שאלה:

רציתי לשאול האם ”חזרה” עם כל תנאיה זה לכתחילה או לא? האם יש עניין לארגן מראש סירים נפרדים לכל סעודה כך שברגע שמורידים את הסיר מה”בלעך” כבר לא צריך להחזיר כי לבוקר יש את האוכל בסיר נפרד וכן יש סירים לאוכלים מוקדם ועוד אחד למאחרים לאכול או שאין בזה שום עניין ואפשר מלכתחילה לשים הכל בסיר אחד ולהוריד ולהחזיר כפי הצורך בהתקיים תנאי החזרה?

תשובה:

אם עושים באופן המותר אז זה מותר… רק צריך לדעת טוב את כל תנאי חזרה.

בהצלחה

מקורות:

גזירת חזרה

איסור הנחה לכתחילה – מקור הדין וטעמו

שנינו במשנה (שבת ל"ו ע"ב): "כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, נותנים עליה תבשיל. בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר… בית שמאי אומרים, נוטלין אבל לא מחזירין (פירש"י, בשבת, דמיחזי כמבשל), ובית הלל אומרים, אף מחזירין" (פירש"י, הואיל וגרוף).

מסתימת המשנה משמע, שאפילו לדעת בית הלל, מותר רק להחזיר, אבל לא להניח קדירה לכתחילה על גבי כירה בשבת. בטעם הדבר מצינו שני הסברים בראשונים:

הרא"ש (שבת פ"ג סי' י') כתב על דברי הגמ' (שם מ' ע"ב) – "תנו רבנן מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן": "ולעיל אסרינן להשים על גביכירה, אע"פ שגרופה וקטומה, אע"פ שהתבשיל נתבשל מערב שבת ולית ביה משום בישול… וי"ל, כיון שהצריכו חכמים להרחיק מן המדורה, מדנקט – כנגד המדורה, ולא נקט – אצל המדורה, איכא היכרא ולא אתי לחתויי". למדנו מדבריו, שהנחה לכתחילה על גבי כירה נאסרה מחשש שיבא לחתות. ואע"פ שהכירה גרופה ולא שייך בה חשש חיתוי, מכל מקום גזרו.

הרשב"א (שם) מתרץ את שאלת הרא"ש: "ואע"פ שאסרו להחזיר ע"ג כירה שאינה גרופה, וליתן לכתחלה אפילו בגרופה וקטומה, ואפילו דבר חם ומבושל לגמרי, התם היינו טעמא, משום דמחזי כמבשל, לפי שדרך בשול בכך. אבל כנגד מדורה או בכלי ראשון, שאין דרכם של בני אדם לבשל כן רוב הפעמים, אינו נראה כמבשל אלא כמפיג צנה". וכך עולה מדברי הר"ן (שם י"ז ע"ב בנד'), שטעם האיסור הוא משום דמחזי כמבשל לכתחלה.

חזרה – תנאי ההיתר

כירה ולא תנור

הרמב"ם (הל' שבת פ"ג ה"י) פוסק: "אין מחזירין לעולם, אלא על גבי כירה גרופה או מכוסה, או בכירה וכופח שהוסקו בקש וגבבה… ואין מחזירין לתנור, ולא לכופח שהוסקו בגפת או בעצים, אע"פ דגרף או כסה, מפני שהבלן חם ביותר" (וכן מוכח במשנה שם ל"ח ע"ב, אליבא דחנניה שם ל"ו ע"ב, דלהחזיר תנן).

לעיל נתבאר, שהתנורים החשמליים שבימינו, וכל שכן הכירה והבלעך, נידונים ככירה ולא כתנור. בענין הקראק פאט הובאה לעיל דעת הגר"י נובירט שליט"א, שיש לדונו ככופח, וממילא אסור להחזיר את הקדירה לתוכו.

