חכמה בגויים לעומת ס"ת שכתבו מין ישרף – המשך

שאלה:

כבוד הרב,
היות ויש לשאלה הזאת עוד השלכות מעשיות, וגם יוכל לעזור לאחרים.
שלכאורה יש כמה המצאות שהגיעו אלינו על ידי מינים.
למשל, בימי הביניים באירופה, כמה מיודעי ספר היו (לפחות רשמית) כומרים. גם לפעמים קוראים שפרי זה הגיע לאירופה כשחזרו ממסעי הצלב (שלכאורה חלק מהם בגדר אדוקים בע"ז, או לפחות הלכו לזה על פיו של הכומר בוטיקן שעודד אותם לזה).
ולפי הגדר של מין, יתכן שכמה משפטי מתמטיקה הגיעו לנו על ידי אתאיסטים וגם נקראים עתה על שמם של יוונים (שלא היו מהמאמינים הכי גדולים…) כגון 'משפט פיתגורס' המופיע באמת גם במקורות יהודיים בהלכות כלאים וכו'.
ועכשיו, האם אין בזה משום ספר תורה שכתבו מין ישרף? שלכאורה קל וחומר הדברים מלשרוף ס"ת על אזכרותיו לדברים חולין.
והנה לרש"י (גטין מה, חולין יג) המין כותב האזכרות לשם ע"ז. אבל הרי
לא נעבד ומותר להדיוט אז למה ישרף?
ומצאנו הסבר ברמב"ם (יסה"ת ו) שיש בזה משום 'שלא להניח שם
להמינים ולמעשיהם'
והגר"מ פיינשטיין (כמדומנניי או"ח ב, נ) לכאורה נוקט שגם רש"י סובר כהרמב"ם בזה .
אז, האם אין איסור להשתמש בהמצאות אלו, להנות ישר או בעקיפין ממעשי המינים אלו? (ואפילו לקרוא דברים על שמם?)

תשובה:

אדרבה, הרי אמרו חכמים חכמה בגויים תאמין, ןידוע שהרמב"ם עסק בחכמות אלו כ"רקחות וטבחות", גם הגר"א היה בקי בכל החכמות האלו ועוד רבים, ובהכרח חששו לכך או בספר תורה שכתיבתו על ידי מין פוגמת בקדושתו, או בחכמות שנובעות מעצם היותו מין, או כאשר האדם במהותו הוא מגלם עבודה זר או כפירה, אבל זה שאותו אדם שכתב את אותו משפט מתמטי במקרה הוא גם כופר, אבל אין לזה קשר עם חכמתו ופירסומו, אין כל בעיה ליהנות מכך ולהשתמש בכתביו.

מקורות:

יש בשאלה שלך נקודה עמוקה מאוד, בגלל שצריך להבין מה מוגדר תורה ומה מוגדר חכמה, הדברים הללו חשובים ועמוקים מאוד, המהר"ל מאריך בכמה מקומות לבאר אותם, איני ראוי להסביר את דבריו, תוכל ללמוד אותם, אביא לך רק מקור אחד, וראוי ללמוד היטב את הדברים

