האם יש צורך במעקב אחרי מתגיירים?

שאלה:

אחד הרבנים כתב שאפילו בזמן בית המקדש בית הדין הגדול לא פסל גיורים שנעשו בפני הדיוטות ומביא כראיה מה שכתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פי"ג ,טו. והנה אני רואה וקורא ברמב"ם שם שאומנם היו גיורים שנעשו בפני הדיוטות,ואכן בי"ד לא היו פוסלים אותם לכתחילה אבל גם לא היו מכשירים אותם לכתחילה "לא מקרבין ולא מרחיקין "עד שתיראה אחריתם" , משמע שבי"ד היו עוקבים אחרי אותם מתגיירים ורק לאחר שבדקו ומצאו שהם כשרים לבא בקהל או אז הכשירו אותם בדיעבד או למפרע ,אבל אם לא נמצאו כשרים לבא בקהל פסלו את גיוריהם,כך אני מבין לענ"ד, האם אכן כן?

תשובה:

שלום וברכה

עסקתי בבירור סוגיא מעט בחודש האחרון, כחלק מעבודתי בעריכתו מחדש של הספר משנת הגר להגאון רבי משה קליין שליט"א, אז הנה, זיכית אותנו להטעים כאן קצת מהדברים…

שיטות הראשונים בגר שחזר לסורו מיד

א

הרמב"ם כתב (איסורי ביאה פי"ג הל' טו – טז): "לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגרי הצדק, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.

ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי ב"ד גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין, ועוד שהוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות כוכבים ומזלות שלהן ובנו להן במות, והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן, שנאמר אז יבנה שלמה במה". ע"כ.

והנה, מפשטות דבריו נראה, שבכל גר הבא להתגייר לשם אישות, קיים חשש שמא לא קיבל עליו עול מצוות באמת, וממילא אין תוקף לגרותו ודינו כגוי לכל דבר, ועל כן מוטל על בית הדין לחזר אחריו ולבודקו אחר מעשה הגרות, אם מקיים את המצוות, שאם אינו מקיימן ניתן לתלות בבירור שלכתחילה לא היתה דעתו לכך, אחר שאנו יודעים שלא היתה מטרתו לשם שמים.

אמנם, מהמשך דברי הרמב"ם שם נראה היפך הדברים, שכך כתב שם (הל' יז): "גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל, יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות, הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבדתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן". ומבואר לכאורה, שכיון שמל וטבל לשם יהדות, אין גרותו בטלה למפרע, אלא דינו ככל ישראל מומר, ומה שאמרו שחוששים לו עד שתתברר אחריתו, היינו, שיש חשש שמא יעשה מומר, אחר שלכתחילה לא היתה כוונתו לשם שמים. דברי הרמב"ם הובאו בשו"ע (סי' רסח סעי' יב).

בהגה' מרדכי (יבמות סי' קי) נקט בפשיטות דכל שאינו שומר תורה ומצוות לאחר הגרות דינו כגוי גמור, שכך כתב: "נראה לי דמי שבא לפנינו להתגייר וידוע לנו שבשביל תועלת דבר הם עושים, אין לקבלם וכו', וההוא דאתא לקמיה דהלל (שבת לא ע"א) ואמר גיירני על מנת שאהיה כהן גדול [כתבו התוס'] בטוח היה שסופו לעשות לשם שמים, וכן יש לומר בפרק התכלת (מנחות מד ע"א) ההיא דאתת לקמיה דרבי ואמרה גיירני ע"מ שאנשא לאותו תלמיד, עכ"ל. אלמא להדיא מן התורה שצריך להיות בטוח שסופו יהיה לשם שמים. ואף על גב דפסק לשם הלכה כולם גרים גמורים, י"ל לאחרי כן כשאנו רואים שמישרים דרכיהם, אף על פי שמתחלה עושים לשם אישות". הרי להדיא מדבריו, כי מה שאמרו דבדיעבד מהני גרותו, הוא רק בכהאי גוונא שניכר ממעשיו שקיבל עליו עול מצוות בשלמות.

ובשו"ת משנה שכיר (סי' נג) כתב לבאר, שאכן היא פלוגתא בין הרמב"ם והמרדכי, דלשיטת הרמב"ם תלינן דמתחילה קיבל עליו עול מצוות בשלמות ואחר כך חזר בו, ודינו כישראל מומר, ולדעת המרדכי הוכיח סופו על תחילתו ודינו כנכרי. והדברים צ"ב, דאם כן מה הוא שאמר הרמב"ם בהלכה ט"ז דהוכיח סופן על תחילתן, דמשמע שכבר מתחילה לא היתה כוונתן שלמה. ואין לומר דכוונת הרמב"ם היא דקבלת מצוות אינה מעכבת, ולכן אף שהוכיח סופן על תחילתן לא בטלה הגרות למפרע ודינו כישראל מומר, שהרי לכל אורך תשובתו שם נקט המשנה שכיר בפשיטות דקבלת המצוות מעכבת.