גרופה וקטומה

מדברי המשנה הנ"ל – "בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר… ובית הלל אומרים, אף מחזירין" (פירש"י, הואיל וגרוף) עולה, שמותר להחזיר רק לכירה גרופה או קטומה. לעיל נתבאר, שלדעת פוסקי זמננו, נחשב תנור חשמלי, כמו כירה שלא קטמוה (ואפילו אם כיסו את הכפתור העשוי לשנות את גודל הלהבה או מדת החום), כיון שאין בו שינוי מצורת הבישול הרגילה, וא"כ אסור להחזיר לתוכו בשבת. עם זאת, אם שם דף בתוך התנור להיכר, ועליו מניח את הקדירה, עולה מדברי המ"ב (סי' שי"ח סס"ק צ"ד), שדינו כקטום, וממילא יהיה מותר להחזיר לתוכו (ואף החיי"א כלל כ' ס"ק י"ד והחזון איש או"ח סי' ל"ז ס"ק ט' חלקו ואסרו רק להניח לכתחילה, ולא שנחשב כאינו גו"ק).

לענין בלעך ופלטה חשמלית נתבאר לעיל, שלדעת רוב פוסקי זמננו (פרט לחזון איש) דינם ככירה קטומה, ואם כן מותר להחזיר עליהם בשבת.

על גבה ולא בתוכה

איתא בגמ' (שם ל"ז ע"א): "בית הלל אומרים אף מחזירין, ואמר רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לא שנו אלא על גבה, אבל תוכה אסור". בטעם הדבר כתב (בחי' הר"ן המיוחסים ל) הריטב"א (שם): "משום דבתוכה נפיש הבלא ומחזי כמבשל בשבת, אבל על גבה לא נפיש הבלא". לפ"ז לכאורה יהיה אסור להחזיר לתוך תנור שבזמננו, אפילו אם שם בתוכו דף להיכר, וכן לתוך ארגז המיוחד לשהייה.

אבל בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' מ"ח) כתב: "יש טעם הגון להתיר בנדון דידן, ע"פ מה שכתב בשלטי גבורים פ"ג דשבת בשם הריא"ז והובא גם בקצור במג"א וז"ל, ונראה בעיני, שלא אסרו להחזיר בתוכה, אלא בכירה שיש לה תוך וחלל כעין תנור. אבל הכירות שלנו, שהן פשוטות ואין להם תוך וחלל, הרי תוכה ועל גבה אחד, ומותר להחזיר בה ועל גבה, ע"כ. כוונתו, דדוקא כירות שבש"ס, שהם כעין תנור שבש"ס, שהיה נעשה כקדרה מלמעלה למטה, ועיקר הגחלים והחום למטה, משא"כ חלק של למעלה, שהוא רחוק מן האש וגם שליט בה אוירא. וכיון שיכול ליתן למעלה והוא נותן למטה, אם כן נראה כמכוון לבשל. משא"כ שלנו שהם פשוטות, רצונו לומר, לא מלמעלה למטה, ואם כן לא מצטבר כח האש במקום אחד יותר מבמקום אחר, וגם אין לה גב ותוך, כי הכל תוך, שוה בחום, וכל פעם מבשל רק במקום הזה, בכה"ג לא גזרו על תוך, דאם כן אתה אוסר לגמרי, וגם אינו נראה כמבשל… ועל כן נראה בנדון דידן, דאם הוא גרוף וקטום, מן הדין מותר להחזיר לתוכו".

לא הניחה מידו

איתא בגמ' (שבת ל"ח ע"ב): "אמר רבי זריקא אמר רבי אבא אמר רבי תדאי, לא שנו אלא שעודן בידו, אבל הניחן על גבי קרקע אסור (פירש"י, אסור להחזיר, דבטלי לה הטמנה דאתמול, והוי כמטמין לכתחלה). אמר רב אמי, רבי תדאי דעבד, לגרמיה הוא דעבד (פירש"י, יחיד הוא בדבר, ואין הלכה כמותו). אלא הכי אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן, אפילו הניחה על גבי קרקע מותר. פליגי בה רב דימי ורב שמואל בר יהודה ותרוייהו משמיה דרבי אלעזר אמרי. חד אמר, עודן בידו מותר, על גבי קרקע אסור, וחד אמר, הניחן על גבי קרקע נמי מותר".

דעתו להחזירה

איתא בגמ' (שם): "אמר חזקיה משמיה דאביי, הא דאמרת, עודן בידו מותר, לא אמרן אלא שדעתו להחזיר, אבל אין דעתו להחזיר אסור. מכלל דעל גבי קרקע, אף על פי שדעתו להחזיר אסור. איכא דאמרי אמר חזקיה משמיה דאביי, הא דאמרת על גבי קרקע אסור, לא אמרן אלא שאין דעתו להחזיר, אבל דעתו להחזיר, מותר. מכלל שבעודן בידו, אף על פי שאין דעתו להחזיר, מותר".

