אני נוהג מאז הבר מצוה כמנהג קהילתי להניח תפילין דר"ת. אם אני רוצה להפסיק, האם עלי לעשות התרת נדרים? והאם ההתרה הכללית של ערב ר"ה מספיקה לכך?
תשובה:
שלום רב
בודאי שלא ניתן להפסיק ללא התרת נדרים, אולם הבעיה היא, שכיון שאתה נמנה על קהילה שמקפידה על הנחת תפילין אלו, בשינוי ממנהגם יש חשש איסור של אל תיטוש תורת אמך ויש חובה מיוחדת לדבוק במנהגי אבות. לכן הייתי מציע לך להמשיך במנהגך זה שיש בו תיקון גדול על פי קבלה ולא לשנות ממנהגי אבות.
כמו כן, מחלוקת היא בין הפוסקים אם מועילה התרה על מנהגי אבות, כך שגם חשש נדר יש כאן.
מקורות:
על השיטות שלא מועילה התרה על קבלת האבות, ראה בשדי חמד (ח"ד מערכת מ כלל לז) ובגדר דין זה נאמרו כמה דרכים בפוסקים:
א. בשו"ת חוות יאיר (סי' קכו) כתב, שחיובם של הבנים לנהוג במנהגי אבותיהם, נובע מכך שקבלתם של האבות נעשית כ"מנהג המקום" שיש בו תוקף המחייב את כל בני המקום לדורי דורות. וע"פ זה כתב, שכל אותם הבאים לדור באותה עיר לאחר זמן, חייבים אף הם בקבלת מנהגים אלו, אף שלא היו אבותיהם מאותה עיר. וכמו כן אלו העוקרים ממנה דירתם פטורים מקיום המנהגים, כדין "ההולך ממקום למקום".
ב. בס' משא מלך (מנהגי איסור החקירה הרביעית) מבאר, שהבנים חייבים לנהוג במנהגי אבותיהם, משום שיש כח ביד האבות לקבל קבלה וסייג על כל זרעם אחריהם. ולפי דבריו אלו נראה פשוט, שדין זה הוא "חיוב גברא" ואינו תלוי במנהג המקום [ועיי"ש שהאריך לבאר ע"פ זה מה שהובא בסוגית הגמ' בפסחים שם, בבני ביישן שהיו מוחזקים מאבותיהם שלא לילך מצור לצידון בערב שבת, דטעם החיוב בזה אינו משום מנהג המקום, אלא שקבלת האבות מחייבת את הבנים, ומסתמא היתה כוונתם שתחול קבלה זו על זרעם אחריהם. לדעתו, גם יחידים יכולים לקבל קבלה עליהם ועל זרעם, אלא שכל זמן שאינם אומרים בפירוש שכוונתם לחייב את זרעם לנהוג במנהגם, תלינן דלא נתכוונו לכך].
לדעה זו, כיון שהמנהג מוטל על הבנים כ"חובת גברא", אין הוא פוקע מהם מחמת עקירת הדירה, ועליהם לקיימו אף במקומם השני. משא"כ לדעת החוות יאיר, דכיון שחיוב זה מוגדר כ"מנהג המקום" אפשר שאינו מוטל עליהם אלא בהיותם דרים שם. [אולם, אף לדעתו תלוי דין זה במה שנחלקו הפוסקים אם נדר שנעשה לסייג בטל על ידי עקירת הדירה (בשונה מנדר שיסודו בפלוגתא דרבוותא שלכו"ע נעקר בעקירת הדירה), פרטי דין זה יבוארו להלן].
וראה ס' סמיכה לחיים (להגר"ח פלאג'י יו"ד סי' ה) שהאריך הרבה בפלוגתא זו, והביא ראיות לדעת החוות יאיר, דאין כח ביד האבות ליצור חיובי נדרים על בניהם, ואין תוקף למנהגם אלא משום שנקבע הדבר כ"מנהג המקום" לבד.
ומעתה י"ל, דאף אם נקבל שגדר התנאי שהתנו האבות ביניהם הוא שיחול עליהם חיוב זה כאיסורים של תורה, מכל מקום, אין כח בידם להחיל חיוב זה גם על בניהם אחריהם, דלגבי הבנים אין כאן אלא "מנהג המקום" לבד, וממילא אם יעקרו דירתם למקום אחר יפקע חיוב זה מהם, וצ"ע בזה.
הטעם דלא מהני התרה לבנים
בביאור דעת הסוברים שנדר שנעשה על ידי האבות לא ניתן להתרה על ידי הבנים, מצינו שני דרכים בדברי האחרונים: בס' פרי תואר (יו"ד סי' לט ס"ק לב)מבאר, שהואיל והבנים אינם יודעים בדקדוק את הסיבות שגרמו לאבותיהם לתקן תקנה זו, לא ניתן למצוא להם על כך פתח או חרטה. ואילו הקרבן נתנאל (פסחים פ"ד אות ח) מבאר, שאופן ההתרה נעשה על ידי שמוציאים לנודר פתח, והוא אומר שאילו היה יודע שיזדקק לדבר פלוני לא היה נודר, וממילא נוסח הדברים אינו שייך אלא בנודר ולא בבניו.
[בפתחי תשובה (יו"ד סי' ריד ס"ק ה) כתב בשם שו"ת זכרון יוסף, שאין אדם חייב לנהוג במנהגי אבותיו אא"כ החזיק הוא עצמו במנהגים אלו זמן מסויים. ובערוך השולחן (שם סעי' יט) תמה על דבריו, שהרי מנהג האבות נקבע כמנהג המקום המחייב גם את הבאים לדור באותה העיר, וא"כ מפני מה צריך שאף הבנים ינהגו בכך זמן מסויים. ולפי המתבאר אתי שפיר, דהזכרון יוסף ס"ל כהמשא מלך, שיסוד החיוב לנהוג במנהגי האבות הוא משום קבלת האבות, ומשום כך סבר, שאין כח ביד האבות לחייב את הבנים אא"כ הם עצמם החזיקו זמן מה במנהג אבותיהם. אולם הערוך השולחן נקט בפשיטות כבעל החוות יאיר, שהחיוב לנהוג במנהגי האבות הוא משום שעל ידי הנהגת האבות נקבע הדבר לדורות כ"מנהג המקום", ומנהג זה חל על הבנים על ידי קבלת האבות לבד