ואכן, לכששלח תשובתו זו לבעל שו"ת אמרי יושר, השיבו בעל המחבר (שו"ת אמרי יושר סי' קעו) דהרמב"ם והמרדכי שיטה אחת היא, ולעולם כל שחזר לסורו מיד אין גרותו כלום, וכנראה דמה שכתב הרמב"ם דדינו כישראל מומר הוא באופן ששמר את המצוות זמן מה, ורק אחר כך פירש מהם, וצ"ע לפ"ז מה שכתב דהוכיח סופן על תחילתן. וכן נראה שלמד בדברי הרמב"ם בשו"ת פרי השדה (ח"א סי' ג). וכ"ה בשו"ת דברי יציב (אבהע"ז סי' סג אות ג).

כדברי המרדכי מבואר לכאורה גם בספר הישר לר"ת (חידושים, סי' תקמב), שכתב: "אומר רבי דהכי פירושא, כותים גרי אריות הם האמורים שנתגיירו מפחד אריות, כדכתיב וישלח ה' בם את האריות וגו', מפחדם נתגיירו אך חזרו לסורם, דכתיב את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים, וגוים גמורים הן. והנהו דיבמות, שנתגיירו מכל וכל מפחד האריות דומיא דהנהו דהתם, ובהנהו הלכה כולם גרים". ומבואר מדבריו, שכאשר נתגיירו ואחר כך חזרו לסורם באופן שהוכיח סופם על תחילתם, דינם כגויים גמורים.

ולכאורה מפורשים הדברים בריטב"א (יבמות כד ע"ב), שכתב: "הלכה כולן גרים – הקשו בתוספות, כיון דגרי אריות גרים הן לרבנן, למה אמרו שהם כגויים למ"ד גרי אריות הם [ראה ב"ק לח ע"ב, קידושין עה ע"ב]. ותירצו, דשאני התם שהכתוב אומר עליהם ואת אלהיהם היו עובדים (מלכים ב יז), לומר שלא נתגיירו בלב שלם מעולם, ולא קבלו עליהם, ומאן דמכשר התם סבר דנתגיירו בלב שלם אלא חזרו לסורם. אבל הכא, כיון דנתגיירו וקבלו עליהם, חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו, ואף על גב דמחמת האונס הוה, גירות הוא אליבא דרבנן". הנה להדיא בדבריו, כי מה דמכשרינן לגירותם הוא רק באופן שנוכל לתלות שקבלתם היתה שלמה ולאחר מכן חזרו בהם, אבל באופן שהוכיח סופן על תחילתן, וכגון שמיד לאחר מעשה הגירות אינם נוהגים בדרכי המצוות, אינם גרים, וכמו לגבי הכותים, שכיון שחזרו לסורם מיד ואת אלוהיהם היו עובדים, דינם כגויים לכל דבר וענין. וכ"ה בחי' הרשב"א והמאירי ביבמות שם.

המחמירים בשיטת הרמב"ם הנ"ל כדעת המרדכי

בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כו אות ג) דן אף הוא בדברי הרמב"ם אלו, וכתב, שלענין מעשה הגרות לא קיים הכלל ש"דברים שבלב אינם דברים", ולכן, אף שבעת שנתגייר היה נראה לבית דין שכוונתו לקבל עליו כל המצוות באמת, עתה שחזר לסורו ונתברר שלא היתה כוונתו לכך, בטלה גרותו למפרע ודינו כגוי לכל דבר וענין [כאמור לעיל היה מקום לחלק בזה, ולומר דדוקא כאן שכבר בשעה שבא לפנינו היה ספק לבית דין בדבר קבלתו, כיון שידעו שלא בא לשם שמים, לכך לא הוי דברים שבלב כל כך, אבל מי שבא לפנינו בחזקת שהוא גר צדק, ומיד לאחר הגירות פרק מעליו עול תורה ומצוות, אפשר דחשיב כדברים שבלב ולא בטל גיורו, ועוד נדון בזה להלן בפרק ב', אמנם באחיעזר שם נקט, דכיון שהוא דבר שבינו לבין קונו לא שייך בזה דין דברים שבלב כלל. ומכל מקום אין בזה נפק"מ לענין הגרים המצויים כיום בארץ ישראל, שרובם המכריע באים מחמת עילה, אם לשם אישות או כדי לקבל אזרחות ישראלית ועוד, ובהם ודאי יש ספק לפנינו כמו בגר הבא לשם אישות, ולא הוו דברים שבלב].

