שאלה:
המיחם שבת הינו בחזקת פרווה ועד היום השתדלנו להקפיד על כך שלא ימלאו כוס מים אלא לתוך כוס ריקה (או עם חומרים פרווה) היום הילדה מלאה לעצמה כוס מים כשבכוס היה אבקה חלבית. היה מרחק מסויים לגובה בין הכוס למיחם. עד כמה יש לחשוש לאדים שעלו מהכוס לכיוון המיחם והפכו אותו לחלבי?
תשובה:
אינני יודע לומר מרחק מדוייק, אבל כיון שזה נ"ט בר נ"ט, לאחר שיעבור 24 שעות והברז יהיה נקי, והכל רק ספק, יש להקל בכל מקרה. וליתר בטחון תערכו לו כעין הגעלה אם אפשר, לערות עליו מים רותחים מבחוץ תוך כדי הוצאת גם מים חמים מהברז.
מקורות:
הגדרת נ"ט בר נ"ט: הסיבה לכך שחלב שהתבשל בכלי בשרי נאסר, הוא משום שבכלי בלוע טעם בשר, ובשעת הבישול הוא מפליט אותו בחלב וממילא יש לנו כאן בשר בחלב יחד. אולם אם החלב לא בושל ישירות בכלי בשרי, אלא בכלי שבלע טעם בשר מכלי אחר, זה כבר טעם שני שאינו אוסר. נותן טעם בן נותן טעם שקדם לו.
ועיין גם בערוך השולחן [צה, ב] שבאר את הדברים: וזהו יסוד דין נותן טעם בר נותן טעם דכל כי האי גוונא שהמאכל בלע מכלי בשר בן יומו מותר לאכול המאכל הזה עם חלב משום דנקלש הטעם והוה נותן טעם בר נותן טעם וכן להיפך ואין דין זה רק בבשר עם חלב או חלב עם בשר דכיון דטעם שני אכתי של היתר הוא ואיקלש כולי האי לא חשיב לאסור אבל בדבר איסור כל היכא דאיכא טעמא אוסר עד סוף העולם [ר"ן שם] כלומר כגון קדרה שבשלו בה איסור ואח"כ בשלו בה מים ונתנו מן המים למאכל צריך ס' נגד כל המים דחשבינן להמים כגוף האיסור אף על גב דטעם שני הוא וכן לעולם ואין לשאול הרי עכ"פ נקלש טעם האיסור כמו שנקלש טעם הבשר ובשלמא למאן דס"ל חתיכה נעשית נבילה בשאר איסורים ניחא אבל למאן דלא ס"ל כן למה לא נתיר המאכל שבשלו אותו עם מים אלו ומה לי קלישת טעם בשר או קלישת טעם איסור דבודאי לא דמי דהא דשרינן נותן טעם בר נותן טעם לאו משום דסברינן שאין הטעם הראשון מתפשט עד השלישי דאם היינו אומרים כן בודאי גם בשארי איסורים היה מותר בכה"ג למאן דלית ליה חתיכה נעשית נבילה אלא אנן מתירינן כשהטעם השני היה של היתר משום דאין בו חשיבות שטעם קלוש כזה והוא של היתר שיאסור אבל בטעם איסור לא שייך זה [למדתי זה מדברי הר"ן ז"ל ע"ש] ועמ"ש בסי' צ"ד סעיף כ"ג:
