מוצרים רבים, כגון בושם, ספריי שיער, דאודורנט, חומרי ניקוי, ועוד, משתמשים בכוהל (אלכוהול) מפוגל – אלכוהול שנוספו לו חומרים נוספים. כך, לצורך ייצורם של מוצרים אלו מוסיפים רכיבים שונים, כימיים וטבעיים. מהו מעמדם של מוצרים אלו לפסח?
נראה לכאורה שגם אותם פוסקים המחמירים בנוגע לחמץ שניתן לתקנו, יסכימו שכאן אין צורך להחמיר. הסיבה לכך היא שחוץ ממה שמדובר במוצר שאינו ראוי לאכילת כלב, כאן יחולו דברי הגמרא בעניין "כופת שאור שייחדו לישיבה" (פסחים מה, ב).
הגמרא קובעת שאם יוצרים כיסא ממסה של שאור (חמץ), ומייחדים את "כיסא השאור" לצרכי ישיבה (קודם הפסח), שוב אין בכך כל בעיה בפסח. הגמרא מוסיפה שמדובר באופן שהוא טח את הכיסא בטיט – כלומר, השאור התייחד לישיבה על-ידי מעשה קונקרטי (שער הציון, תמב, סז). הלכה זו נפסקה ברמב"ם (חמץ ומצה ב, ט) ובשולחן ערוך (תמב, י).
מוצרים כגון בושם, דאודורנט, חומרי ניקוי, וכך הלאה, "התייחדו" על-ידי תהליך ייצורם לצרכים שונים – צרכים שכמובן אינם אכילה. בנוסף לכך, נעשה בהם מעשה קונקרטי לייחד אותם לצרכיהם, דהיינו, הוספת הרכיבים הנוספים לאלכוהול המקורי.
נראה אפוא שאין במוצרים אלו כל חשש, שכן אין להחמיר בהם יותר מ"כופת שאור שייחדו לישיבה", ומותר אם כן להשתמש בהם בפסח ללא כל צורך בהכשר מיוחד.
הלכה זו נפסקה על-ידי הרב רובין (מוריה, כרך 30 7-5, עמ' קעא, ומביא שם כן בשם הרב ניסים קרליץ; יש לתמוה לכאורה על שו"ת דברי מלכיאל ח"ד, סימן ו, שמשווה בושם לוויסקי לעניין חמץ בפסח).
עם זאת, יש לציין את דברי המגן אברהם (תסז, י) בעניין טבק, שכתב שאין ליהנות בפסח מטבק שהושרה בבירה (כדי לתת בו טעם). הוראה זו הובאה על-ידי המשנה ברורה (תסז, לג), אם שהבית מאיר (תסז), הרב חיים מצאנז (שו"ת דברי חיים, יורה דעה כ), והרב שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת ג, א, קלא) חלקו עליו בזה. הטבק אמנם התייחד לעישון או לריח, ולמרות זאת המגן אברהם כתב לאסרו (אך ייתכן שלא נעשה בו מעשה המקביל ל"טח בטיט").
כמה פוסקים החמירו בעניין הטבק (עי' מהר"ם שיק, אורח חיים רמב), והוסיפו שאין להתיר על-פי העובדה שאינו ראוי לאכילה, כי לעניין ריח ולעניין עישון המוצר טוב וראוי. גם הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל (עי' שבות יצחק פרק י) החמיר בזה.
אחשביה: להעניק חשיבות
גם במקרה של כופת השאור שהתייחדה לישיבה, באופן שאין בו איסור חמץ בפסח, עדיין אסור לאכול את הכיסא. הסיבה לכך היא שפעולת האכילה "מחשיבה" את הכיסא בחזרה לאוכל – "אחשביה" במינוח התלמודי – ושוב יש איסור גמור על אכילתו, ואף על החזקתו.
הדברים נוגעים גם לחמץ שנפסל מאכילת כלב: עדיין חל איסור על אכילת החמץ, שכן באכילתו מחשיבו האדם לאוכל, ושוב יש בו איסור חמץ.
השאלה היא איזה מעשים נחשבים לעניין "אחשביה". למשל, לעניין עישון הבית מאיר מציע שייתכן שפעולת העישון נחשבת "אחשביה" כיון שהיא דומה לאכילה, ומכאן כתב לחלק בין טבק שמטרתו עישון לבין טבק שמטרתו ריח בלבד.
לעניין סבון כלים שעשוי ממקור שאינו כשר כתב בשו"ת אגרות משה (יורה דעה ב, ל) שניתן להקל בדבר, מהסיבה שהסבון אינו ראוי לאכילת כלב. הוא מבאר עוד שאין בשימוש בסבון כלים משום "אחשביה", שכן שימוש שאין בו משום אכילה ושתייה אינו נחשב לעניין "אחשביה". הרב פיינשטיין מביא ראיה לכך מדברי השולחן ערוך (אורח חיים תמב, י) שמתיר את השימוש בדיו המבושל בבירת שעורים בחול המועד פסח.
האם סיכה כשתייה?
שאלה קשורה לכך מתייחסת למשחות וקרמים, ואולם אף לבושם, דאודורנט וכדומה.
