שני אחים לקחו ירושה בהערמה מאימם שהייתה אלמנה והתחלקו ביינהם ואף העבירו את הנכס על שמם חצי חצי.
לאחר תקופה באה אחותם וטענה כי אמם כתבה צוואה הקודמת כי היא תקבל מהירושה הכללית דירת חדר , והאחים שינו את הצוואה ע"י ניצול מצבה של האמה שלא היתה ברגעים מסוימים בדעה צלולה, והחתימו את האמא שרק הם היורשים וזאת בכדי לנשל את זכותה, ואף דאגו להעביר מיידית את הדירה על שמם.
האחות רוצה לתבוע אותם , אח אחד שהוא היה המוליך והמביא העיקרי בשינוי הצוואה מודה כי אכן הייתה צוואה מצד האמא לתת לאחות והוא לחץ לשנות והוא מוכן להשאר בהתחייבות הקודמת ולתת לאחות בהתאם למה שהאימא רצתה, האח השני מתנער ומכחיש כי היתה התחייבות לתת לאחות ובכל מקרה הוא נישאר דבק בזה כי הצוואה האחרונה שהוסגה בלחץ על האמא היא הקובעת, ויותר מזה הדירה כבר רשומה על שמו.
השאלה האם ניתן לחייב את האח הסרבן שאנו מוכן להודות על העוול והרמאות שנעשתה על סמך עדותו של אחיו שמגיע גם לאחות? והאם העברה בטאבו מקנה להם זכות יתר להעלים את הגנבה מהאחות, מול העובדה שאחד האחים מודה שכל השינוי בצוואה היה על דעת זה שהאחות תקבל את חלקה בירושה.
תשובה:
לא ניתן לקבל את עדותו של האח הראשון כראייה חותכת שאכן הייתה צוואה קודמת, כיון שאדם יכול להודות לחובת עצמו, אך לא לחובת אחיו, אבל ניתן להתרשם מהודאת האח שיש דברים בגו ולחקור את האח השני עד שיודה, או לחייב שבועה.
בכל מקרה גם אם הייתה צוואה קודמת, ייתכן שהיא לא הייתה תקיפה, ייתכן גם שהאמא עדיין היתה בצלילות דעת מספיקה בשביל לחזור בה מהצוואה. יש לפנות לבית דין לבירור הספיקות.
העובדה שהנכס רשום בטאבו אינה סוף פסוק. בית הדין יכול לחייב את הצדדים לשנות את הרישום. בבית דין שדן על פי תורה אין הגבלת זמן לערעור על קיום צוואה וניתן תמיד להחזיר את הגלגל אחורנית.
מקורות:
עיין שו"ע חו"מ סי' רפ סעיף ב.
