שאלה:
מה התורה וכל שאר הספרים אומרים על מחלת נפש ״שגעון״ תודה
תשובה:
שלום וברכה
מחלת נפש היא ככל מחלה אחרת, יסורים שבאים לאדם, כדי לתקנו לנסותו, וכדי שיעשה מה שיוכל כדי למלא את תפקידו בעולם עם הכלים שניתנו לו. ההלכה מתייחסת יותר לנושא של חיוב שוטה במצוות, כן או לא ומתי. לגבי עצם הדבר, ידוע שהחזון איש היה קם בפני שוטה שהיה בא לפניו והיה אומר שאלו נשמות גבוהות…
שנדע רק טוב.
מקורות:
הנה בש"ס ופוסקים מצינו בכ"מ שיש נידון ומחשיבים מחלה נפשית ככל מחלה ויש לזה כמה וכמה היתרים גדולים כגון לחלל שבת וכה"ג, ודלא כמו שאומרים שהתורה הקדו' לא הכירה את ענין מחלות הנפש. אלא אדרבה הכירה והכירה, ואפי' לפני שכל העולם ידע להגדיר כך את הדברים. אביא כאן רק מעט מקורות שהתורה עוסקת במחלות שהם מחלות נפש ודנה אותם כחול ויש מחמת זה כמה היתרים. ולמעשה חשוב מאוד לדעת לדינא שיש לזה גדר של חולה גמור, ומ"מ ודאי דיש לשאול מורה הוראה בכל שאלה למעשה.
בגמ' בשבת קכח ע"ב איתא, "ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי, לאתויי הא דתנו רבנן: אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר וכו', אמר מר: אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר פשיטא, לא צריכא בסומא, מהו דתימא: כיון דלא חזיא אסור, קא משמע לן איתובי מיתבא דעתה, סברא אי איכא מידי חזיא חבירתה ועבדה לי" והיינו דכל ההיתר מחמת החרדה הנפשית. ועוד עי' בלבוש שם (סי' של) שכ"כ "ואפילו אין הנשים המתעסקות עמה צריכות לנר שהיו יכולות להתעסק עמה כל צרכה בלא נר, אפילו הכי מדליקין נר בשבילה, שאע"פ שהיא אינה רואה מתיישב לבה יותר כשיודעת שיש כאן נר, שאומרת אם יש דבר הצריך לי חברתי רואה ועושה."
עוד מצינו בערוך השולחן (או"ח שו ס"כ) שכתב וז"ל, צרכי כלה וצרכי המת מותר לדבר בשבת דהוי דיבור של מצוה ודוקא בדבר הנוגע לצרכיהם עצמן אבל אסור לומר לאינו יהודי שילך חוץ לתחום בשבת לקרובי הכלה שיבואו לשמחה ולקרובי המת שיבואו להספידו כיון שאין זה נוגע רק לכבודם לא הותר בשביל זה אמנם החולה כשאומר שישלחו אחרי קרוביו והוא חולה מסוכן מחוייבים לשלוח אינו יהודי אחריהם אפילו לשכור אינו יהודי בשבת שילך דחיישינן להחולה שלא תטרף דעתו עליו אם לא יקיימו דבריו וכמה דברים תקנו בקניינים מפני תקנת החולה כמבואר בח"מ סי' ר"ן ומ"מ שהישראל בעצמו יעשה איסור שבות לא הותרה שהרי אין זה רפואה אלא חששא בעלמא ולכן בענין דממצא חפצך ודבר דבר חיישינן לזה ולא בדבר איסור גמור ונ"ל אם הרופא אומר שיש סכנה אם לא יקיימו דבריו הרי הוא ככל חולה שיש בו סכנה ויתבאר בסי' שכ"ח בס"ד, עכ"ל.
ועי' גם באגרות משה אבן העזר חלק ג סימן כב שכתב וז"ל, בדבר אשה שבעיבור ולד החמישי נחלתה במחלת השגעון שקורין נערוון בראך ל"ע והוטבה אחר זמן ויראה לשמש כדרך העולם וגם נדרה שלא תשמש עם בעלה באופן הראוי להתעבר ומצד זה הכניסה הראבער קודם תשמיש שלא בידיעת בעלה ועתה נודע בעלה ופרש ממנה ושאל מכתר"ה אם מותר לשמש עמה באופן זה כי אי אפשר לו לגרשה באשר שיש לו עמה חמשה ילדים וגם להיות פרוש כל העת א"א לפניו כי עדיין הוא איש צעיר וח"ו יכשל בהרהורים ובהוצאת זרע לבטלה וגם לא טוב לבריאותו, והנה האחרונים התירו במקום סכנה ואני בעצמי בספרי אגרות משה חאה"ע סימן ס"ג הארכתי הרבה בענין זה בראיות גדולות וטעמים גדולים שג"כ מסקנתי להתיר במקום סכנה. ומאחר שפשוט שמחלת שגעון ונערוון הוא סכנה בין לעצמה בין להילדים שכשלא תוכל להבליג על צערה וחששותיה המרובות שיש לאשה כזו יש לחוש שתמית עצמה ואת ילדיה ח"ו כי אין שום אחריות לנשים כאלו ולא שייך גם שמירה עליהם שלכן יש להתיר להם לשמש בהראבער שמכנסת קודם תשמיש. ומחמת פרצה הגדולה שבזמן הזה לכן צריך להזהיר אותן שיהיה הדבר בהצנע כדי שלא יבואו אחרים להקל בעצמם שלא כדין. וגם מאחר שכבר עברו איזה שנים טוב להתיישב עם רופא מומחה שאולי כבר ליכא חשש דתחלה ח"ו עוד הפעם מזה שאז יהיו אסורין, ומצד נדרה אינו כלום שהיא משועבדת לבעלה ואף הפרה לא צריך, אבל אם הבעל רואה שעדיין היא נערוונע ויראה מאד להתעבר אין צורך לשאול ברופא כי הרי רואה שעדיין היא חולה שודאי עלולה להחלות ביותר כשתתעבר, עכ"ל. ומפו' להדיא דיש בכה"ג דין חולה והתיר כ"ד משו"ה.