וכתב הבית יוסף (או"ח סי' רנ"ג): "ופסק הרי"ף (י"ז ע"ב בנד') כלישנא קמא. וכתב הר"ן (שם), דאף על גב דלישנא בתרא מיקל, פסקו רבוותא כלישנא קמא לחומרא, מפני שהם דברים שקרובים לבוא לידי איסור תורה. וכן פסק הרא"ש (שם סי' ב') וכן כתב רבינו ירוחם (ח"ג ני"ב), וכן כתב הרב המגיד (הל' שבת פ"ג ה"י) בשם הגאונים".

וכתב רבי עקיבא איגר (בחידושיו לש"ע שם, הו"ד בבה"ל שם): "דאפילו אם זה המניח היה אדם אחר שאין הקדרה שלו, ג"כ מועיל המעשה שלו לאסור שוב להחזיר ע"ג כירה, ולא שייך בזה – אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אך אם עודו בידו, ורק בעת שסילק מהכירה, לא היה בדעתו להחזירו, אם מחשבתו מועלת לאסור שוב להחזיר, זה תלוי במחלוקת הראשונים" (התוס' ביבמות פ"ג והר"ש בכלאים פ"ז, שנחלקו אם אדם אוסר דבר שאינו שלו, במעשה התלוי במחשבה).

ובאבי עזרי (הל' שבת שם) כתב: "וצ"ע לי דבריו בזה, שפשוט שכאן העיקר הוא, אם בעת הנטילה מן הכירה היה דעתו להחזיר, אז מותר. ואם אין דעתו להחזיר, אח"כ כשהחזיר, הרי זה כמו ששם מתחילה ואסרו. ולא משום שאין כוונתו להחזיר, היינו שכוונתו היתה שלא להחזיר, דברור שאפילו אם נפל מאיליו, ג"כ אין להחזירו, שעכ"פ אין כאן דעת על מנת להחזיר. והרי מפורש בש"ע או"ח סי' ח' ס"ק ט"ו, שאפילו למ"ד שאם פשט טליתו על מנת לחזור ולהתעטף, אינו חוזר ומברך כשמתעטף אח"כ, משום שלא בטלה העטיפה הראשונה, מ"מ אם נפלה טליתו וחוזר ומתעטף, צריך לברך, ומשום שכבר בטלה העיטוף הקודם, והרי זה עיטוף חדש, עיי"ש. גם הכא אם לא היה דעתו להחזיר, הרי זה כמטמין לכתחילה ואסור. וא"כ אף אם אחר נטל מן הכירה, סוף סוף היתה עקירה בלי דעתו להחזיר, ודאי שאסור להחזיר, ולא עדיפא מאם נפל מאיליו, והוא פשוט, ותמיהני על הגרעק"א שנטה מזה".

ובשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל הובא (שמירת שבת כהלכתה פ"א הערה ס"ט), שאם נפלה הקדירה על גבי קרקע, מותר להחזירה: "סברא הוא, דדוקא אם העמידה בידים על גבי קרקע, ועשה מעשה שנראה כאילו הסיח דעתו מלהחזיר… אבל לא כשנפלה הקדירה מאליה". הרי שהתיר אפילו בנפלה על גבי קרקע, וגם דפשיטא ליה שמכח "אין דעתו להחזיר" אין לאסור, כסברת הרעק"א (ועי' עוד בכל זה, במכתב הגר"ש אויערבך שליט"א, הנדפס בראש ספר משאת בנימין עמ"ס שבת).

הגרש"ז אויערבך (שם) מתיר מכל שכן, אם כבתה האש שתחת הקדירה, להעבירה לכירה אחרת, כיון שלסברתו מצב זה אינו נחשב לא להנחה על גבי קרקע, ולא ל"אין דעתו להחזיר" (ולדעת האבי עזרי שמחמיר בנפלה הקדירה, יש מקום להסתפק, אם יחמיר אף באופן כזה. ועי' להלן איך הדין אם הניח בטעות מער"ש על כירה שאין בה אש).

