קבלתי תשובה כדלהלן:
״בזמנינו אין חיוב להרים שום אבידה, כיון שעל פי רוב קל יותר למאבד לחפש ולמצוא את האבידה בעצמו מאשר לעקוב אחרי מודעות השבת אבידה. המקרים שיש חיוב להרים ולהשיב הם בחפצים שבדרך כלל רשום שם או שניתן לאתר את הבעלים (כמו טלפון או מצלמה), וכן אבידות יקרות ערך כמו תכשיט זהב שיש חשש סביר שאדם יגנוב אדם והמאבד ודאי יעקוב אחרי מודעות. לגבי השאלה אם יש אפשרות להרים כדי לבדוק ומבלי להתייחב בהשבת אבידה אין לי תשובה. ודאי שמותר להציץ מבלי להרים 24 ס״מ או לבקש מילד קטן לבדוק.״
בהמשך לכך רצוני לשאול:
האם יש מקור לנ״ל עם פירוט והסבר?
למה בטלפון ומצלמה קל לאתר בעלים? מה אם הטלפון חסום בקוד או ריק מחשמל?
האם נכון שלפי הנ״ל:
סידור זול עם שם נרים אך בלי שם גם אם מקושקש או שיש בו סימן אחר רק נשים במקום סמוך לא מבוזה ועדיף על ידי ילד שלא יהיה חשש שנתחייב בהחזרה כי הרמנו.
עט זהב נרים אך עט פארקר רגיל רק אם יש בו שם.
תשובה:
שלום רב,
אני מתנצל על האיחור במתן התשובה,
יש מפוסקי זמנינו שאומרים את הסברא. מדובר בסברא פשוטה שאין צורך למקורות.
מה שכתבנו מטלפון ומצלמה היא לדוגמא בעלמא, גם בסידור עם שם או עט עם שם הדין כן. מאידך, בדרך כלל, לא מתוודעים שהמכשיר חסום רק לאחר שהגביהו. כמו כן, אף אחד אינו חוסם את המכשיר שלו לפני שהוא מאבד אותו, שהרי הוא לא יודע שהוא הולך לאבד. גם אם המכשיר חסום לשיחות, ניתן לאתר את הבעלים לפי ספר טלפונים (אבא, אמא, בית וכדו'). אם הבטרייה מרוקנת, ניתן להשיג מי שישאיל מטען לדקות ספורות.
ראיתי מה שהשיב הרב לשואל.
השאלה האם הדין כן גם אחר שהגביה?
לאחר שהגביהו את האבידה, אסור להחזיר אותו למקומו, משום שאחרי ההגבהה מתחייבים בשמירה והשבה לידי הבעלים. הסתפקנו רק אם מותר להרים כדי לבדוק אם יש שם וכדו', על דעת שאם אין שם יחזירו למקומו ולא יקחנו לביתו.
לכבוד הרבנים שליט"א
א. אחר מחילת כבוד תורתכם, קצת לשון התשובה נראה כעוקר דין השבה בזמן הזה, ואף דמצאנו בפוסקים דבזמן הזה הרבה פעמים יותר נקל למצוא הדבר ללא שירים [והביאו דוגמא כגון מוצץ שנאבד בגן משחקים וכד'] מ"מ בכל דבר שיש בו סימן ואיכא סיכוי גדול שלא יוכל המאבד לחזור ולשוב לקחתו דאיך ידע בדרך נפילה היכן נפל לו, כל עוד דהוא דבר שיש בו שווי, דהא הקפידו חז"ל על פרוטה, וכן זכותו של המאבד לחפש ולמצוא הדבר במודעות, ולא נעקור דין השבה בחפץ שיש בו שווי, רק מחמת העצלנים שלא מקפידים על ממונם. וע"כ לא חידשו הפוסקים אלא בדבר מוזל מאד שאין דרך להקפיד עליו כלל ולחפש אחריו. [וביותר דבריטב"א מבואר דגם אם סימנים דרבנן למסקנא אינו מטעם דניחא ליה וכו', וא"כ לכאור' דביד האחד אשר נוהג כדין לעכב על שאר העולם שאינם נוהגים כדין.]
ועוד שגם אם לא ידרשנו, מ"מ יהיה חיוב שמירה עד שיבוא אליהו, וכשלא ירים מבטל לגמרי סיכויי החזרה.
כללו של דבר העולה מדברי כ"ת שיש דין להרים בזמה"ז רק בחפצים יקרי ערך, ולכאור' לא מצאנו בפוסקים קולא אל בחפצים זולים למאד, אך חפץ שיש בו שווי אך אינו יקר ערך, מ"ט יושמט מדין אבידה.
ואם יש כן בגדולי הפוסקים שאומר כן, אשמח מאד לידע. דלפ"ז כל המודעות כגון נמצא בגד וכד' בטעות יסודם, ומצוה לפרסם בקרב אמוני ישראל.