נתיבות עולם נתיב התורה פרק יד: ודבר זה בארו חכמים במסכת ברכות (נ"ח ע"א) הרואה חכמי אומות העולם אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם והרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. ומה הפרש בין זה לזה, אבל ההפרש אשר יש בין זה לזה כי לשון נתינה משמע אינו מן עצם החכמה שהיא אל השי"ת, כי האומות אמר עליהם ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם, כי במה שהם בשר ודם חמרים השפיע השם יתברך להם חכמה, ואין זה מן אמתת חכמת השם יתברך שהיא נבדלת אלהית, אבל לישראל השפיע החכמה העליונה האלהית. ואל יקשה לך כי דבר זה אי אפשר שיהיה האדם משיג חכמת השם יתברך. אין זה קשיא כי התורה הוא משפט השם יתברך, ואף כי נראה כי הם דברים גשמים מכל מקום השכל שבתורה הוא השכל נבדל אשר נתן משפט שכלי לגמרי לישראל. כי אין הדבר תולה בעומק החכמה, אף כי בודאי טעמי התורה הם עמוקים עד כי אין סוף לעומק הזה מכל מקום אף דברים הנגלים שהם בתורה הם שכל אלהי נבדל לגמרי. ולכך אמרו במדרש (איכה רבה פ"ב) אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין שנאמר והאבדתי חכמה מאדום אבל אם יאמר לך יש תורה בגוים אל תאמין שנאמר מלכה ושריה בגוים אין תורה כי אין חכמי האומות ראוים אל שכל האלהי הנבדל שהיא התורה. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בחבורו כי מה שאמרו חכמי האומות במה שהוא תחת גלגל הירח יש לשמוע להם כי היו חכמים בעולם הטבעי, אבל מה שאמרו במה שהוא למעלה מן גלגל הירח שזהו מה שאחר הטבע אין לשמוע להם, כי היו חכמים בעולם הטבעי אבל למעלה מן הטבע וחכמה זאת חכמת אלהית אין לשמוע להם. ומה שאמרו שחכמת הטבע נקראת חכמה גמורה שהרי אין מחלק בין חכמת ישראל ובין חכמת האומות. רק כי לישראל נתן חכמה מפיו וכמו שאמרו אשר חלק מחכמתו ליראיו, ואצל חכמת האומות אשר חלק מחכמתו לבשר ודם אבל שם חכמה עליה רק שאין חכמתן חכמה אלהית נבדלת מן הגשמי לגמרי. ואם כן מזה נראה כי יש ללמוד חכמת האומות, כי למה לא ילמד החכמה שהיא מן השם יתברך שהרי חכמת האומות גם כן מן השם יתברך שהרי נתן להם מחכמתו יתברך. ואין סברא לומר כי אף שהחכמה היא חכמה גמורה, מכל מקום אין לו לסור מן התורה כדכתיב והגית בו יומם ולילה. ויש להביא ראיה אל סברא זאת ממסכת מנחות (צ"ט ע"ב) שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו שאלמד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך צא ובדוק איזה היא שעה שלא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית, ואם כן מוכח דחכמת יונית אסורה ללמוד מפני שכתוב והגית בה יומם ולילה. אבל נראה דחכמת יונית דהתם איירי חכמה שאין לה שייכות אל התורה כלל, כמו חכמה שהיא במליצה או משל וחכמה זאת אין לה שייכות כלל אל התורה וכתיב (יהושע א') והגית בו יומם ולילה, אבל החכמות לעמוד על המציאות וסדר העולם בודאי מותר ללמוד. והכי מוכח דפירוש חכמת יונית היינו מליצה ולשון, דבפרק מרובה (ב"ק פ"ב ע"ב) אמרינן באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזרים וארור האדם שילמד את בנו חכמת יונים של בית ר"ג התירו להם לספר בחכמת יונית מפני שקרובים למלכות, ומדאמר לספר שמע מינה שהוא שייך אל הלשון. ומפני כי דבר זה אין בו תועלת להבין חכמת התורה ולכך אסרוה, אבל דברי חכמה אינו אסור כי החכמה הזאת היא כמו סולם לעלות בה אל חכמת התורה. ועוד כי למה היו קוראין אותו חכמת יונית, אם היא לעמוד על המציאות שהוא בעולם הלא החכמה הזאת היא חכמת כל אדם. אבל קשה הא דאמר במדרש (דברים רבה פ"ח) לא בשמים היא אמר שמואל אין התורה מצוייה באצטרלוגין שאומנתם בשמים אמרו ליה והלא אצטרלוגין אתה וגדול בתורה אמר להו לא הייתי מביט באצטרלוגיא אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה בשעה שהייתי נכנס לבית המים עד כאן. ואם כן לא הותרו לאדם ללמוד החכמות אלא בשעה שהוא פנוי מן התורה ואי אפשר לו לעסוק בתורה כלל. והטעם כי כבר אמרנו ההפרש שיש בין התורה ובין שאר החכמות, כי התורה היא חכמה אלהית לגמרי שהוא משפט השם יתברך וכמו שהארכנו למעלה, ומאחר שהתורה היא משפט אלהית ולא תמצא מעלה זאת בשמים כי השמים הם גשמיים, וכל אשר בני האדם עוסקים בהם אין החכמה הזאת חכמה אלהית נבדלת, ולכך לא תמצא התורה במי שכל חכמתו הוא בשמים במה שאין החכמה הזאת חכמה אלהית. ולפי זה אף שאר חכמות כמו חכמת הטבע שהם מעיינים במציאת עולם הזה הגשמי אסורים: