בשער הציון סימן שא ס"ק ט נוטה לאסור ריצה הנעשית כדי שיהיה לו תיאבון לאכול, כי זה בכלל רפואה שאסור לעשות בשבת, והשאלה היא, הרי קיי"ל שלא אסרו רפואה, אלא על ידי אכילת משהו, אבל רפואה שהיא מעשה ללא אכילה, תלוי: אם זה דבר הנעשה בדרך כלל על ידי אכילת רפואה, אסור גם על ידי מעשה ללא אכילה או שתייה, ואם זה דבר שאין לו רפואה על ידי לקיחת תרופה, בזה אין לאסור על ידי מעשה .כמו שכתוב שם (סי' שכח מג) "מותר לכפות כוס חם על הטבור ולהעלותו ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי; ולהעלות אונקלי, דהיינו תנוך שכנגד הלב שנכפף לצד פנים, שכל אחד מאלו אין עושים בסמנים כדי שנחוש לשחיקה, ויש לו צער מהם".
וא"כ תמוה למה אסור לרוץ משום רפואה והרי לא מצינו [עכ"פ בזמן חז"ל, מסתמא ודאי שלא היה] תרופה לתיאבון, וא"כ תיאבון זה דבר שלא רגילים לרפאות אותו עם תרופה, ולמה שיהיה אסור לרוץ הרי זה מעשה ללא לקיחת תרופה ואין לאסור אותו בשבת.
תשובה:
שלום רב
שאלתך יפה מאוד. לדעתי יש לבאר את השער הציון מעט אחרת וממילא תסור הקושיא מאליה. השער הציון דן כיצד להגדיר ריצה שאין בה הנאה ומטרתה לעורר תיאבון, האם כיון שהתיאבון ענינו עונג שבת היא נחשבת ריצה של הנאה, או שהואיל והתיאבון עצמו אינו ההנאה אלא הוא מכלל תיקוני הגוף נמצא שהוא רץ לצורך רפואה, וכיון שהוא רץ לרפואה סיבת האיסור אינה הרפואה, אלא הריצה, שהרי ריצה שאין בה הנאה אסורה.
