שאלה:
שלום,
בסימן תמה בשו"ע , אומר שביעור חמץ צריך להיות בשריפה או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים ,ואם החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה מפררו ואח"כ זורקו לים והרמ"א מוסיף שהמנהג לשורפו ומוסיף המשנ"ב ד"ה מפררו: "גם כן מחתכם דק דק או טוחנם, כדי שיהיו נוחים להמיס מהרה בתוך המים…. לפי דברים אלו, האם בשריפת חמץ עליי להשגיח שהחמץ שלי נשרף כליל, הרי אני מבטלו וכן זורקו לאש, וכן אני מוציא את החמץ מרשותי, וזה כמו שביערתיו מהעולם, או שמא לא, כי כתוב במשנ"ב שאם זורקו לאסלה , כיוון שאף אחד לא יוכל להנות ממנו זה מקרי ביטול גמור.
וכן מדוע שזורקו לים צריך לראות שהוא נמס וצריך לפררו אם קשה? הרי הוא נחשב אבוד בים, או שמא חוששים שמישהו ייקח אותו משם ויש פוטניצאל של הנאה ממנו בפסח?
למעשה האם אני צריך להשגיח שכל החמץ שלי נשרף כליל בשריפת חמץ?
תודה רבה
תשובה:
במשנה ברורה שם עמד על הערך וכתב לשרוף עד שיהיה פחמים.
אמנם בתשובות והנהגות דן בזה, ואף שנקט כפשטות דברי המשנה ברורה ציין גם שמנהג בריסק כנראה היה לסמוך שזה נפסד לגמרי בעצם היותו במדורה, ושונה מהים שספינה יכולה לבוא ולקחת, אבל ראוי להקפיד בכך.
בדרך כלל באיזה שהוא שלב כבר לא ניתן לזהות מה שלך, לכן כדאי לזרוק כשיש אש גדולה וכך ניתן להניח שנרף טוב.
והעצה הכי נכונה שאני יכול לומר, להתארגן מראש! בכל שנה אני רואה אנשים מביאים כמויות חמץ ואז לך ותשרוף את כל זה… בהתארגנות טובה לא נשאר לך אלא כזית אחד או שנים ששורפים במהירות ובקלות.
מקורות:
תשובות והנהגות כרך א סימן רצב:
בהגדה של פסח "מועדים וזמנים" צידדנו שצריך לעמוד על המשמר בשריפת חמץ עד שתהא שרוף לגמרי כגחלת כל החמץ, ולא מספיק שהאור לחך סביבו ונראה שרוף, שאפשר עוד לחתוך מקום השרוף ויהיה ראוי לאדם או לבהמה, וע"כ צריך להמתין עד שכולו גחלת או אפילו אפר, עיין תוס' פסחים כו: ד"ה בישלה דמשמע שמדינא מספיק שרוף כגחלים ויצא, וכן בפט"ז דמאכ"א פוסק הרמב"ם (כ"ד) שכיון שנעשו גחלת הלך אסורן, אבל יש לחלק שהרמב"ם ותוס' באסורי הנאה, ושם כשנשתנה לגחלת הותר ויצא ידי חובתו, אבל בנותר וחמץ וע"ז שהמצוה בשריפה גופא, צריך שיהיה לגמרי אפר כולו, וראוי להחמיר כן בס"ד בחמץ.
והנה לפי דברי רשימות הגר"מ שורקין שליט"א מנהג בריסק להשליך חמץ לאש, ובזה מקיימין המ"ע, ולא ממתינים עד שנשרף לגמרי, שבעצם הזריקה מקיימין כבר המ"ע ודי בכך, ומפרש מנהגם ע"פ המקו"ח שמפרש בפסחים כח. פלוגתת רבה ורב יוסף אם מקיימין המ"ע במה שזורקו לים, או צריך לפררו, שבזריקה חיישי' שתפגע בו ספינה ותטלנו ע"ש ברש"י, ומפרש שלרב יוסף כיון שסופו ליאבד מספיק, ולכן כאן גם כן מספיק בזריקה לאש, דקיימא לן כרב יוסף ע"ש.
והדברים לכאורה תמוהין, דהתם בים נקרא שפיר אבוד ויוצא במה שהולך ונמאס בים מאליו, אבל בתוך אש שבקלות יד האדם שולט בו כל עת להוציאו במקל, וראוי לכלב או אפילו לאדם אחרי קליטת אור לבד, שלא נעשה בתחילה שרוף ממש רק כצנימים, בזה פשיטא דלא מספיק ולא מקיימין בזה המצוה למאי דחוששין לר"י דמצריך שריפה ולרש"י והטור אף בשעה חמישית, וצ"ל בדעתם דכיון שהמצוה תתקיים בסוף מאיליו מספיק במעשה האדם שזורקו לאש כמו לים. אבל לא דמי כלל, דהתם באמת מאיליו ממאיס ולא תלינן בדבר הרחוק ולא שכיח כלל שספינה תעבור ויקחנו שפיר מספיק ויוצאין המ"ע, אבל כאן מצוי מאד שהאש כבה [ולכן מרבים כל זמן השריפה בנפט כדי שלא יכבה מיד (אך יש ליזהר שלא לשפכו על החמץ גופא שבזה נפסל מאכילת כלב ושוב אין בו דין שריפה וכמ"ש במק"א)], ובפת בתחילת זריקתו האור שלט סביב לבד, ויש עוד כזית חמץ ממש בפנים, דכשחותכים סביב ראוי הפנים לכלב או אפילו לאדם, ולא קיימו המצוה לר"י בשריפה אליבא דרש"י והטור, שהרי רק משום זה שורפין החמץ, ואם כן שפיר צריך לשמור שבאש יישרף לגמרי עד שנעשה כולו גחלת או אפר.
ונראה שאי אפשר לסמוך על שמועה זו שזהו מנהג בריסק, וגם אם נהגו כן כהנ"ל מיירי באופן שברור שיישרף בזה לגמרי מאיליו, כה"ג דוקא כיון שרחוק שיוציאו אותו מקיים בזה המ"ע וא"ש, אבל לדידן שמצוי שלא נשרף לגמרי, מצותו לדאוג עד שיישרף לגמרי ובזה דוקא מקיימין המצוה כהלכתה, והלכתא רבתא ליזהר ולעמוד בשריפת חמץ עד שבטוח שיישרף כולו לגמרי.