ובישוב סתירת דברי הרמב"ם ולשונותיו המתחלפים, נראה לומר על פי דברי המגיד משנה שם (הל' יז), שכתב: "והוא שיהיה מומר לתיאבון לאכול נבלות". ובכסף משנה תמה על דבריו, שהרי דברי הרמב"ם אמורים גם במי שחזר ועבד עבודה זרה, ולענין מומר לעבודה זרה אין חילוק בין אם עושה לתיאבון או להכעיס. ע"כ. ונראה לומר, דאין כוונת דברי המגיד משנה לחלק ולומר דכיון שהוא לתיאבון אינו מומר, דהא אדרבה, להדיא הביא שם דברי הרמב"ם דחשיב ישראל מומר. אלא כוונתו, דמה שכתב הרמב"ם דחשיב ישראל מומר, הוא דוקא כשנודע לבית דין שחזר לסורו לתיאבון, כלומר שמתחילה קיבל עליו עול מצוות בשלמות ולאחר מכן גבר עליו יצרו הרע והוא חוטא לתיאבון. אבל אם נראים הדברים שמתחילה לא קיבל עליו עול מצוות בלב שלם, דינו כנכרי לכל דבר וענין, ודו"ק. וכן נקט בשו"ת דברי יציב (שם), כי מה שאמר הרמב"ם דדינו כישראל מומר, היינו לאחר שנתבררה צדקתו ואעפ"כ חזר לסורו.

וכ"כ בשו"ת שמן ראש (אשכנזי, יו"ד סי' עא), דהיינו שלאחר שנתבררה צדקתו שוב חזר לסורו [ועיי"ש שמקור דברי הרמב"ם הוא מהא דנקטינן דהכותים שהם גירי אריות דינם כנכרים, ומשום שחזרו לעבוד עבודה זרה, הרי דבכהאי גוונא שחזרו לסורם מיד, בטלה גירותם]. וכ"כ בשו"ת דברי יואל (יו"ד סי' צ).

אמנם בשו"ת חקור דבר (לרמ"ש גלאזנר, אב"ד קלויזענבורג) נקט בפשיטות בדעת הרמב"ם דאף שחזר לסורו אינו אלא ישראל מומר, ורק לענין חיתון חששו יותר שמא לא נתגיירו בלב שלם. אכן, גדולי דורו דחו דבריו, וכן לענין חיתון אף הוא מודה דיש לחוש שמא נכרים הם, ולכן עיקר מה שרצו להקל בזה להתירו לבוא בקהל אין לזה סימוכין מדבריו. וראה שו"ת לבושי מרדכי (אבהע"ז סי' מב) שהביאו, ודחה דודאי כוונת דברי הרמב"ם דדינו כנכרי לכל דבר וענין [וע"ע שם מה שמפלפל עוד בראיותיו של החקור דבר].

וכ"כ בשו"ת אבני צדק (פאנעט, סי' כז, וסי' לח), כי מה שאמרו דבדיעבד כולם גרים הוא רק כשלאחר זמן נתבררה צדקתו, אבל אם לא נודע שהוא שומר תורה ומצוות לאחר הגרות, דינו כנכרי לכל דבר וענין. וכן נקט בשו"ת בית יצחק (יו"ד סי' ק אות ט-יא), דהגרים המצויים בזמנינו שלכתחילה אינם באים בכוונה לקבל עליהם עול מצוות, והדבר ניכר ממעשיהם שמיד לאחר הגרות פורקים מעליהם עול מצוות, דינם כנכרים לכל דבר וענין, ופשיטא ליה שכן הם דברי הרמב"ם הנ"ל. וכ"כ בשו"ת וישאל שאול (יו"ד סי' ל) ושו"ת חזון נחום (ח"א סי' פט-צ) בדעת הרמב"ם.