עוד פסק הגרש"ז אויערבך זצ"ל (הוספות וציונים לשש"כ פ"א סוף סעי' כ'): "שתי קדירות העומדות על גבי האש, בקדירה אחת נמצא התבשיל המיועד לערב, ובקדירה שניה התבשיל המיועד לבקר, וטעה והסיר את הקדירה עם התבשיל המיועד לבקר… הוה כדעתו להחזיר, כיון שלא כוון כלל להוריד קדירה זו מעל גבי האש" (ומיקל שם אפילו בהניח ע"ג קרקע, בצירוף דעת הר"ן דלהלן, שבנטלו בשבת מותר להחזיר אף כשהניח ע"ג קרקע).

הניח על גבי מטה

עוד מצינו בגמ' (שם): "בעי רבי ירמיה תלאן במקל מהו הניחן על גבי מטה מהו… תיקו". וכתב הרא"ש (שבת פ"ג ס"ס ג'): "תיקו – ועבדינן לחומרא". וכ"כ הטור (סי' רנ"ג): "ואפילו לא הניחה על גבי קרקע, אלא שתלאה במקל, או שהניחה על גבי מטה… אסור". מפרש הב"י (שם) ע"פ סברת הר"ן: "מפני שהם דברים שקרובים לבוא לידי איסור תורה".

אבל הרמב"ם (הל' שבת פ"ג ה"י) השמיט את האיבעיות של רבי ירמיה, ומפרש הב"י: "נראה שדעתו לומר, דכיון דמידי דרבנן הוא ועלו בתיקו, נקטינן לקולא".

פינה ממיחם למיחם

עוד איתא בגמ' (שם): "בעי רב אשי, פינן ממיחם למיחם מהו (פירש"י, כעודן בידו דמי, או כהניחן על גבי קרקע דמי), תיקו".

את טעם הספק מפרש רש"י: "מי הוי כמטמין לכתחלה ואסור להחזירן לכירה, או לא". ובר"ן מתבאר יותר: "טפי מחזי כמבשל במיחם שני מבמיחם ראשון". טעם זה מתאים לסברת רש"י שהובאה לעיל, שטעם הגזירה הוא משום דמחזי כמבשל לכתחלה בשבת. רבינו תם (בתוס' שם) מפרש: "כשהוא באותו מיחם שהוא חם, לא אתי לחתויי, אבל במיחם אחר שהוא קר אתי לחתויי". סברא זו מתאימה לסברתו בספר הישר (חה"ח, הו"ד בשעה"צ שם ס"ק ל"ז), שטעם הגזירה כסברת הרא"ש שהובאה לעיל, דילמא אתי לחתויי.

מדברי כל הראשונים עולה, שהספק מדובר כאשר העביר את האוכל שבקדירה ששהתה על גבי הכירה לקדירה אחרת, ורוצה להניח את הקדירה השנייה על האש. אבל הר"ן (בדרך השנייה) נוקט, שאם העביר את האוכל לקדירה אחרת, אין ספק שמותר להחזירו על גבי הכירה, וספק הגמ' הוא: "מהו להחזיר למיחם ראשון ולהחזירה על גבי כירה. מי הוי כהניחו על גבי קרקע, או לא".

גם בבעיה זו פסקו הרא"ש והטור לחומרא והרמב"ם השמיטה, והטעם מתבאר ע"פ סברות הב"י שהובאו לעיל.

לא נצטנן לגמרי

הרמ"א (שם סעי' ב' וסעי' ה') כותב, שמותר להחזיר את הקדירה, רק אם לא נצטננה לגמרי. מפרשים הב"ח (שם) והמג"א (שם ס"ק ל"ו): "דהוה ליה כמניח לכירה לכתחלה בשבת דאסור, דלא התירו אלא חזרה". וכ"כ בש"ע הרב (שם סוף סעי' י"ח): "דכיון דנצטנן לגמרי, בטלה לה שהיה הראשונה, והרי זה כמושיב בשבת לכתחילה". אבל המ"ב (בבה"ל סעי' ה') הביא את דברי המג"א וכתב: "אבל בביאור הגר"א כתב… ורצונו לומר, דהטעם… דאם נצטנן יהיה עוד בשול". והוכיח שם מדברי הדרכי משה כהגר"א. ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ע"ד מבשל אות ל"א) כתב שיש  להחמיר כהמג"א. (להנוהגים כפסקי מרן, אם התבשיל לח, אפילו אם לא נצטנן לגמרי, אלא שאין היד סולדת בו, אסור להחזירו משום חשש בישול, כדאיתא בש"ע שם סעי' ב' וג').

