שאלה:
רציתי לשאול שאלה חשובה, הלכה למעשה, לגבי שומר אבידה והמסתעף. שהתעוררנו בזה בני החבורה שיחי'
ונשמח עד מאד לשמוע חוו"ד של מעכת"ר.
לגבי מה שראיתי בס' חוט שני שבת ח"ב בענינים שונים עמ' ש"י, באחד שנטל לולב מאחד הדוכנים בשוק, ולא קנאו, וכשחזר ראה שהמוכר כבר הלך לו ואין לו דרך להשיגו, כיצד יעשה.
ודעת החוט שני הוא, שדינו כשומר אבידה, ולכך מוטל עליו למכור את הלולב [לאדם אחר, או לעצמו וכדביאר שם.] וזה מקרי שלו ויוצא בזה ידי"ח. עכת"ד.
וכשהצעתי הדבר קמיה החכמים, טען בזה חכ"א, דלכאו' בגוונא שהמוכר לא אמר שהוא הולך מכאן בעוד פרק זמן או בשעה מסויימת, הרי שכשהמוכר הלך הוי כאן "אבידה מדעת", ואין הקונה נקרא שומר אבידה.
עוד בגופא דעובדא, חושבני שיש כאן חידוש גדול, שזה מקרי שלו לגבי שיוצא בזה ידי"ח לולב, דהא הוא לא הסכים להקנותו לו. ולפי דברי החוט שני יש כאן היכי תמצי שיכול לקנות לולב שיהיה שלו בלא דעת מקנה.
כאמור, נשמח עד מאד שמעכת"ר יאיר את עינינו בדבר זה
תשובה:
שלום וברכה,
אם המוכר ראה שיש קונים שמחזיקים סחורה בידיהם והסתלק אכן נחשב שהפקיר את ממונו. אבל מסתבר יותר שהמוכר לא שם לב שיש סחורה ביד של קונה, ולכן אין זה אבדה מדעת ודינו של הלקוח כשומר אבדה.
בהלכה (שו"ע רסז, כא) מוזכר שאם מצא תפילין שם דמיהם ומניחן – שמותר לשומר למכור את האבדה לו או לאחרים, ולשמור את הכסף עבור הבעלים. הרי לנו שביד השומר למכור את החפץ למרות שאין כאן דעת בעלים, וטעם הדבר שהשומר הוא כיד הבעלים וכיון שזה הטוב לבעלים יש לו אפשרות להחליט למכור את החפץ. וממילא ה"ה בלולב שמותר על השומר למכור כדי להרוויח לבעלים ולהציל להם את ממונם, ויש כוח ביד השומר למכור ולהקנות את החפץ תמורת הבעלים.
בהצלחה.