וכ"כ בשו"ת והשיב משה (יו"ד סי' נא), דדוקא אם קיים מצוות זמן מה ורק אחר כך חזר לסורו דינו כישראל מומר [וע"ע שם שנראה מדבריו, דאף אם מיד עבר כמה עבירות לתיאבון אבל הוא שומר מצוות רבות ונוהג כישראל בכמה וכמה דברים, י"ל שלא בטלה גרותו, דעדיין אין כאן הוכחה ברורה דמתחילה לא קיבל עליו מצוות בלב שלם. וראה באופן דומה בקובץ תורה שבעל פה (חי"ג, מאמרו של הרא"י אונטרמן, אות א), שנקט, שכאשר ניכר במתגיירת שעזבה דתה ואינה עובדת ע"ז, אף שעדיין אינה שומרת כל המצוות, ניתן לתלות שקיבלה עליה המצוות בלב שלם, אלא שאחר כך נתקלקלו דרכיה מחמת סביבתה, ובפרט שלרוב הן נשואות לבעלים שאינם שומרי תורה ומצוות. ואף שיש הרבה לפקפק בסברתו, נראה שבלאו הכי אין בה טעם בזמנינו שבלאו הכי גם הגויים אינם אדוקים בדתם, וכל שלא נראה בה שמירת מצוות משמעותית, אין סיבה לחשוב שקיבלה עליה עול מצוות ועזבה דרכיה שמגיותה]. וכ"ה בס' צפנת פענח (איסורי ביאה פי"ג הל' יד).

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קח), לאחר שהביא את דברי הרמב"ם, כתב: "לכאורה הם דברים סותרין, דממה שכתב שהוכיח סופן על תחלתן משמע שנבטל גרותן, ואיך כתב אח"כ ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן, הרי שלא נבטל גרותן. וצריך לומר, דעבר זמן גדול עד שהתחילו לעבוד עכו"ם, ולכן אין זה הוכחה ממש לבטל גרותן, דהרי התם שנתגיירו בשביל רצון בעליהן שלא היו נושאין אותן אם לא היו שומרות תורה, הרי זמן גדול שמרו התורה, ביודען שלא יחזיקו אותן לנשים כשלא ישמרו התורה, ורק אחר זמן גדול תקפה יצר ע"ז עלייהו עד שלא היה איכפת להן אם יגרשום. ולכן לא נבטל גרותן מצד דברים שבלב, אף שלפי האומדנא הוא הוכחה אף שעבר זמן גדול גם על תחלתן שלא קיבלו המצות עלייהו, אלא אמרו בפיהם לרמות בעליהן וזה הב"ד, דלבטל הגרות בעינן אומדנא ברורה כאנן סהדי, שזה ליכא בעבר זמן גדול, אלא ענין השערות, לכן קיימו נשותיהם דהא לא נבטל גרותן, ולא נאסרו אף שנעשו מומרות". וע"ע לעיל שם (סי' קו), דכל דידעינן שבא מחמת סיבה, הספק לפנינו בשעת הגרות אם מקבל עליו עול מצוות, ולכן אם פורק עול מצוות מעליו מיד אחר כך איגלאי מלתא למפרע שמתחילה לא היתה כוונתו לקבלן עליו, ודינו כנכרי. וכ"כ בשו"ת דברי יציב (אבהע"ז סי' סג) ושו"ת יביע אומר (ח"ה יו"ד סי' יג בהשמטות). וע"ע קובץ תורה שבעל פה (חי"ג עמ' לג), מאמרו של הגר"ב ז'ולטי רבה של ירושלים.

וראה שו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קז) שדחה בחוזק את המנהג המצוי לגייר אשה שבאה לשם אישות, כאשר כל כוונתה להנשא לאדם שאינו שומר תורה ומצוות, וניכר לכל שאין כוונתה לקבל עליה עול מצוות. דלא מיבעיא שמיד לאחר הגרות היא חוזרת לסורה וככל הנ"ל, אלא גם בעת מעשה הגירות עצמו הדבר פשוט וניכר שאין כוונתה לקבלת מצוות.

יתירה מזו כתב בשו"ת אור לציון (יו"ד ח"א סי' יב), דכוונת דברי הרמב"ם כך היא: כי אף דדברים שבלב אינם דברים, באופן זה שהוכיח סופו על תחילתו שוב לא חשיב דברים שבלב, ובטלה גרותו [והיינו, שלא כדברי האחיעזר לעיל דס"ל דדין דברים שבלב לא שייך בגירות שהוא דבר שבין אדם לקונו, אלא אף אי שייכא סברא זו גם לענין גרות, כאן שמיד פרק מעליו עול מצוות והוכיח סופו על תחילתו, שוב לא חשיב דברים שבלב]. ועיי"ש ראיותיו ליסוד זה.