נפק"מ ממחלוקת זו תהיה, כשכבתה האש שתחת הקדירה (שנתבאר לעיל שלדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל מותר להחזירה לכירה אחרת) ונצטנן התבשיל לגמרי. שאם התבשיל שבקדירה לח, אסור לכ"ע להחזירו, משום איסור בישול, ואם התבשיל יבש, להב"ח והמג"א וש"ע הרב אסור, ולהגר"א והמ"ב מותר.

שיטת הר"ן

כתב הר"ן (שם י"ז ע"ב בנד'): "בירושלמי (פ"ג סוף ה"א) משמע, דכל הני פלוגתא ליתנהו אלא בשסלקן מעל גבי כירה מערב שבת ולא החזירן עד שחשכה. דגרסינן התם – נטלו מבעוד יום, מחזירו משחשכה. נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום, ר' סימון בר תדאי בשם רב אושעיא, אם הניחו אסור לטלטלו. אמר ר' אלעזר בשם ר' אושעיא, משרת הייתי את ר' חייא הגדול והייתי מעלה לו חמין מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה. ועלה איבעיא להו התם – תלאו ביתד מהו, הניחו על גבי ספסל מהו. ולפ"ז דוקא בנטלו מבעוד יום הוא דמחמרינן, אבל נטלו משחשיכה,  אפילו הניחו על גבי קרקע, מותר להחזירו".

את סברת הירושלמי מפרש המג"א (שם ס"ק כ"ד),שאם נטלו מבעוד יום –  "א"כ אם מחזירו בשבת ה"ל כמושיב בתחילה".

הב"י (שם) הביא את דברי הר"ן וכתב: "ודבר פשוט הוא שאין כן דעת התוספות (ל"ו ע"ב ד"ה וב"ה) והרא"ש (שם פ"ג סי' ב') וסיעתם, שהרי הם אוסרים להחזיר אפילו מבעוד יום סמוך לחשיכה, וכל שכן להחזיר בשסילק משחשיכה (כמו שיתבאר להלן), וגם הרמב"ם כתב בהדיא היפך הירושלמי הזה, שהרי כתב (שם) – כל שמותר להשהותו על גבי האש כשנוטלין אותו בשבת, אסור להחזירו למקומו וכו', והוא שלא הניח הקדרה על גבי הקרקע".

והב"ח (שם) כתב לדקדק מלשון הטור שכתב – "ונטל הקדירה מעליה אפילו בשבת מותר להחזירה": "דדוקא בנטל בשבת מותר להחזירה. אבל בנטל מבעוד יום אסור להחזירה בשבת. דאם מותר אף בשבת, הכי הוה ליה למימר – ונטל הקדירה מעליה מותר להחזירה אפילו בשבת, דהוה משמע שפיר דכשנטל מבעוד יום, לא מיבעיא דמותר להחזירה מבעוד יום, אלא אפילו בשבת מותר להחזירה. אבל השתא משמע דהכי קאמר – לא מיבעיא דבנטל מבעוד יום, דמותר להחזיר מבעוד יום, אלא אפילו בנטל בשבת מותר להחזיר, אבל בנטל מבעוד יום אסור להחזירה בשבת". גם החזון איש (שם ס"ק י"ב) נקט בפשיטות, שלהחולקים על הר"ן, אסור להחזיר בשבת אם נטלו מבעוד יום, אפילו אם התקיימו כל תנאי חזרה.

אבל מלשון ש"ע הרב (שם ריש סעי' י"ד וסעי' י"ט) עולה שנקט בפשיטות, שאף לדעת החולקים על הר"ן, מותר להחזיר (כשהתקיימו כל התנאים הנדרשים), אפילו אם נטל את הקדירה מבעוד יום. וכ"כ גם המ"ב (בשעה"צ שם ס"ק מ"ד).