ב. לגבי מה שכתב כ"ת באיכא שם באבידה, לכאור' לא ברירא כלל דמיקרי סימן, וביחוד במקום דהוחזקו ואיכא שיירות מצויות. ואף בלא הוחזקו בזה"ז לכאור' גרע [ע"פ המבואר מדברי החזו"א ליישב הערת הש"ש ש"ז פ"כ]
ועוד דלכאור' להאי צד דלא מהני יב"ש בגט, לא ברירא דהוא נחשב עכ"פ כסימן בינוני, דאיכא צד דלא נחשב כלל כסימן, דלכאור' דברי התוס' בדף כ' ע"ב דהביאו בצד הא' דלא מהני יב"ש, היינו גם למ"ד דסימנים דאורייתא [כמבואר בשו"ת הגרעק"א סי' ק"ז, אולם בנוב"י פליג]
אלא אם נדחוק דאיירי גם בצד הא' רק משום לעז כדבריהם בצד השני, וצ"ע.
בברכת התורה
רק הוספה נוספת: ביותר לפי דברי כ"ת איכא סברא דגם אם ירים לא יתחייב דע"כ לא מתחייב אלא במקום דיש בו צד השבה, אך הכא אם טובת השני דלא ירים, מה לי דהרים, מ"מ האם מחמת זה יזיק למאבד? [ורק במקום דהרים והלך עם החפץ לזמן מה, יש לדון דחזר המאבד כידוע. ובאמת לפי דברי כת"ר גם בזה יהיה לדון דמ"מ עדיף שיניח שמא עוד לא בא המאבד, מאשר וודאי ילך לאיבוד בהא דלא ידרוש המאבד במודעות וכד'.]
מצוות השבת אבידה היא לעזור לבעל האבידה למצוא את אבידתו ולא להקשות עליו. כאשר אדם מוצא דבר שהוא יודע בעצמו שאם הוא היה מאבד אותו, הוא היה מעדיף לחזור ולחפש במקום שאיבד במקום לקרוא את כל לוחות המודעות והעיתונים ואתרי האינטרנט (שהרי לך תדע באיזו דרך פרסום המוצא בחר), למה שיהיה חיוב להגביה ולהכריז, אם על פי רוב הוא מקשה על הבעלים ולא מיטיב איתם.
אם יש שם יש סיכוי גבוה שיוכל לאתר את הבעלים באמצעות השם. ואז יוכלו הבעלים לתת סימן נוסף כדי להוכיח את בעלותם, ככל שיש חשש לשני יב"ש.
לאחר שהגביה יש חיוב השבה, משום שייתכן שאם יחזיר למקום שמצא ייאבד החפץ. וכמו בספק הינוח שלא יטול ואם נטל לא יחזיר (עיין בתוספות ב"מ דף כה ע"ב ד"ה ואם נטל).
איני רוצה ח"ו להטריח בדברים
אך כוונתי היתה דבדרך נפילה אין לנו לדעת, ופעמים הרבה איירי בכה"ג שאין שום דרך דידע באיזה אזור נאבד לו, הרי לדוגמא זוכר שהיה לו כן החפץ בבוקר, ובמהלך היום הסתובב בעשרות רחובות ובוודאי לא יכול לחזר אחרי זה, וביחוד אם זה חפץ קטן. ואף דיכול להיות שכן יודע בערך וכד' וכמו דכתב כת"ר, מ"מ כוונתי דמחמת האלה שאצלם לקיחת האבידה תקרב ולו במקצת את סיכויי ההשבה, להם נתקן, וא"א לומר דמחמת דיש מחצה לדוגמא דלא נוח להם, נבטל עיקר הדין [ועוד דגם הם יכולים למצוא דרך מודעות] וא"א לדון כאן דין רוב, דלא הוי רובא דאיתא ולא הוי רובא דליתא [דאין כאן שיעור מדוייק ותליא בענין מקרה כ"א ואחד] והרי לנו ספק דין השבה [וביחוד דאולי ללא דין השבה אין המאבד כלל בעלים, כמבואר בחלק מן האחרונים דכל הטעם דלא חל יאוש מחמת דיש דין השבה, אך אם יש רק דין להשאיר וימצא זה לבד, שוב איכא יאוש.].
וביותר יש חיוב השבה, ואם לא ימצא ימשר לבעל האבידה עד שיבוא אליהו, ואין לומר דשמירה זו אינה שווה לו, דהא הקפידו על דין זה להיות החפץ מונח עד שיבוא אליהו, ועדיף לו זה מאשר שיאבד סתם.
ולגבי דין הרים, לכאור' ל"ד לדין ספק הינוח, דהתם איכא ספק, אולם הכא לפי דברי כת"ר הוי בוודאי דין לא להרים דלא ניחא למאבד.
ושוב סליחה אם הטרחתי בדברי, ורק משום דעסקינן בביטול דין דאורייתא של השב תשיבם ודין לא תוכל להתעלם השבתי לכת"ר.
השאר תגובה