הסוברים בדעת הרמב"ם שדינו כישראל מומר

אמנם, בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' סד) נקט בדברי הרמב"ם כפשטם, שכיון שנתגייר והיה נראה לדייני בית הדין כגר צדק, שוב אין גרותו בטלה גם אם חזר לסורו, אלא שנעשה כישראל מומר. אלא שהקשה לפי זה, מה הוא שאמר הרמב"ם דמחזירים לו אבדתו, הרי גם ישראל מומר אין מחזירים לו אבדה ודינו כגוי לענין זה. ופירש, דעל כרחך מיירי באותו הזמן שעדיין לא נודע אם חוזר לסורו או לאו, ובודקין אחריו, דאף שהוא בספק שמא יחזור לסורו מחזירים לו אבדה. עפ"ד אלו הקשה שם, מה כוונת דברי הרמב"ם בכך שאין מקרבין אותו עד שידעו אחריתו, הרי הוא ישראל גמור ומהיכי תיתי לרחקו. ופירש, דכיון שחוששים לו שמא ימיר דתו, אין משתדכין עמו עד שתתברר אחריתו. ולפי דבריו חלק הרמב"ם על דברי המרדכי הנ"ל.

וכ"כ בשו"ת זכר יצחק (סי' א קו"א אות כג) בדעת הרמב"ם, דכיון שבשעה שעמד לפני בית דין היה נראה להם שכוונתו שלמה לקבל עליו עול תורה ומצוות בלב שלם, אף שהוכיח סופו על תחילתו, מכל מקום הרי הם דברים שבלב דאינם דברים. אלא דכיון שהיה קיים חשש כזה שיחזרו לסורם, לא היו מקבלים אותם בימי דוד ושלמה והיו נחשבים כל אותם הימים כפסולי חיתון, וזוהי כוונת דברי הרמב"ם שהיו מרחקים אותם.

כדברים אלו נקט בשו"ת פרחי כהונה (סו"ס י), דאף שחזר לסורו דינו כישראל מומר ולא בטלה גרותו. ועפ"ז תמה, מהו שאמר הרמב"ם דממתינים עמו שתתברר אחריתו, הרי גם אם יחזור לסורו עדיין הוא ישראל, ופירש, דנוהגים בו הרחקה בכך שאין שותים מיינו ואין אוכלים מפתו, עד שיתברר שאינו חוזר לסורו ונעשה מומר.

וכ"כ בשו"ת שמע שלמה (ח"ו סי' יב) דכוונת דברי הרמב"ם דכיון שבשעת קבלת הגרות היה נראה לבית דין שקבלתו שלמה, אפשר שכיון שבא שלא לשם שמים, חזר בו אחר כך, ולעולם בתחילה אכן קיבל עליו מצוות בלב שלם. ואף אם כבר מתחלה לא קיבל עליו עול מצוות, הרי הם דברים שבלב שאינם דברים. ופי', כי מה שאמר הרמב"ם הוכיח סופו על תחילתו, אין כוונתו דבירור גמור הוא שלא היתה כוונתו שלמה בקבלת המצוות, אלא דכיון שלא בא לשם שמים אינו נחשב גר אמת, ואך טבעי הוא שיחזור לסורו אחר כך.

[בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סו"ס קיא) נראה שלמד אף הוא בדעת הרמב"ם דאף שחזרו לסורם אין בכך כדי לבטל את הגרות למפרע, אלא שקיצר מאוד בלשונו, ואפשר דדבריו אמורים באופן שלא חזרו לסורם מיד. ומכל מקום הא מיהא פשיטא לפי דבריו שם, שאם בא לאחר זמן ואמר שלא קיבל עליו עול תורה ומצוות בלב שלם, אין בדבריו כלום, כיון שהם דברים שבלב ואינם דברים. באופן זה אף סברת האור לציון אינה קיימת, דכל טעמו אינו אלא דבאופן שחזר לסורו מיד לא חשיב דברים שבלב, דאומדנא ברורה היא באופן זה שכבר מתחילה לא היתה קבלתו שלמה, משא"כ באופן זה שבא לאחר זמן].

בהגה' הגר"א יפה'ן לחי' הריטב"א ביבמות שם הערה 50 צידד בדעת הרמב"ם שקבלת מצוות אינה מעכבת בגרות, ושלא כדברי שאר ראשונים, ופירש שרק משום כך סבר דאף שהוכיח סופו על תחילתו דינו כישראל מומר, ולפי זה, לדידן דקיי"ל שקבלת מצוות מעכבת, אה"נ דדינו כנכרי. אלא שציין שם דכל האחרונים למדו אחרת בדעת הרמב"ם, ובלאו הכי הוא שלא כדברי כל הראשונים הנ"ל ואינו לדינא.