ונפק"מ ממחלוקת זו, אם הסיר את הקדירה מן הגז והניחה על גבי הכירה, ובשבת ראה ששכחו להדליק אש בכירה. שאם ננקוט כדעת הב"ח והחזון איש, אם כן לדעת התוס' והרא"ש והרמב"ם, אסור להעביר את הקדירה לכירה אחרת, אף אם ננקוט כדעת הגרש"ז אויערבך דלעיל, שמצב זה נחשב עודו בידו ודעתו להחזירו. אבל אם ננקוט כדעת הש"ע הרב והמ"ב, יהיה מותר להעביר את הקדירה לכירה אחרת (ועי' במכתבי הגרשז"א בענין זה במאור השבת ח"א מכתב ט' אות י"ב וח"ב מכתב כ"ד אות י"ד – י"ז ובמכתבים נוספים שבהערות שם).

להלכה

גרופה וקטומה, הנחה ע"ג קרקע, דעתו להחזירה: בש"ע (שם סעי' ב') פסק: "כירה שהיא גרופה וקטומה ונטל הקדירה מעליה אפי' בשבת, מותר להחזירה כל זמן שהיא רותחת ולא הניחה ע"ג קרקע. ודוקא על גבה, אבל לתוכה אסור. ובתנור, אסור להחזיר אפי' הוא גרוף וקטום. וה"ה לכופח, אם הסיקו בגפת ועצים".

והיינו שפסק לקולא בכל הספקות שבגמ' (תלאן ביתד, הניחן על גבי מטה, פינה ממיחם למיחם), כשיטת הרמב"ם שהובאה לעיל, והחמיר כשהניח על גבי קרקע, אפילו אם נטל את הקדירה משחשכה, כשיטת התוס' והרא"ש והרמב"ם שהובאו לעיל.

להלן שם (בסעי' ג'), הזכיר המחבר גם, שאין להקל אפילו כשלא הניח על גבי קרקע, אלא כשהיתה דעתו להחזיר.

והרמ"א הגיה על מה שכתב המחבר – "ולא הניחה ע"ג קרקע": "ועודה בידו, ודעתו להחזירה". מפרש המג"א: "דהרב"י ס"ל, דוקא כשהניח על גבי קרקע אסור, אבל הניחם ע"ג מטה או ספסל או שפינן ממיחם למיחם שרי. אבל רמ"א ס"ל, דכל אלו אסור, דהוה ליה כמושיב בשבת לכתחלה". והיינו שנקט לחומרא בספקות שבגמ', כשיטת הרא"ש והתוס' שהובאו לעיל.

והמ"ב (בבה"ל שם ד"ה ודעתו להחזירה) כתב על דברי הרמ"א: "הנה משמע דתפס לחומרא בהאבעיות שבעו לזה בגמרא, ועל כן ס"ל דתרתי בעינן, שלא יניח ע"ג קרקע, וגם יהיה דעתו. הא ע"ג קרקע אסור, אף שדעתו להחזירה, וכן סתם המחבר לקמן בסעי' ג', עי"ש. וכל זה הוא דאזיל לשיטתו שכתב בב"י, אחר שהביא דעת הראשונים שס"ל להחמיר בהניח ע"ג קרקע בכל גווני, כתב –  ודלא כהגה"מ שכתב בשם ספר התרומה, דבדעתו להחזיר אף כשהניח ע"ג קרקע מותר. והנה גרם לו לדחות את דבריו לגמרי, מפני שלא ראה לשום דעה המסכמת עם דברי התרומה. ובאמת בחדושי הר"ן הביא כן בשם הרא"ה, וכ"כ בשלטי הגבורים בשם ריא"ז, וכן הוא הכרעת המאירי, עי"ש. וכן הביא התוס' ר"פ במה טומנין מנהגי המקומות בענין הטמנה, וכתבו דשמא ס"ל כהך לישנא דשרי חזקיה משמיה דאביי בהניחו ע"ג קרקע אם דעתו להחזיר. ולפ"ז אפשר שיש להקל במלתא דרבנן, דבדעתו להחזיר אף שהניחה ע"ג קרקע, או שעודן בידו ולא היה דעתו להחזיר כשסילקה, יכול להחזיר. ועכ"פ בעודן בידו ואין דעתו להחזיר, מסתברא ודאי שיש להקל לעת הצורך, מאחר שגם הרמב"ם השמיטה. וכן בהניחה ע"ג ספסל וכדומה, והיה דעתו להחזיר, מאחר שגם דעת הרב"י כהפוסקים המקילין בזה". ובשעה"צ (שם ס"ק נ' הוסיף): "אף דיש דמקילין אף בהניח על גבי קרקע, כיון שהיה דעתו להחזיר, קשה לפסוק נגד סתימת הש"ע לקמן בסעי' ג'".

