שלום כבוד הרב.
כאשר ת"ח ניגש לניתוח סוגיה על לפסק הלכה הוא לומד את הגמ' ואח"כ את הראשונים ושוב חוזר ורואה כיצד דבריהם מיושבים בגמ' ואח"כ מעיין בב"י ונו"כ ובאחרונים המפורסמים וכמו שכתבתם פעם בתשובה באתר השאלה היא מה הגבול? ברור לי שאין שחור ולבן אבל כשאני מסתכל בחזון איש אני רואה שמול עיניו ניצבים דברי הראשונים ואחרונים מסויימים וכך הוא חותך הלכה לעומת זאת יש כאלו שמרבים מאוד בדברי האחרונים לסייע לדבריהם השאלה היא אילו היה יודע החזון איש שתשובת הרדב"ש או תשובת חתם סופר לא כמוהו היה חוזר בו? או שמא מה שנראה בעיניו אינו משתנה ורק אם היתה סברא ולא משנה מי אמרה והיתה מוצאת בעיניו חן היה משנה אז שוב מה הגדר שלעיין באחרונים והאם באמת מה שכתב הרב פעלים בהקדמה הוא חילוק בין רוב פוסקי אשכנז לספרד
תשובה:
שלום רב
יש הבדל מהותי בענין זה בין הפסיקה האשכנזית לספרדית, אולם הדוגמא שהבאת מהחזון איש היא אכן קיצונית ביותר, ואנסה לבאר:
אצל גדולי ספרד תמיד הפסיקה באה על ידי ליקוט והיקף רחב של כל דברי הפוסקים שקדמו להם, ומתוך בירור השיטות בארוכה מאוד מאוד הגיעו להכרעת ההלכה. לעיתים היו פורסים את כל הסוגיא מתחילתה אף שזה לא נוגע במישרין למקרה הספציפי, מחמת רגילותם שבלי ההיקף המלא אין להכריע. אולם אצל גדולי הפסיקה האשכנזית זה ממש לא קיים, ולענין הזה שני הבטים: 1. אף פעם לא חיפשו מה כתוב בכל הספרים אלא התמקדו יותר בפוסקים המובהקים שדעתם התקבלה. למשל, אם יש בענין זה תשובה של הנודע ביהודה או רבי עקיבא איגר, ויש הרבה פוסקים שאינם מפורסמים שעסקו בכך, לא מציינים לכולם, אלא דעתם של הפוסקים שהתקבלו כמובהקים וגדולים בכל הדורות, דעתם היא הקובעת. בעוד אצל גדולי ספרד יביאו הכל ויצא מזה ספק וכדומה או לעיתים אף יכריעו כדעת הרוב למרות שבצד המיעוט יש פוסקים מובהקים ביותר. 2. גדולי אשכנז יכולים להכריע הלכה על פי הבנתם בסוגיא או בנושא הנדון, ולא מבססים את תשובתם דוקא על גדולי האחרונים שקדמו להם. בולט מאוד הדבר הזה אצל האגרות משה, שפוסק על פי ניתוח הסוגיא ומכריע מכאן הלכה למעשה.
קיצוני בענין זה החזון איש, שהעיד על עצמו שהוא רשאי לחלוק על גדולי האחרונים אף שהוא מזהיר שלא כל אחד יכול לומר כך על עצמו [וזאת למרות צניעותו ופשטותו הקיצונית, הוא הכיר וידע את ערך עצמו, זה מעניין מאוד]. קיצוני לצד השני הוא הגר"ע יוסף, שלקח את הסגנון הספרדי רחוק עוד יותר מהמקובל, הוא כמעט ולא מחדש בעצמו ותמיד נסמך על ספרים והרבה מאוד מאוד, קשה למצוא בספריו משקל יתר לפוסקים מובהקים על פני כאלו שאינם ידועים, ויתר על כן, כמעט שום נושא מבחינתו לא סגור ומוכרע בהלכה סופית, כלומר כל דבר שיש בו מחלוקת הוא מבחינתו עשוי להחשב ספק שעשוי להצטרף לספק ספיקא במקרים מסויימים ולהכריע להיתר, אף שכבר נהגו בו לחומרא וכו' וכו'. ובצירוף ידיעותיו המפליגות ביותר, בכל נושא בעצם יש מחלוקת, כך שכמעט בכל נושא שדן בו כמעט בכל תשובה הוא מצרף ספקות בהכרעת ההלכה. ונמצא שהיוא קיצוני מאוד בכך שהוא לא מכריע אף בדברים שכבר נהגו להכריע בהם, ויותר מחשבן את השיטות ועשוה צירופים בדינו. כך ששני האישים האלו הם באמת שני צדדים קיצוניים של הסקלה בענין זה…
אקווה שעזרתי משהו.