ומכל מקום לענין מה שדנו האחרונים אי שייך דין דברים שבלב בקבלת גרות, מדברי הדבר אברהם (ח"ג סי' כח), שו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קעו), שו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' ק ס"ק ט), שו"ת אבני צדק (אבהע"ז סי' כח ולב) ושו"ת בית אפרים (אבהע"ז סי' קכב) נראה פשוט דלא אמרינן בכהאי גוונא דדברים שבלב אינם דברים, ולעולם אם אכן היינו יודעים בו שאין קבלתו אמיתית וכנה היתה גרותו בטלה, אלא דכל שחזר בו לאחר זמן חיישינן שמא בעת הגרות קיבל עליו עול תורה ומצוות בלב שלם.

באופן שניכר מתחילה שאין כוונתו לקבל עליו עול מצוות

ומכל מקום, לא מיבעיא דדעת רוב האחרונים בדעת הרמב"ם דאם חזר לסורו מיד ונתברר שלא היתה כוונתו שלמה גרותו בטלה למפרע, אלא אף לדעת המפרשים דדינו כישראל מומר, אין דבריהם אמורים אלא באופן שבשעה שבא לפני בית דין היה נראה שכוונתו שלמה, והוו דברים שבלב בעלמא, או כשיש לתלות שמא באמת היתה דעתו כך וחזר בו אחר כך, אבל באופן שניכר מתחילה ממעשיו ותהלוכותיו שאין כוונתו לקבל עליו עול מצוות, וכפי המצוי היום שעדיין הם במעשיהם הרעים ורק עומדים לכור המבחן על חומר לימודי מסויים בלא כל כוונה ללמוד על מנת לעשות, ובית הדין עוצמים את עיניהם ומקבלים אותם על סמך הצהרה שאין בה ממש וניכר שיקרם, פשיטא דאין גרות זו נחשבת לכלום, וכפי שיבואר עוד להלן.

ב

כמה זמן ממתינים עד שתתברר אחריתו

ובאמת יש לדון, לכל אותם פוסקים דס"ל דכל זמן שלא ראינוהו נוהג בשמירת התורה והמצוות זמן אחר הגרות חוששים לו שמא יחזור לסורו, בכמה זמן יוחזק כישראל, שאף אם יחזור אחר כך לסורו שוב אין דינו אלא כישראל מומר. וראה בחזון איש (יו"ד סי' קנח ס"ק ו) שדן בכעין זה לגבי מי שנהג בדרכי ישראל דמחזקינן ליה שודאי נתגייר כדין [ראה שו"ע סי' רסח סעי' י], וכתב דזמנו הוא ל' יום, דבכהאי גוונא חשיב מוחזק לכמה מילי [להא דסוקלין על החזקות, ולענין החזקת שמו בעיר לכתיבת גט ועוד], ולכאורה ה"ה נמי בדידן, שאם ראינוהו שהוחזק שומר תורה ומצוות ל' יום, שוב אין לחוש שמא נתגייר שלא כהלכה. אמנם זה אינו מוכרח כל כך, דשאני הכא שיש ספק לפנינו, והכל כראות עיני בית דין, בכל מקרה לגופו לקבוע בודאי שהיתה דעתו שלמה, עד שיצא הספק מליבם, וצ"ע.

[אמנם לגבי גר תושב אמרו בירושלמי (יבמות פ"ח ה"א) שמגלגלין עמו י"ב חודש, ואם חזר בו הרי הוא כגוי לכל דבר, ומשמע שלא די בחודש אחד, אך כאמור, גבי גר נראה לעיקר שהכל כראות עיני הדיין].

דינו כל זמן לא נתבררה צדקתו

באחרונים דנו, לדעת הרמב"ם שכל זמן שלא נתבררה צדקתו הוא ספק גר, מה יהיה בדינו כל אותו הזמן. ובשו"ת אמרי יושר (סי' קעו) כתב על פי דברי הכסף משנה שם, דכיון שנתבאר ברמב"ם שמחזירין לו אבדתו, בהכרח הוא נדון כודאי ישראל, ורק לענין חתנות חיישינן שמא יתברר לאחר זמן למפרע שנכרי הוא. שאם היה נחשב ספק גר באותה שעה, אין להחזיר לו אבדתו, וכפי ששנינו בכתובות (טו ע"ב) גבי אסופי דאין מחזירין לו אבדתו אלא במקום שרובם ישראל, אבל במחצה על מחצה הרי היא בחזקת מוצאה [הטעם שבאופן שיש רוב אזלינן בתריה לחייבו להחזיר לו אבדתו אף שאין הולכים בממון אחר הרוב, פירשו התוס' שם (ד"ה להחזיר) דבאבדה המוצא אינו נחשב מוחזק בממון, וכשאין חזקה המנגדת לרוב, אזלינן בתריה אף במילי דממונא].