יש להסתפק, האם הנחה על גבי השיש נחשבת כהנחה על גבי מטה וספסל, או שיש להחשיבה כהנחה על גבי קרקע, כיון שהדרך להניח את הקדירה על השיש, לאחר גמר השימוש.

בספר דמשק אליעזר על ביאור הגר"א כתב, שאפילו אם הניח על גבי מטה או ספסל, אך ממשיך להחזיק בידו, מותר להחזיר לכ"ע, אך אם הניח על גבי קרקע, אסור אף אם ממשיך להחזיק בידו. ובשמירת שבת כהלכתה (פ"א הערה נ"ב) הביא גם בשם שו"ת מהר"ם שיק, שאם הניח על גבי קרקע, אסור להחזיר אפילו אם החזיק כל הזמן את הקדירה בידו. אבל בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ע"ד מבשל אות ל"ג) כתב: "הניח הקדרה ע"ג קרקע ועדיין הוא אוחז בה בבית יד… יש להקל, דמדאפיק בלשון – הניחה, ולא בלשון – העמידה ע"ג קרקע, משמע שהניחה ממש לבדה ולא אחוז בה כלל".

ונראה לענ"ד, שאם רוצה להניח קדירה על גבי השיש (שיש מקום לדונו כמניח ע"ג קרקע, כמשנ"ת לעיל), יניח את הקדירה כך שרק חלקה יהיה על גבי השיש וחלקה האחר באויר, באופן שאם ירפה מן הקדירה תפול לארץ, ובאופן זה מסתבר שלכ"ע מועיל מה שממשיך להחזיק בידו, לדונו כלא הניח על גבי קרקע.

פינה ממיחם למיחם: לפי דעת הרמ"א, שמחמיר בכל האיבעיות שבגמ', עולה לכאורה שיש להחמיר לדינא גם שלא להחזיר כשפינה ממיחם למיחם, וכ"פ בש"ע הרב (שם סעי' י"ד). אבל המ"ב (בשעה"צ שם ס"ק מ"ז) כתב: "לא הזכרתי פינה ממיחם למיחם שזכר המג"א, משום דבלא"ה יש דעות שמקילין במיחם שני – עיין בתוס' ור"ן (הו"ד לעיל), על כן לפענ"ד פשוט דיש לסמוך על המקילין בבעיא זו".

וכן נקט לדינא הגרש"ז אויערבך זצ"ל (בשמירת שבת כהלכתה פ"א הערה מ"ד), והוסיף: "ולענין לשפוך מים מן הדוד לתוך כוס וליתנם לקדירה העומדת על גבי האש, אפשר דראוי להחמיר. דכיון דבפינה ממיחם למיחם פסק המג"א לאיסור, ורק המ"ב מכריע להיתר, נראה דאין להוסיף על דבריו, ולא שרי אלא ליתן מהמיחם שעמד על גבי האש לתוך קדירה שמעמידה על גבי האש. אבל אם עירה באמצעות כלי לתוך הקדירה, אפשר דחשיב כהניח על גבי קרקע ואסור. אך אעפ"כ נראה, דמכיון שמותר להעמיד על גבי האש את הכוס עם המים שבה, לא מסתבר כלל לאסור להעמיד את המים בלבד ע"י עירוי לתוך הקדירה שעל האש. ולהעביר ע"י מצקת או כף שמכניס בתוך הדוד, פשיטא דאין להחמיר. דכיון שמכניס הכף בתוך הכלי העומד על גבי האש, יש לומר דבכה"ג לא דמי לפינה ממיחם למיחם, שהמיחם השני לא היה בכלל על האש. ומכיון דהוה ספק אם זה בכלל הבעיה של פינה ממיחם למיחם, יש לסמוך על המ"ב שכתב, דמה שאנו מסופקים אם זה בכלל הבעיא של פינה ממיחם מיחם, פשוט דיש לסמוך על המקילין בבעיא זו" (ועי' במכתב הגר"ש אויערבך שליט"א בראש ספר משאת בנימין עמ"ס שבת, שביאר יותר סברת אביו הגרשז"א וכתב שגם בעל הקהלות יעקב סבר כן).

