לעשות כן אף על פי שזה בקום ועשה. וכעין זה פירשו קרא (משלי ט', ח'), ד'אל תוכח לץ פן ישנאך', דכיון שזה ללא הועיל הרי אתה מכשילו בלאו של 'לא תשנא את אחיך' (ויקרא יט, יז). ואף על פי כן הדבר צריך הכרע. ע"ש. וכן כתב כיוצא בזה בשם הגרש"ז אויערבך בספר הליכות בת ישראל (עמוד קסה סעיף יא) שמותר לבת לתת מאכל לפני הוריה הגם שלא יברכו, לפי שעל ידי התנהגותה בנימוס תתקרב דעת ההורים אולי. [ופשוט שה"ה לבן]. ובמשנ"ב ביצחק יקרא (סימן קסט סעיף ב') כתבו בשמו, שמותר להאכיל אינו שומר תורה ומצוות כדי להפרישו משנאת ישראל, וה"ה כדי להפרישו מאיסור מאכלות אסורות שיאכל במקום אחר. אבל לקנות לו דבר מאכל ראוי להימנע מזה. וכעין זה כתב הגר"מ פינשטיין בשו"ת אגרות משה (חלק ה' מאורח חיים סימן יג אות ה') שאם אותו אדם שאין מגשים לפניו מפני שאינו מברך, יחשוב שמה שאין מגשים בפניו הוא מחמת המידות הרעות של שומרי התורה והמצוות ולא מפני האיסור לאכול ללא נטילה וברכה. צריך מתחילה להראות נימוס ודרך ארץ עם אותו שותף או ידיד, ולכן יגיש לפניו ויאמר לו שצריך לברך, ולפת צריך גם כן ליטול ידים, וכשלא ירצה יניחוהו. אבל בפעמים הבאות מכיון שכבר הראה לו שהוא בעל נימוסים ודרך ארץ, יצטרך לומר לו מתחילה שאינו יכול ליתן לו, מאחר שהוא גם כן יהודי החייב במצוות שלא יברך ולא יטול ידיו לפת. ועיין בחזון איש (שביעית סימן יב אות ט'). וכיוצא בזה יצא לדון הגרי"ש אלישיב בשו"ת קובץ תשובות חלק א' (סימן כ') באחד שעובד בעסק של פירמה גדולה, והמנהל דורש מאחד העובדים להכין בשבילו ארוחת צהרים, ואותו המנהל מוחזק לאכול ללא נטילת ידים וללא ברכה. וכן הנהיגו המנהלים שכל מי שבא לבקר את הפירמה מגישים לפניו כוס קפה וכיוצ"ב, ובתוך הבאים יש כאלה המוחזקים לשתות בלא ברכה. ואם העובד יסרב למלאות אחרי הנ"ל יפטרו אותו מעבודתו, האם רשאי העובד להכין ולהגיש בפני המנהל והאורחים בכדי להמשיך לעבוד במפעל הנ"ל. וכתב בסוף דבריו, במקרה וחייו תלויים בזה ואין בידו להשיג פרנסה אחרת, יד לצדד להתיר באופן שהדבר יכול להעשות על ידי אחרים אם הוא לא יעשה, ובין כל ובין כך יגשיו למבקרים את הקפה. וזה על פי מה שכתבו התוספות (חגיגה יח) והרא"ש והמאירי (פרק קמא דמועד קטן) דמבואר מדבריהם דבמכשיל את חבירו באיסור דרבנן אינו עובר על לפני עיור דבר תורה. ולהסתמך בשעת הדחק על הפרי מגדים (הנ"ל) וכו'. עכ"ד. ובשו"ת תשובות והנהגות חלק א' (סימן תפג) דן גם כן בהזמנת אדם לסעודה בידיעה שלא יברך, וכתב, ובודאי רק במקום מצוה לקרב נהגו להקל שתחלתו קולא ובסופו מצפים שיתקרב ויחזור לצור מחשבתו. והיינו, כשמזמינו ויש תקוה להחזירו בתשובה על ידי קירוב זה נראה כמו שכתבתי במקום אחר שאין איסור כלל, דשורש האיסור כמו בעיור שעושה לו רע שמכשילו. אבל כשכוונתו בזה לטובה לקרבו אין איסור אף שבינתיים לא מרך. ובאמת אין בדברים אלו כלל, דלפעמים על ידי שאינו מזמינו לאכול גורם בזה להרחיקו יותר עד שקשה להחזירו עוד, והחכם עיניו בראשו לא להזמינו אלא אם בזה יקרבו ליהדות. והרבה בעלי תשובה נתקרבו בזה על ידי שנתארחו בביתם של שומרי מצוות, ואף שבתחילה לא בירכו אבל על ידי קירוב זה נתקרבו, ואם כן לא מיקרי מכשול שסוף הדבר הוא לטובתו ויש לשקול כל מקרה ומקרה, וכוונתו תהיה לשמים כי דורשיך לעולם לא יכשלו. ועוד כתב (חלק ב' סימן קלח), ומיהו העיקר נראה אם יש כאן דרכי שלום אם לא יתנו לו לאכול או לשתות אז מותר ליתן לו, וכעין הא דמבואר במשנה גיטין (סא.) שמשאלת אשה לחבירתההחשודה על השביעית נפה וכברה וריחיים ותנור, כיון שמדעתה עוברת אחר כך התירו האיסור כשיש כאן דרכי שלום. וטעם הדבר נראה שהאיסור כמו מכשיל עיור שמריע לו בזה, אבל כאן מכוין לטובתו שיתקרב ולא ישנא יהדות. וגם כאן כשמניח האוכל או המשקה והוא מדעתו לא מברך, אינו כמאכילו בידים, אלא בשב ואל תעשה שאינו מברך אף שחייב, ולכן כשאינו מאכילו ממש כהאי גוונא כשיש דרכי שלום ראוי להתיר. ומיהו גם בזה נראה שעל כל פנים צריך להציע לו לכסות ראשו ולברך ונראה שאם מבקש לשתות שצמא יש דרכי שלום ואינו חייב למנוע ממנו, שאינו מכשילו ומריע לו רק אדרבה מיטיב שאם לא מאכילו ישנא ויתרחק יותר מיהדות. ע"כ. אולם כל זה איננו שוה לי, מפני שבנידון דידן אותה אשה נותנת לפני חברותיה לעבודה אוכל ומשקה מרצונה האישי. ואין שייך בזה כלל מפני דרכי שלום, שהרי אינה מחוייבת בך כלל, וכפי ששאר הנשים אינן עושות כן. ונמצא אם כן שאין כל חשש ריחוק מהתורה והמצוות, או שיבואו לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה. ולכן אין זה דומה גם למה שכתב בשם הגרש"ז אויערבך בספר הליכות בת ישראל (הנ"ל) שמותר לבת לתת מאכל לפני הוריה הגם שלא יברכו, לפי שעל ידי התנהגותה בנימוס תתקרב דעת ההורים אולי. ששם הרי היא בתם ומוטל עליה להגיש לפניהם, ועל כן אם תתקרב דעתם מישרא שרי. אך הכא שכל ההתאספות, כפי שציין השואל בשאלתו, אינה שייכת כלל וכלל לקירוב לתורה ולמצוות. וכל ההתאספות רק מחמת החברות לעבודה, אין נראה להתיר בזה. הילכך אם רוצה להמשיך במנהגה לכבד את חברותיה לעבודה (שאינן מברכות לפני האכילה והשתיה כנז'), יש לה להציע להן בדרכי נועם לברך לפני האכילה והשתיה. ועיין בספר פאר הדור חיי החזון איש חלק ג' (עמוד קצה), ובספר מעשה איש (עמוד רלד), שכן הורה הגאון החזון איש שדי בכך שאומר שיש לברך. וכן כתב בשו"ת אגרות משה (חלק ה' מאורח חיים סימן יג). או שתברך בקול רם ותאמר לנשים שהיא מכוונת להוציא אותן ידי חובת הברכה, ושהן יתכוונו גם כן לצאת ידי חובת הברכה. (ותסביר בקצרה שבזה כאילו הן בעצמן מברכות). וכפי שכתב הגרי"י קניבסקי, הסטייפלר, בספר קריינא דאגרתא חלק ב' (מכתב שלו). ע"ש. המורם מכל האמור: אשה שנהגה להגיש מיני מאכל ומשקה בפני חברותיה לעבודה, רק מתוך חברות גרידא ולא מתוך ניסיון לקירוב לתורה ולמצוות. ואותן נשים אינן שומרות תורה ומצוות ואינן מברכות לפני האכילה והשתיה, אין לה להמשיך במנהגה זה. ואין מקרה זה דומה כלל וכלל, למבואר בפוסקים שבמצבים מסוימים מותר להגיש לפני מי שאינו מברך או נוטל ידים. וכמבואר בגוף התשובה בטו"ט. ומכל מקום אם קשה עליה להפסיק ממנהגה זה, או סבורה שעל ידי כך אותן נשים יראו את הדרך ארץ והנימוס של שומרי התורה והמצוות ויתקרבו בעצמם ליהדות. תאמר לנשים בדרכי נועם ובלשון רכה לפני שמכבדת אותן, לברך לפני האכילה והשתיה. או שתברך בקול רם ותאמר לנשים שהיא מכוונת להוציא אותן ידי חובת הברכה, ושהן יתכוונו גם כן לצאת ידי חובת הברכה. (ותסביר בקצרה שבזה כאילו הן בעצמן מברכות). וכוונתה תהיה לשמים כי דורשיך לעולם לא יכשלו.