אמנם כאמור, דברי האמרי יושר אלו אינם אלא לדברי הכסף משנה שם, שפירש, כי מה שאמר הרמב"ם דמחזירין לו אבדתו הוא בזמן שעדיין לא נתבררה אחריתו, אבל במגיד משנה כאמור נתבאר דדברי הרמב"ם אמורים באופן שחזר לסורו, ועל זה דחק לפרש דמיירי שעובד עבודה זרה לתיאבון. וכבר הובא לעיל דהכס"מ תמה על ביאור זה, שכן בעובד עבודה זרה גם לתיאבון חשיב מומר [וראה לעיל מה שכתבנו בישוב קושיא זו]. ובאחרונים כתבו ליישב דברי המגיד משנה בכמה אופנים, ראה ב"ח (סי' רסח), שו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' סד).

ג

כשאין ידוע שבא מחמת עילה

מיהו בעיקר דברי הרמב"ם יש לעיין, אם מה שאמר דבגר שחזר לסורו "הוכיח סופו על תחילתו", וכיון שחזר עתה לנהוג כנכרי ודאי מתחילה לא היתה כוונתו בקבלת המצוות כנה ואמיתית, ואיגלאי מלתא שמתחילה לא היה כל משמעות למעשה הגרות, הלכה מסויימת היא בגר הבא לשם אישות, דכיון דידעינן ביה שלא בא לשם שמים ואף עתה הוא חוזר לסורו ניכר שמתחילה לא קיבל עליו את המצוות באמת, או שמא בכל גר הבא לפנינו כך הוא, שאם חזר לסורו מיד בטלה גרותו.

ובהקדם הכרעת ספק זה, נראה לברר עיקרא דהאי דינא ד"הוכיח סופו על תחילתו" על מה אדניו הוטבעו, ובאמת מקורות רבים לו בש"ס ובפוסקים בענינים חלוקים, גבי מילי דממונא ומילי דאיסורא, ולענין מחשבת לשמה ועוד, כפי שיתבאר.

בגמרא בבא בתרא (קלח ע"א) אמרו: "הכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים וכו', רשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהם כבר זכו בהם יורשים". ופירשו דבריו בגמרא, דאיירי ששתק ולבסוף צווח, ת"ק סבר דמדשתק שמע מינה קיבל, ולא צווח אלא משום שחזר בו לאחר זמן, ורשב"ג סבר דהוכיח סופו על תחילתו. מחלוקת זו הובאה גם בחולין (לט ע"ב) עיי"ש.

מדברי הרמב"ם (הל' זכיה ומתנה פ"ד הל' ג) מבואר, דאף שהעיקר להלכה כדעת רשב"ג, לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו בתורת ודאי, אלא ספק הוא, והמוציא מחברו עליו הראיה. שכך כתב: "זיכה לו על ידי אחר, וכששמע המקבל שתק ואחר כך צווח ואמר איני מקבלה, הרי זה ספק אם זה ששתק כבר רצה וזה שחזר וצווח חזר בו, או ששתק מפני שעדיין לא הגיע לידו כלום, וזה שצווח הוכיח סופו על תחלתו. לפיכך אם קדם אחר וזכה בה לעצמו אין מוציאין מידו, שמא המקבל זכה, וכיון שאמר איני רוצה בה הרי הפקירה כמו שביארנו, וזה שקדם ולקחה מן ההפקר זכה. ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפשוה מיד זה שקדם וזכה בה אין מוציאין אותה מידם, שמא המקבל לא זכה, וכיון שאמר איני רוצה הוכיח סופו על תחלתו ולא קנה אותה, וברשות בעלים הראשונים היא קיימת עדיין". ע"כ. כדבריו אלו חזר הרמב"ם וכתב גם בהל' תרומות (פ"ט הל' י).

והיינו, דכיון שהדבר נתון בספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו או לא, יש לילך אחר המוחזק.

כדברים האלו כתב הרמב"ם גם בהל' שחיטה (פ"ב הל' טז) וז"ל: "שחטה ואחר כך חשב לזרוק דמה לעכו"ם או להקטיר חלבה לעכו"ם הרי זו אסורה מספק, שמא סופו הוכיח על תחלתו ובמחשבה כזו שחט". הרי שאין הדבר מוכרע, ומספק החמירו בזה חכמים לענין שחיטה. וכן נקט בביאור הגר"א (או"ח סי' יא סעי' א) לענין ספק מחשבת לשמה בעשיית ציצית [וראה מש"כ בזה המשנ"ב שם, וע"ע בה"ל סי' יד סעי' ב].

