שאלה:
הובא בשם החזו"א (בפאר הדור ח"ג עמוד צח צט) וז"ל, אמרו במוצא מעות מפוזרין בשוק שהן שלו מפני שכבר התייאשו הבעלים, ואין זה יאוש שלא מדעת, שהרי אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, ואני עוקב אחרי חברים בישיבה ולא ראיתי שימשמשו בכיסם כל שעה. השיבו החזו"א בקצרה, אין הדין משתנה בשל כך, חז"ל כבר קבעו מה שקבעו, והפקר ב"ד הפקר, עכ"ל.
ויל"ע בסברא זו, דהא לכאו' בזמן חז"ל שאמרו דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, ההיתר לא הי' משום הפקר ב"ד הפקר, רק דהמציאות הי' דכולם משמשו בכיסן, וא"כ אימת תיקנו דין חדש זו דהפקר ב"ד הפקר, ואמאי נימא תקנה זו, ולכאו' בזמנינו דאין אדם עשוי למשמש בכיסו לא יהא של המוצא.
ויל"ע עוד בעיקר הדין דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, ולכן הוי של המוצא, והא אפשר נפלה מאשה, וכל מה שיש לאשה קנתה בעלה, והבעל לא אייאש דלא ידע מיד שנפלה מידה, וא"כ אמאי הוי הממון של המוצא, והא הוי קודם יאוש, וקיי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.
וביותר ק' דהרי הובא בשם החזו"א (מעשה איש חלק ז') דמסופר מעשה, באשה אחת שנסעה ליריד בקובנא עם מעות בעלה באמתחתה, וכשהגיעה שמה נאבד לה כל כספה, והיתה שם בהלה גדולה, פתאום הופיע יהודי אחד וצרור הכסף שנאבד לה בידו, אולם הוא אמר שהוא נצרך גדול, ואם הרב יגיד שהוא חייב להחזיר מדינא ה"ז יחזיר כדינה של תורה, אבל אם אינו חייב מדין תורה להחזיר, כי הרי העיר קובנא היא רובה של עכו"ם, לא יחזירנו. והלכו כולם לרב העיר הגאון רבינו יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, ופסק שאה"נ קובנא היא עיר שרובה עכו"ם, מ"מ הכסף הזה לא הי' שלה אלא של בעלה, ואין היא בעלים להתייאש מכסף זה, ובעלה הרי לא ידע מכל מה שאירע, והו"ל יאוש שלא מדעת וחייב להחזיר, הרי מבואר מהנ"ל דאה"נ אם נפלה מעות מאשה אין המעות של המוצא, א"כ אמאי בכל פעם לא חיישינן שמא המעות נפלה מהאשה, ולא הוי יאוש בהמעות.
וצ"ב בזה דהרי החזו"א ס"ל דאינו תלוי אם למעשה האדם ממשמש בכיסו רק אמרינן הפקר ב"ד הפקר, דהיינו דכל פעם שמוצא ממון אמרינן הפקר ב"ד הפקר, ואמאי גם היכא דנפלה מאשה לא אמרינן הכי.
תשובה:
שלום וברכה,
ברש"י ב"מ י"ח ב' ד"ה יא דרבנן כתב דסימנין באבידה הוא מדין הפקר ב"ד. אע"פ שהוא ע"פ סברא שכשנותן סימן ניכר שהוא שלו, ומדוע כתב רש"י שהטעם מדין הפקר. וכן בתוספות שם ריש דף י"ט ע"א. וכן הזכירו עוד כמה מהראשונים האי סברא באבידה.
וכן כתב בפילפולא חריפתא ב"מ פ"ב סי' י"ד סוף אות נ' גבי סימנים ברמאי, אע"פ שבעצם עיקר הדין דרבנן במציאה הוא ע"פ סברא שרמאי משקר. ומכל זה נראה שמכאן למד החזו"א לכל עניני אבידה ומציאה שמטעם הפקר ב"ד נגעו בה. ולכן כל מציאה שאמרו חז"ל שמותר לקחת, אין איסור בנטילתה מבלי לחשוש אם היה יאוש בפועל. ואפשר שה"ה בשאר מילתא דממונא דהוא מדין הפקר ב"ד ולא פלוג רבנן וכמש"כ הפילפול"ח שם
וכבר הבאנו את המעשה הזה לעיל בשם דף על הדף בבא מציעא דף כד סוף עמוד א. ונראה שהתשובה למעשה הנ"ל יהיה תלוי במחלוקת האחרונים זצ"ל.
בהצלחה.
שלום כבוד הרב,
אבל אם החזון איש פוסק לפי הטעם של הפקר בית דין הפקר, אזי לכאורה לא היה צריך להביא את מעשה היריד דקובנא, שהרי הוא היפך דעתו?
שלום,
אני לא חושב שיש להוציא הלכות מספר סיפורים שנכתב שלא על ידי החזו"א.
השאר תגובה