תחנון בפרזים בפורים המשולש

אכן כך עלה במחשבתי. שיש להמנע מתחנון ולמנצח לכבוד ירושלים. שכן יהא זה מאוד מוזר ותמוה שבירושלים יחגגו ובבני ברק יפלו על פניהם. ויגידו מזמור "יענך ה' ביום צרה" ביום שכזה. אלא שאז יוצא שיש יום א' בשנה היינו יום ט"ז אדר שאם יחול ביום א' לא יאמרו בו תחנון ואם יחול ביום אחר בשבוע כן יאמרו. בנוסף לכך התקשתי האם בשנים שבהם פורים קטן חל בימים אלו האם יהא זה פורים המשולש קטן וימנעו מתחנון גם אז?

אכן. נראה שכן המנהג כיום. וכן כתב הגר"ש דבליצקי שליט"א, שכיום שיירות מצויות מכל ערי הפרזות לירושלים עיה"ק, ולכן לכל הפחות בארץ ישראל א"א תחנון.

אמנם, צריך לתת ביאור קצר לכל עניין אי אמירת תחנון. בעצם, פורים בערים המוקפות הוא בט"ו, ולכן בו ביום אומרים על הנסים וקוראים קריאת התורה של פורים, (וכן יש לדרוש מעניינו של יום בשבת, ומשום מה נראה שמעוררים על כך הרבה פחות ממה שמעוררים על לימוד תורה בפורים ועל תפילות בפורים וכו'. אבל אכמ"ל, וכבר הארכתי במק"א).
מכיוון שט"ו חל בשבת, אי אפשר לקרא את המגילה, והוקדמה קריאתה ליום ששי (ומכיוון שעיני עניים אצל מקרא מגילה, הוקדמו גם מתנות לאביונים). מהות היום הוא "משתה ושמחה", ולכאורה היה מן הראוי לעשותו בשבת. לפי הירושלמי נדחית סעודת פורים ליום ראשון, והטעם "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, יצא זה ששמחתו בידי שמים". מסיבה זו אי אפשר לסעוד בשבת את סעודת הפורים. יש חולקים וסוברים שזו רק שיטת הירושלמי, אך לתלמודא דידן אין הדין כן, ולפי זה נחלקו מתי לעשות את הסעודה, אם בו ביום או שאף אותה מקדימים ליום ששי. אך המנהג הרווח כיום הוא כהירושלמי, ולפי הפוסקים שהבבלי אינו חולק על כך.
משלוח מנות נוהג ביום ראשון יחד עם משתה ושמחה (וליכא למ"ד שנוהג בשבת, כי לא יתכן שיתקנו לכתחילה דבר שבקל יכולים לבא לידי הוצאה מרשות לרשות וכו'. א"כ אף למ"ד שמשתה ושמחה זמנו בשבת, מ"מ את המנות יש לשלוח ביום ששי).

כעת נחשוב מה בעצם הבעיה לעשות סעודת פורים בשבת. מה פירוש "יצא זה ששמחתו בידי שמים"? העניין הוא שמהות יום הפורים הוא "יום משתה ושמחה". בשבת לא שייך לקבוע דבר כזה, מכמה סיבות (קריאת התורה ארוכה, במשך היום יש גם את "זמן בית המדרש" שכמה החמירו חז"ל בענש המבטלו, ועוד). לכן לא יהיה ניכר שעושים אותו "יום משתה ושמחה". אשר על כן, קבעו את יום ט"ז ליום משתה ושמחה, ולכך מוקדש יום זה. מצד עצם היום, לא אמור להיות שום שינוי בתפילה, אלא רק בסעודה בלבד. אלא שאין זה מתאים ואין זה ראוי ליפול אפים ולהתחנן ביום בו מרבים כולם בשמחה ובסעודה. לפי זה היה מן הראוי שלא לומר תחנון ב"יום שמחת פורים" רק בירושלים, וזה בדיוק מה שחידש הגרש"ד שמכיוון שהיום מצוי רבים מאד שעולים לירושלים לשמוח עמהם, אין לומר תחנון בכל ארץ ישראל. מה לגבי יושבי חו"ל (כוונתי כמובן לאלה האנוסים לגור בחו"ל כיום, כאשר ב"ה כמעט לכל יהודי יש את האפשרות לבא לגור כאן)? לכאורה, אין כל עניין שלא יאמרו תחנון ביום הזה, כי אין להם כל שייכות לשמחה.

ומעניין לעניין: בעצם, זהו בדיוק הטעם שא"א תחנון כשיש חתן בבית הכנסת וכן ביום שיש בו ברית מילה. ומסיבה זו יש מהפוסקים שחלקו לגבי תחנון בתפילת מנחה ביום שיש בו ברית, אם הסעודה לפני התפילה או לאחריה, וכן אם מתפללים במקום בו נערכה הסעודה ועוד.
עוד בעניין אי אמירת תחנון ביום שיש בו ברית וכן כשיש חתן או בבית חתנים: אין צריך לומר שאיני רואה כל טעם בדילוג תחנון במניינים שאינם קבועים רק בגלל שבמקרה הזדמן לשם חתן. לא מזמן התפללתי שחרית בביה"כ הגדול בב"ב, היה זה ביום שני או חמישי. לפתע אני שומע את אחד המתפללים מכריז "כאן יש חתן! מי שרוצה "להרוויח" (כן. כך!) תחנון, יכול לבא לכאן". למרבה הבושה, היה זה בדיוק כשנכנס החתן לבית הכנסת, כך שזו היתה ברכת מזל טוב אותה זכה לקבל החתן… נו, אז למה שלא יאמרו תחנון במניין כזה? מתוך שמחה שהם שמחים עמו? הם לא שמחים עמו כלל! אבל כנראה סבירא להו להני אינשי שכך היא ההלכה, ואפילו אי איכא טעמא רבא, מ"מ לא פלוג וכו'.
אצלנו בבית הכנסת (וכן אני משתדל לעשות כשאני מזדמן למניין בו יש חתן), כשמגיע חתן מנגנים לכבודו איזה נגון בתפילה, אחר התפילה רוקדים לכבודו וכל כיוצ"ב (אגב, זו פעולה שאינה מצריכה יותר משתי דקות).