אמנם בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' צ"ג ס"ק ב') כתב שקשה להקל בפינה ממיחם למיחם, כיון שבספר תוספת שבת (שם ס"ק כ"ד)  ובש"ע הרב וברב פעלים מחמירים.   

נטלו מחשיכה: כתב הרמ"א (להלן שם): "ויש אומרים דכל זה אינו אסור, רק כשנטלו מן הכירה מבעוד יום, ולא החזירו עד שחשכה. אבל אם לקחו משם משחשכה, אפילו הניחו ע"ג קרקע מותר. וכן נוהגים להקל בתנורים שלנו שיש להם דין כירה, וסומכין עצמם על דברי המקילין, וטוב להחמיר. מיהו אם נצטנן, לכ"ע אסור".

הרי שכתב שהמנהג להקל כהר"ן, שאם נטל את הקדרה מן הכירה רק לאחר שחשכה, מותר להחזירה אפילו כשהניח על גבי קרקע ולא היתה דעתו להחזיר, ואפילו אם פינה את התבשיל ממיחם למיחם, אלא שטוב להחמיר בזה. וכ"פ בש"ע הרב (שם סעי' י"ט) ובמ"ב (שם ס"ק ס"ז).

אבל החזון איש (סי' ל"ז ס"ק י"ב) כתב: "נראה דאין מקום להקל מדברי הר"ן, וכמש"כ הב"י. ומיהו בדעתו להחזיר והניחו על גבי קרקע, או בעודן בידו ואין דעתו להחזיר, דבזה יש מקילין… בזה יש מקום לצרף גם דעת הר"ן. ואפשר דהיינו טעם המנהג שהביא רמ"א, דמקילין להחזיר בהניחו על גבי קרקע. ונראה דאין המנהג רק בדעתו להחזיר, אבל בהניחו על גבי קרקע ואין דעתו להחזיר, אין מנהג. ולכן דקדק הרמ"א להזכיר דין נתנו על גבי קרקע להקל, ולא הזכיר אין דעתו להחזיר, דבזה לא מקילינן"… ויש מקום להקל בנתנן על גבי ספסל אפילו באין דעתו להחזיר, בצירוף דעת הר"ן להקל בנטל בשבת. ומכל מקום ראוי להחמיר בחזרה בהניחו על גבי קרקע, אפילו דעתו להחזיר, שכן דעת רוב הפוסקים".

נטלו מעוד יום ומחזירו משחשיכה: לדעת המ"ב שהובא לעיל, בזה צריך תנאי חזרה אפילו להר"ן (להש"ע שלא יניח על גבי קרקע, ולהרמ"א גם שתהיה דעתו להחזירו), ואם נתקיימו כל התנאים, מותר לכ"ע להחזיר, ולהב"ח והחזון איש שהובאו לעיל, לדעת החולקים על הר"ן, בכה"ג אין שום היתר להחזיר, וכך נקט החזון איש (שם) לדינא. וכבר כתבנו לעיל (עמ' ), נפק"מ ממחלוקת זו, אם הסיר את הקדירה מן הגז והניחה על גבי הכירה, ובשבת ראה ששכחו להדליק אש בכירה, עיין שם.

מבושל כל צרכו

ברור, שאין היתר להחזיר לכירה, אפילו אם מקפידים על כל תנאי ההיתר, אלא אם התבשיל מבושל כל צרכו (ובתבשיל לח, לא נצטנן עדיין, כמשנ"ת לעיל עמ' 13), שאם לא כן, אסורה ההנחה על הכירה משום איסור בישול. וכ"כ הרמ"א (שם): "ודוקא שהתבשיל מבושל כל צרכו, ואז מותר להחזיר, ואפילו לכירה אחרת, אבל אם לא נתבשל כל צרכו, אסור אפילו לאותה כירה".