שאלה:
שלום! מי שעומד באמצע שמו"ע ונזכר שלא בירך ברכה אחרונה, ואם ימשיך השמו"ע יעבר זמן עיכול, מה יש לו לעשות? [מדבר במי שלא אכל סעודה גדולה, וצריך לברך קודם סוף ע"ב דקות, ואם ימשיך תפלתו יעבור הזמן].
תשובה:
שלום וברכה
לכאורה, במידה והחיוב הוא דאורייתא, כלומר הוא שבע מאכילתו, נדון זה תלוי במחלוקתם של המגן אברהם בסי' קכח ס"ק מ והאליה רבה שם, לגבי כהן שעומד באמצע שמונה עשרה ואמרו לו עלה, שאם אינו עולה הוא מבטל עשה דאורייתא, שלדעת המגן אברהם עליו להפסיק ולעלות, ואילו האליה רבה שם מצדד שזה בכלל מה שאמרו שחכמים העמידו דבריהם בשב ואל תעשה, ואין להפסיק. וראה מה שפלפל בזה בארוכה בס' ילקוט יוסף סי' קד עם דברי אביו הגר"ע בענין זה.
מקורות:
שו"ת הרשב"א חלק א סימן קפה: שאלת כהן שהיה קורא קרית /קריאת/ שמע וקראוהו בתורה בבית הכנסת. רשאי הוא להפסיק ולקרות בתורה ראשון? מי הוי כשואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד משום וקדשתו או לא. תשובה אינו רשאי להפסיק. ואינו צריך לומר במקום שיש תלמיד חכם שאפילו בעלמא תלמיד חכם קודם וכדאמרינן רב קרא בכהני. אלא אפילו אין שם חכם יתר ממנו אינו מפסיק. שלא אמרו להקדימו אלא משום כבוד כהונתו ואם הוא פנוי ומקדימין אחר בפניו נמצאו מקילין בכבוד הכהונה. אבל זה שאינו יכול לעלות ולקרות מחמת שהוא עסוק בקרית /בקריאת/ שמע אין כאן קולא אצל כהונתו. ואף על פי שקריאת התורה מצוה ואמרו בברכות בפרק היה קורא (דף ט"ו) שמפסיקין לקרית שמע להניח תפילין. דגרסינן התם רב משא ידיה קרא קרית /קריאת/ שמע ואנח תפילין וצלי. ואקשינן עלה מדתניא החופר כוך וכו' הגיע זמן קרית /קריאת/ שמע עולה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קרית שמע ומתפלל. ופרקינן אמרי שליחא הוא דעוית דאלמא מפסיקין לקרית שמע משום מצות הנחת תפילין. התם טעמא משום דתפילין צורך קרית /קריאת/ שמע הן. לפי שאמרו אמר עולא כל הקורא קרית /קריאת/ שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. ואמר רבה בר בר חנא הרוצה שיקבל עליו מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קרית /קריאת/ שמע ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה.
שו"ת רדב"ז חלק ד סימן רצג: (אלף שסד) שאלה כהן העומד בתפלה והגיע ש"צ לעבודה אם פוסק ועולה לדוכן לברך את ישראל: תשובה מסתברא לי שאם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ומברך וחוזר למקומו ומסיים תפלתו ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש לדעת התוספת ואתה אל תתמה שהרי ברכת כהנים היא מצות עשה מן התורה. והתפלה שאעפ"י שהיא מצות עשה של תורה אין זמנה ולא סידורה ולא שיעורה ושלא להפסיק אלא מדרבנן. הילכך אתי עשה של תורה ודחי לה ופוסק. ודמי ממש לצבור שאין להם כהן אלא השליח צבור בלבד. שאם הוא מובטח שחוזר לתפלתו שפוסק ועולה לדוכן ומברך ועוקר רגליו מעט בעבודה וכשמשלים ברכת מודים עולה לדוכן ומברך וחוזר לתפלתו והכא נמי לא שנא. אבל אם יש שם כהנים אחרים לברך את ישראל בזה אני רואה שלא יפסיק תפלתו. וא"ת הרי עובר בג' עשה ליתא דמן הירושלמי מוכח דאינו עובר אלא אם כן מזהירין אותו לעלות דאמרינן רבי שמעון בן פזי כד הוה תשיש הוה קאי אחורי עמודי ר"א נפיק לבראי וכן כתבו בתוספות. והכא נמי לא שנא דכיון שהוא עסוק בתפלתו אעפ"י שש"צ קורא כהנים אינו מזהיר אלא לפנויים אבל זה שטרוד בתפלתו לא הוי בכלל דאלת"ה ש"צ כהן ויש שם כהנים אחרים אמאי אינו עולה שהרי החזן קורא כהנים אלא ודאי אינו בכלל הקריאה ואינו עובר כלל. עוד איכא טעמא אחרינא שהרי כשהגיע ש"צ לעבודה עדיין לא חל עליו חיוב מצות עשה ואינו רשאי לעקור את רגליו ולפסוק את תפלתו וכל כהן שלא עקר את רגליו בעבודה שוב לא יעלה. הילכך רואה אני שאם יש שם כהנים אחרים שלא יפסיק תפלתו לברך ברכת כהנים. והנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן' אבי זמרא:
מגן אברהם סימן קכח ס"ק מ: כהן המתפלל אם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ואם יש שם כהנים אינו פוסק (רדב"ז ח"א סי' רנ"ג) ול"נ דאם א"ל בכל ענין צריך להפסיק דהא בעש' וגדול' מזה אמרו בקראוהו לתורה דפוסק מקריאת שמע וכ"מ ברשב"א סי' קפ"ה וכ"מ בתוס' סוטה:
אליה רבה סימן קכח: כתב בתשובות רדב"ז סי' רצ"ח [ח"ד סי' אלף שסד] אם עומד בתפלה והגיע הש"ץ לעבודה, פוסק ועולה אם אין שם כהן אחר, ומברך וחוזר למקומו ומסיים תפלתו, ואם ישהה כדי לגמור כולו חוזר לראש, ואם יש שם כהנים אינו פוסק, דקריאת הכהנים אין הכוונה על הטרוד בתפלה ע"כ. משמע דאם אמרו לו עלה צריך לעלות אפילו יש שם כהנים אחרים. ומג"א [סק"מ] כן (הוכרח) [הוכיח] מדמפסיק בק"ש כשקראוהו לתורה. [ו]אינה ראיה, דהא בתפלה אינו מפסיק בסי' ק"ד [ס"ז]. גם מ"ש שם וכן משמע ברשב"א [שו"ת ח"א] סי' קפ"ה, תימא דרשב"א שם פסק שאין מפסיק בק"ש. גם בעיקר דין צ"ע, דשמא העמידו דבריהם בשב ואל תעשה.
יש נידון בהפוסקים כמה דקות הוא שיעור מיל, ועי' בביה"ל (סי' תנט סעי' ב ד"ה הוי) שהביא די"א שהוא כ"ב מינוט וחצי, [וכתב דיש לסמוך על זה במקום הפסד מרובה, שלא להיות נחשב חמץ, שתלוי בשיעור מיל]. ועוד, גם בדין שהאוכל סעודה קטנה שיעור עיכול הוא ד' מיל, עי' בביה"ל (סי' קפד ד"ה אם אינו) שכתב דיש בזה מח' הפוסקים, וי"א דגם בזה השיעור הוא אם עדיין אינו רעב. ולפ"ז במי שבאמצע שמו"ע יגמור ע"ב מינוט, היה נראה דשפיר יכול לסמוך דמיל הוא כ"ב מינוט וחצי, ונמצא דיש לו עד צ' מינוט כדי לברך ברהמ"ז, ובצירוף השיטות דאין תלוי כלל בשיעור ד' מיל.
האם זה נכון?
אינני יודע, הוא נכנס כאן לחשש ברכה לבטלה..
לכאורה אם זה קרה בימות החמה והוא עדיין בג' וחצי הברכות הראשונות, נראה שבכה"ג יוכל לומר הביננו על מנת שיספיק ברהמ"ז תוך הזמן.
ואמנם גם אם נאמר שהוא מכניס עצמו לספק ברכה לבטלה (שבעצם הביאור הלכה התיר בדיעבד בהפסד מרובה ולכאורה כש"כ כאן שההפסד להפסיק באמצע שמו"ע יותר מירבי ובפרט כאשר יש לצרף את הפוסקים שמגדירים החיוב -שכל זמן שהוא לא רעב מחמת אכילתו),העצה היא בדאפשר שבכגון דא יבקש מאחר להתחייב בברהמ"ז ויוציאו בברכותיו,שבמקרה כזה יועיל,ואם כן הוא נכנס לחשש ברכה לבטלה,אלא רק סומך על הדיעות הנ"ל על קיום מצוות ברהמ"ז בלבד.
אני לא בטוח מה עדיף, אבל זו הערה מענינת.
אם יספיק לאכול ולהתחייב…
אולי יש עוד עיצה, אם אוחז ב'ברך עלינו' יבקש מעין הברכה ויאמר אז ברכת המזון או ב'שמע קולנו', האם הוא עיצה נכונה?
בברך עלינו ודאי שלא, כי ודאי רק חלק קטן מהברכה הוא מענין ברכת ברך עלינו, אבל גם בשמע קולנו לכאורה אין מקום לכך, אינני יודע.
לכאורה לכל הפחות (אם האדם ירא מלברך משום ברכה לבטלה) יועיל מדאורייתא ,אם מדובר ביום חול, לומר זמר צור משלו אכלנו של ליל שבת.
אתה מדבר אחרי שכבר עבר הזמן ולא יכול לברך, אבל זה נחמה קטנה מאוד, כי למעשה פשיטא שאינו יוצא בזה ידי חובה לדינא, רק לחומרא יש שחששו שמא זה נחשב ברכה, אבל בעצם אין לזה את כל המטבע שטבעו חכמים, לא פתיחה ולא סיום ולא כלום.
נכון, ציינתי שרק את הדאורייתא זה יוריד,ורק למי שכבר לא רוצה לברך מכיון שהוא ירא מברגה לבטלה.כמובן שעדיף היה בשביל אדם ירא זה אולי להגיד את כל ברהמ"ז ושם ד' החתימות רק במחשבה עם ראיית האותיות והניקוד,שעל אף שישנו גם מחלוקת בזה אם יש מחשבת שם ד' לבטלה וכמו שמובא בשו"ת ויואל משה,אך בצירוף כל הסניפים שכתבתי במייל הראשון, בודאי שבמצב דחוק כזה היה ניתן לסמוך.
השאר תגובה