מעניין שאני עצמי מתחילה לא שמתי לבי לעניין תחנון רק בזכות מעשה שהיה: לפני מספר שנים כובדתי בסנדקאות לבנו של אחד מבני קהילתנו נ"י. כיומיים לפני כן, ערכתי קונטרס של פיוטים לברית מילה הנהוגים בקהילתנו. אברך יקר שראה את הקונטרס עיין בו מעט, ואחר אמר: "עכשיו אני יכול להבין מדוע אין אומרים תחנון ביום שיש ברית מילה". כלומר, לא שיש איזה איסור לומר תחנון בגלל שיש כאן ברית, אלא שאין זה מתאים לאווירה. לפי מנהגנו לפני התפילה מנגנים אדון עולם בנגון מיוחד לברית מילה. פסוקים "רוממות אל" עד סוף המזמו וכן מזמור "הללו אל בקדשו" נאמרים בנגון מיוחד, כמו כן, המוהל והסנדק מנגנים "וכרות עמו הברית", פיוטים קצרים בברכות קריאת שמע, ופיוט בחזרת הש"ץ. וכן בכל תפוצות ישראל נהגו מאז ומתמיד מנהגים מיוחדים בתפילה ביום שיש ברית מילה. במצב כזה באמת לא יתכן לומר תחנון, בדיוק כפי שא"א תחנון בר"ח ובשאר ימים מיוחדים.

שכחתי לציין:
מה שכתבתי שליכא למ"ד שמשלוח מנות זמנו בשבת, הוא חידוש של ידידי הגר"א ובר שליט"א איש ירושלים עיה"ק

יש לי הרבה מה להגיד, אז נכתוב בכמה תגובות:
משלוח מנות פשוט שצריך ללכת יחד עם משתה ושמחה וסעודה. אז פשוט לפי המהרלב"ח אם הזמן של הסעודה בשבת, חייב גם המשלוח מנות בשבת. אי אפשר לומר ליכא למ"ד שזה בשבת. עוד יותר פשוט להגיד ליכא למ"ד שמשלוח מנות לא ביום של הסעודה.
ויש גם את שיטת המאירי שאפילו לפי הירושלמי הסעודה לא ביום ראשון, אבל מקדימים אותה ליום ששי. אבל הירושלמי שאומר שמאחרים, הוא מתכוון שקדשו על פי הראיה, ואז היה יכול גם פורים דפרזים לצאת בשבת, ומאחרים את הסעודה כמו מוקפים.

ועכשיו על תחנון בברית או מתי שיש חתן. אי אפשר לבטל ולזלזל מה שחז"ל קבעו שאסור לומר תחנון כשיש חתן או
ברית. כל הפוסקים כתבו דברים ברורים שלא אומרים תחנון. אף אחד לא הכניס את המילה שהזכיר כאן אווירה. בשולחן ערוך כתוב שלא אומרים תחנון כשיש ברית או כשיש חתן. הוא לא כתב שזה תלוי אם יש אווירה, ואז לא מתאים או אין אווירה וזה כן מתאים.

לגבי שהמשלוח מנות חייב להיות עם הסעודה, צריך לדעת שזה לא מוכרח והחזון איש נקט שהסעודה ביום א' והמשלוח מנות ביום ששי, וכ"ש למ"ד שהסעודה בשבת שאפשר לשלוח מנות ביום ו' ולתקן משלוח מנות בשבת כתב החזון איש שהוא דבר תמוה שיתקנו דבר שכל כולו הוצאה, אבל אכן המשפט ליכא למ"ד שנכתב כן אינו נכון כי הפר"ח כתב מפורש שהמשלוח מנות בשבת ונראה לי שהגרי"ח זוננפלד בהוראותיו לפורים המשולש כתב לתת בשבת לשכן אחד או להזמין אורחים על שולחנו.
לגבי מה שכתוב שא"א בברית אין ספק שהצורה הרגילה שהברית מיד בבוקר וממילא התפילה חגיגית בין אם מנגנים בה ובין אם לא אבל כשיש מוהל בבית הכנסת ואף אחד לא יודע ולא אומרים תחנון זה סתם ליצנות מתחנון ולא קשור לשולחן ערוך ולמשנה ברורה, כ"ש מה שראיתי פעם ברחבת הכותל בותיקין שבמניין אחד היה מוהל וכל הרחבה לא אמרו תחנון, לזכותם ייאמר שזה היה יום חמישי וקצת היה קשה להם להאריך בתפילה, רחמנות!!!.

יש עוד יום בשנה שאם הוא חל ביום ראשון לא אומרים בו תחנון.

י' אב