שאלה:
שלום לכבוד הרב שליט"א,
יש לי מזוזה יתירה שה' נתן לי מאוד מיוחדת, שבאה אלי מגדול הדור ז"ל, שכרגע אין מקום לשים בבית כיון שזאת בית שכורה וכבר יש לה מספיק מזוזות, כוונתי בעזרת השם לשים בביתי כשיהיה לי, אולם כרגע היא בארון שמורה כראוי.
ושאלתי היא אם אין מקום לשים כרגע הלא יותר מכובד לה מזוזה לנוח במסגרת שאנשים יכולים להסתכל ולומר שמע או סתם ליופי עד שיהיה צורך במקום לשבת בארון ללא רואים?
ודאי ברור שהמצוה לשים על משקוף הדלת, אלא שכרגע אין מקום לשים.
תודה
תשובה:
עדיף לא לפתוח ולהראות וכו', זה יכול להפגם, שמור את זה ובהמשך כשתזדקק תקבע אותה בדלתך.
ברכה והצלחה
מקורות:
בעיקר אופן וחובת קביעת מזוזה, נביא לך דברים יפים מאוד שנתפרסמו כאן בעבר. בשו"ע כתב (סי' רפ"ט ס"א) "בא לקבעה וכו' ויקבענה במקומה ויברך" והנה זה פשוט דאין כוונת השו"ע לומר דאחר שיקבענה שיברך על הקביעה דהא קיי"ל דכל הברכות כולם מברך עובר לעשייתן והכא עובר לעשייתן הוא קודם הקביעות וכדמבואר בדברי הרמב"ם (פ"ה ממזוזה ה"ז) "וקודם שיקבענה במזוזת הפתח מברך תחלה" ואין כוונת השו"ע לחלוק על הלכה פשוטה בכל המצוות, אלא דעיקר כוונתו שיעמידנה במקום שצריך לקובעה ושלא יאחזנה בידו ורק אחרי הברכה יניחנה ע"ג מזוזת הפתח דבכה"ג הוי עובר דעובר לעשייתן (עי' או"ח סי' כ"ה ס"ח ובמשנה ברורה שם) ושו"ר כעי"ז בחובת הדר (פי"א הערה א).
והנה לכא' יל"ע דכל פעם שאדם יצא מביתו ויחזור שיהיה חייב שוב לקבוע את המזוזה דהרי הסיח דעתו מהמזוזה ולכא' אינו מקיים מצוה שוב וא"כ יצטרך כל פעם לקובעה מחדש ואפילו נימא דעיקר המצוה היא להיות המזוזה בפתח ביתו מ"מ הרי הסיח דעתו ומאי שנא מציצית ותפילין.
אולם באמת נראה דאין בזה כלל חשש, ויש להקדים דג' מיני הסיח דעת הם א' כשעושה את המצוה עצמה אלא שבתוך כדי העשיה מתעסק עם דברים שאינם מן המצוה וכגון המעוטף בציצית ומעוטר עם תפילין ומתעסק עם דברים אחרים שאע"פ שבשעת העיסוק אינו חושב מן הציצית והתפילין מ"מ מקיים המצוה (אם תחילת עשיית המצוה היתה בכוונת המצוה) וכעין מש"א דסתמא לשמה כל כמה שלא הפקיע עצמו מן המצוה. וביותר דהגם דאיסור הסיח דעת מהתפילין חמור ביותר ואם גם מקיל ראשו הוא עוון פלילי מ"מ לא שמענו דמי שהתעסק בשחוק וקלות ראש עם התפילין דפקע מצוותו וצריך לחזור ולברך וע"כ דאע"פ שהסיח דעתו מ"מ לא נפקע הברכה על המצוה ומקיים המצוה אלא דעוונו בראשו ואדרבא ע"ז נאמר מי בקש מידכם כו', אך כאמור אין זה מפקיע המעשה הראשון ושפיר נחשב למצוה נמשכת וא"צ לחזור ולברך.
וענין היס"ד השני הוא דעושה המצווה ובתוך כדי עשיה נפטר מעשייתה וכגון המעוטף בטלית בלילה שלמ"ד לילה לאו זמן ציצית א"כ נמצא דמעוטף שלא בזמן המצוה ולכן אף אם היה מעוטף גם ביום לפנ"כ צריך לחזור ולברך בבוקר כמבואר באו"ח סי' סט"ז וע"ש במ"ב דלגבי דין זה יש חולקים כיון שכסות יום י"א שחייבת גם בלילה וע"כ אין לברך אלא אם פשט טליתו דפקע חיובו. (ועי' ארה"ח סי' ח' שס"ל דאם הפקיר טליתו בעודה עליו וחזר וזכה בה דצריך לחזור ולברך וכבר העיר עליו בשו"ת הר צבי (סי' י"א) דמעשה העטיפה לא נתבטל והברכה היא על העיטוף ואמנם נראה דבהפקיר ביתו ושוב חזר וזכה בו דבכה"ג צריך לחזור ולקבוע שנית המזוזה דבכה"ג פקע מהבית חיוב מזוזה וי"ל דהוי בגדר דתעשה ולא מן העשוי וצ"ע לדינא).
[ובמג"א לגבי שינה כתב דאינה בגדר פטור וראיה מהא דדוד המלך שלא מצא עצמו בלא מצוות רק בבית המרחץ ומשמע דכשישן לא חשיב בלא מצוות, ובקרן אורה מנחות (לז.) חולק עליו וס"ל דהישן פטור מהמצוות ועי' שו"ת רב פעלים לגבי הישן מחוץ לסוכה אם צריך להעירו כיון דפטור הוא והאריכו בזה האחרונים ואכמ"ל ועכ"פ לדעתם צ"ע אמאי הקם משנתו אינו צריך לחזור ולקבוע המזוזה דהרי נפטר מהמצוה בשעת השינה וצ"ע].
וגדר הסיח דעת השלישי הוא דין היס"ד הפשוט דאדם שהפקיע את עצמו מהמצוה כגון שפשט טליתו שלא ע"מ לחזור וללובשה וכן בתפילין (דאם היה בדעתו הוא בפלוגתת השו"ע והרמ"א ולהלכה קיי"ל דאין חוזר ומברך גם לנוהגים כפסקי השו"ע משום דקיי"ל סב"ל). או אפילו אם חושב לחזור ולהתעטף אך בנתיים משנה את מקומו ושינוי מקום הוי היס"ד גם אם דעתו על כך כמו שכתב המשנה ברורה וא"כ בכה"ג שמוריד מזוזה הוי בגדר הסי"ד הנ"ל וכמבואר לעיל.
ומעתה פשוט דלפי משנ"ת דאין דין הסי"ד לחייב בעשיית המצוה ובירכתה אם המצוה מתקיימת בעצם אע"פ שהסיח דעתו ממנה ולכן פשיטא דאף אם עוזב את ביתו ומסיח דעתו מהמזוזה וכן אם ישן בלילה דמאחר ומקיים המצוה אין הברכה נפקעת ממנה.