לעומת זאת, יש מן הראשונים שנקטו בתורת ודאי דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, ראה רי"ף שם, רמב"ן (חולין לט ע"ב) ויד רמה (ב"ב קלח ע"א). ולכאורה הוא נפק"מ גם כאן, דלדעת הרמב"ם, אחר שחזר לסורו יש לחוש שמא הוא גילוי מלתא למפרע דאינו גר, ולשאר ראשונים שחלקו על דבריו שם, אין לבטל את הגרות למפרע מחמת מעשיו הרעים שעושה עתה.

אמנם, דברינו אמורים באופן שמתחילה היה נראה שדעתו לקיים הדבר בלב שלם, ורק לאחר מכן הוכיח סופו על תחילתו שלא היה תוכו כברו, דבזה הוא שאמרו בדעת הרמב"ם שאין כח ביד מעשיו האחרונים לבטל דבריו הראשונים בתורת ודאי, ולשאר ראשונים אף ספק אין בדבר, אבל כאשר כבר מתחילה יש קצת הוכחה שאינו כנה לגמרי במעשיו, לכו"ע אמרינן הוכיח סופו על תחילתו בתורת ודאי.

דין זה יש ללמוד מדברי הרמב"ם בהל' גירושין (פ"ב הל' יב), שכתב: "האומר כתבו גט לאשתי, הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו, ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה, ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים: בבריא, אבל המסוכן והוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד חליו מיד, והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון, והמפרש בים והיוצא בשיירה ואמר כתבו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה, שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה".

בהל' י"ג שם כתב: "בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה, והרג עצמו מיד, כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים, הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט".

והנה מקורה של הלכה זו מדברי רשב"ג היא (גיטין סו ע"א), וטעמו בזה הוא ע"פ שיטתו בכל מקום דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו, והיינו, שאחר שנתברר לנו שהיה טרוד ועומד למות, מפרשים כוונתו במה שאמר "כתבו", דלסיים דבריו נתכוון – שיתנו לה את הגט, אלא שמחמת טירדתו לא היה סיפק בידו להשלים דבריו. אבל אם דחפתו הרוח שלא מרצונו, לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, וכיון שאמר להם לכתוב ולא אמר ליתן, אם נתנו אין זה גט.

וא"כ צ"ע, כיון שלדעת הרמב"ם דין הוכיח סופו על תחילתו ספק הוא ולא ודאי, היאך סומכים על אומדנא זו ליתן גט לאשתו.

אמנם לפי מש"כ שם הרשב"א ועוד ראשונים אתי שפיר, דכתב וז"ל: "והלכתא כרשב"ג דבהא לא פליגי רבנן עליה, ואע"ג דפליגי רבנן עליה גבי כותב נכסיו לאחר ושתק ולבסוף צוח, דאמר רשב"ג הוכיח סופו על תחלתו ורבנן אמרי שאם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, הכא שאני, דאמר כתובו וכדאמרינן בשחיטת חולין בפרק השוחט (חולין שם). וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל כרשב"ג דמשמע דהכין ס"ל דלא פליגי רבנן עליה".

והיינו, דכיון שעשה מעשה בתחילה שיש בו הוכחה קצת על רצונו לגרשה, מודים חכמים לרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו, וממילא אומדנא ודאית היא ולא ספק בעלמא.

הנפק"מ בזה לענין גרות

ולפ"ז, אף לענין גרות, אם תהיה סיבה מסוימת לחוש במקצת מתחילה שמא אין כוונת המתגייר שלמה, וכגון שבא לשם אישות או שחוששים שלשם כך הוא בא, וכמו שדנו באחרונים לגבי בני זוג הנשואים נישואי תערובת, אם מקבלים את בן הזוג הנכרי לכתחילה, דאף שהכרעת הרבה האחרונים להקל להם להתגייר ולהנשא, מ"מ אם יחזור גר זה לסורו כו"ע מודו שיש לבטל גרותו למפרע בתורת ודאי, אחר שכבר בתחילה היתה רעותא בכוונתו להתגייר, ובכהאי גוונא מודים חכמים לרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו. אבל אם לא היתה רעותא במעשיו מתחילה, אף שחזר לסורו דינו לדעת הרמב"ם כספק גר, ולדעת החולקים הוא ישראל גמור.