לפי דין הגמרא פעולה של סיכה נחשבת לשתייה לעניין כמה דינים, ובעיקר לעניין יום הכיפורים. האם מכאן יש לגזור איסור על סיכה של קרם או שמן שיש בו רכיב של חמץ, מפני שעל-ידי הסיכה הוא מחשיב את המוצר לאוכל? האם דין שתייה של סיכה יכול להיחשב לעניין הלכת "אחשביה" בפסח?
ראשית, ייתכן שהשימוש במוצרים אלו, למעט קרם לחות וכדומה, אינו נחשב "סיכה". סיכה היא פעולת עיסוי בשמן ותמרוקים באופן שהם נספגים בעור, כדי לעדן בכך את העור לשם תענוג והנאה. השימוש בבושם ובדאודורנט (וכדומה) אינו קשור אפוא לפעולה של סיכה, וכך ייתכן שאף השימוש בסבון לא יהיה מוגדר כסיכה, כיון שהסבון אינו נספג בעור (להבדיל מקרמים לעידון העור).
יש לציין שהרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, אורח חיים ח"ג, סימן סב) מתיר שמותר להשתמש בקרם חמץ לצורך טיפול בבעיית עור. הוא מבאר שיש לאבחן בין סיכה לשם תענוג, האסורה, לבין סיכה שאינה לשם תענוג אלא לשם צורך רפואה, שהיא מותרת.
אפשרות נוספת להתיר היא שסיכה אמנם נחשבת כשתייה לעניין יום כיפור, אך פעולה של סיכה עדיין לא תוכל להעניק למוצר מעמד של אוכל, כיון שבמהות המעשה אין כאן אכילה או שתייה. לעניין החשבת דבר ל"אוכל" צריכים דווקא מעשה אכילה או שתייה.
טיעון זה נאמר על-ידי הרב אשר וייס (קובץ דרכי הוראה, ח"א, סימן יז), כשהוא מוסיף שלפי כמה פוסקים העיקרון של סיכה כשתייה נאמר רק לעניין יום הכיפורים, ולא לעניין שאר איסורים, ולפי דעות אלו בוודאי שלא תהא בעיה בשימוש במוצרי קוסמטיקה וכדומה.
פסיקות הלכה עכשוויות
לאור החשש שסיכה היא כשתייה, פסק בביאור הלכה (שכו, י) בשם הגר"א שיש להימנע משימוש בסבונים העשויים משומן שאינו כשר לאורך כל השנה. אותו עיקרון יחול על סבונים, קרמים וכדו' לעניין חמץ בפסח.
אולם, פוסקים רבים מקלים בכך, וסבורים שאין צורך להחמיר בעניין של סבונים וכדומה, הן לשנה כולה ובפרט לעניין פסח. החזון איש (דמאי טו, א) פוסק שכל העיקרון של סיכה כשתייה לא נאמר לעניין דבר שאינו ראוי לאכילה, שכן אין איסור על אכילתו. הוא אף פוסק שלא נאמר הכלל של "אחשביה" על תרופות כאשר הרכיב העיקרי אינו חמץ, כי האוכל אינו חפץ בחמץ אלא בתרופה (הלכות פסח קטז, ח).
גם הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל פסק שאין לחשוש לשימוש בקרמים וסבונים למיניהם, מפני שכולם נפסלו לאכילת כלב (מאור השבת, ח"ב, ל, ו).
כפי שנאמר לעיל, גם הרב משה פיינשטיין זצ"ל פסק להקל בכל הנוגע לקרמים וכדומה בשימוש שאינו לשם תענוג (מטרת חלקם כמובן כן לתענוג). הרב שמעון אידר (הלכות פסח, עמ' כז) מצטט שכך פסק הרב פיינשטיין אף לעניין שימוש במשחת שיניים בפסח, וביאר שאין לחשוש לבליעת המשחה, כי במקום שאדם בולע ללא כוונת אכילה לא נאמר הכלל של "אחשביה" (משנה ברורה תמב, מה, על-פי מגן אברהם ותרומת הדשן).
עם זאת, הרב אידר מביא שכיון שניתן להשיג בקלות משחת שיניים תחת השגחה, יש להעדיפה על-פני משחות אחרות.
לעניין מי פה, כתב הרב מאיר ברנסדורפר (תשובות קנה בושם א, כה) שמותר להשתמש במי פה בפסח רק כאשר אינו מיועד לאכילה ולא לשם טעם טוב. משמע מדבריו שכאשר יש טעם טוב למי פה, גם כאשר אינו מיועד לבליעה, אין להשתמש בו בפסח.
סיכום
ראינו סיבות להקל בפסח במוצרי אלכוהול שונים כגון בשמים ומשחות, וכן סיבות להחמיר.
עם זאת, המנהג הנפוץ הוא כן להיזהר בנוגע לסבון כלים להשגחה מיוחדת לפסח. בנוסף, רבים מבין גופי הכשרות מפרסמים רשימות ארוכות של מוצרים עם השגחה לפסח, מצלחות חד-פעמיות ועד ספריי שיער, ואפילו דבק. כידוע לנו היטב, בכל הנוגע לחג הפסח אין באמת גבולות לזהירות בהלכה ובמנהג.
תודה רבה
השאר תגובה