תלישת עור השפתיים בשבת

בס״ד , שלום לרב, ידוע הנושא של תלישת העור סימן שמ, אולם ישנם מצבים שאין יכולת שליטה לאדם הסובל, ואוטומטי אדם בעזרת שיניו לאט לאט משחק באותו העור ומסייע לו להתלש, אחרי שדברתי עם רבים זה נראה כמאובחן ב״חולי נפשי״ לע״ד, אם לתת דוגמא זה כמו שיש לך לכלוך על המשקפיים שמפריע בראייה ואומרים לך תחייה כך בצער כל השבת ( ודאי שבדוגמא הנל מותר לנקות , הדוגמא באה רק להמחיש את הצורך בדבר לסובלים מעור מתקלף), וחשבתי , האם אין על מי לסמוך בדין הנל, הרי נניח והוא לוקח מגבת ומנגב את פיו מה״רוק״ והרי זה בדין פסיק רישיה דניחה ליה, אבל עיין חזון עובדיה ג דף תנז שדן בשינוי ומביא את החיי אדם וכן האגלי טל שאף ע״פ שהתוצאה זהה לתוצאה ״הדלקת אור במרפק או ביד״עדיין נחשב הדבר כשינוי ההוי איסור דרבנן, והרי לא גזרו חזל במקום חולי ונראה להתיר לתלוש בשינוי ע״י מגבת ועוד הרי זה ספק פסיק רישיה לעשות ע״י מגבת ולדעת הטז שרי, ועוד אם תאמר לדון זאת כמלאכה שאינה צריכה לגופה והרי שו״ע מפורש מחייב לפי דעת רמבן שזה לייפות והרי כן צריך לגופה , הרי פה אין זה לצורך יפוי הגוף ״כגון תולש שערה בכלי שחייב״ אלא לצורך צער רפואי פסיכולוגי״ ונראה שיש על מי לסמוך האם הרב מסכים ? ונראה לע״ד שאין מנוס לאותם הסובלים מהבעיה ומוכרח למצוא קולא בדבר שאם לא הרי הם עוברים על איסור מתוך מצוקה נפשית שלא מאובחנת אצל רופאים אבל הרי היא כן… ועוד חשבתי להוסיף שזה העור המתקלף הוא לכאורה מיועד לפול ואין פה מעשה ״מלאכה״ אלא תפוס התנהגות יום יומי …. אשמח לתשובתך

תשובה:

שלום רב

בביאור הלכה סי' שמ סעי' ב ד"ה יבלת נראה שכיון שרגילים לחתוך קצוות אלו ביד או בשיניים נחשב הדבר כעשייה כדרך, והואיל ואיננו יודעים למה היתה כוונת הגמרא באומרה שאם פירשו רובן יש להתיר, למעשה הדבר אסור, ומכל מקוםנראה בדבריו שפ שגם בשינוי אסור כך שאינני רואה דרך להתיר גם במגבת. מה שציינת כחולי נפשי הגורם לעשות זאת לא ידוע לי, אבל בעיני הדרך הראויה לטיפול במחלה היא לפעול בדרכים הרגילות של טיפול באובססיות ולא באופן של התרת איסורים. גם טכנית אינני יודע אם ניתן לעשות זאת על ידי מגבת…