שאלה:
בשבת האחרונה יצא לנו להיות במקום, שבחדר האוכל של בית הארחה לא היה כיור לנטילת ידים, והסתפקנו עד כמה יש להחמיר בדין של קידוש במקום סעודה שלא לצאת למקום אחר לאחר קידוש כדי ליטול ידים, ואם צריך להטריח את צוות המקום להכשיר עבורנו במיוחד אפשרות לנטילת ידים במקום עריכת הקידוש?
ואם הדינים של שינוי מקום זה דומים לשינוי מקום בברכת שהכל או בברכת מזונות? אם מועיל לזה רואה מקומו הראשון וכדומה?
תודה רבה
תשובה:
המנהג הוא שיוצאים מחדר האוכל לחדר סמוך ליטול ידים, בנוסף לכך, אפשר להשאיר חלק מהאנשים שבציבור בחדר האוכל, ובשעה זו אחרים נוטלים, ולאחר שחוזרים מנטילתם ילכו האחרים ליטול ידים.
אם רואים את מקום הסעודה ממקום נטילת ידים נראה שאין מקום להחמיר בזה כלל.
מדברי הגמרא והפוסקים מבואר שדין שינוי מקום של קידוש הוא כדיני שינוי מקום של דיני ברכת המוציא.
מקורות:
משנ"ב סי' רעג ס"ק יב לגבי יצא לעשות צרכיו וחזר למקומו שאין צריך לחזור ולקדש, ושם בבה"ל שדיני יציאה ממקומו כדין שינוי מקום שנאמר לגבי ברכת המוציא (סי' קסח), ובפרט בנטילת ידים שקיל טפי לפי המבואר שם בבה"ל, וכן המנהג להקל בזה [והגם שבבה"ל סיים שם "אך לכתחילה בודאי יש ליזהר בזה" הכוונה על יציאה לחוץ שלא לצורך דברים שהם מצורכי הסעודה ממש כגון נטילת ידים, וכן מבואר בשבות יצחק (ח"ד פסח, עמ' פ) בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל שכן המנהג, וכמו שנתבאר.
לגבי ראית המקום מבואר בשו"ע (שם ס"א) שזה קל יותר מאשר ללכת למקום שלא רואים את מקומו כשלכתחילה היה דעתו בכך, ולכן כשמדובר רק על נטילת ידים יש בזה קולא נוספת ואף אם נאמר שיש מחמירים בזה (עי' בבה"ל שצוין לעיל) בכזה מקרה נראה שמודים להקל, וכן מוכח בבה"ל (שם ס"א ד"ה וכן עיקר).
ומה הדין במקרה הנ"ל כשמדובר ביציאה לבית אחר לגמרי? אם גם שם יועיל חברים, ומה המקור לכך שחברים מועיל בקידוש במקום סעודה? הרי אפשר לחלק בין מקום שהחברים מגדירים את הסעודה כסעודה מתמשכת, לבין קידוש במקום סעודה שכל זמן שלא התחילה הסעודה לא יועילו החברים להגדיר את המקום למקום הסעודה?
יציאה לבית אחר לגמרי, אף כשנעשה מראש על דעת לצאת ולחזור, נראה מדברי השו"ע שיש להחמיר בזה, אולם בדיעבד אם נעשה כן אין לחזור ולקדש, [וראה בשמירת שבת כהלכתה (פנ"ד הערה לג) שרצה לומר שיתכן שאם המקום מוקף בגדר שדינו כמבית לבית בלא הפסק ומותר לכתחילה כשדעתו מראש על כך[ עי' שם בסעיף א ובבה"ל ד"ה ומבית, וד"ה לאלתר.
לגבי דין הניח חברים, נראה שמאחר ומבואר במשנ"ב בפשיטות שדומה דין קידוש במקום סעודה לדין ברכת המוציא לגבי שינוי מקום, הוא הדין בזה, ומצאתי מפורש שכן היתה הוראת הגר"ח מוואלזין, והובא בשו"ת זכרון יוסף (סי' ז) וז"ל בסוף תשובתו "בהיותינו יחד הוציא אותנו בקידוש ליל א' של יו"ט ואחר הקידוש יצא אחד לחוץ וחזר מיד, ואוושו עליו שצריך לחזור ולקדש כמו דכתב המ"א בסימן רע"ג סק"ה ד"ה צריך כו' דאם יצא ממקומו בנתיים צריך לקדש שנית ואמר מורנו [-הגר"ח מואלז'ין] שאין צריך כיון שהניח מקצת חברים שנתחברו יחד כדי לצאת בקידוש זה וחזר לחביריו הו"ל כההיא דסימן קע"ח דבהניח מקצת חברים אין צריך לחזור ולברך בשינוי מקום".
לכאורה לפי דברי המשנה ברורה בסי' רע"ג ס"ק י"ד שכתב שם וז"ל: ונראה דאם היה ההפסק מחמת הדברים שהם צורך סעודה לא חשיב הפסק ע"כ, שאלה זו לא שייכת כלל לשאר הדינים של הפסקה בין קידוש לסעודה, שכל דברי המגן אברהם הנ"ל וכל הנדון בפוסקים הוא על אדם שיצא למטרה אחרת שלא שייכת לסעודה, אך לצאת כדי ליטול ידיו אין בה הפסק כלל כיון שזה לצורך הסעודה. האם אכן כך יש לפסוק??
עיקר דברי המשנ"ב שם להתיר הוא דווקא באופן שאינו יוצא מבית לבית אחר מתחת כיפת השמים, שזה מבואר בדברי השו"ע בסעיף א' וכפי שנתבאר לעיל, וכאן מדובר על יציאה מחדר לחדר וכדומה, וכן מבואר בשמירת שבת (שצוין בתגובה הקודמת).
ביאור בדברי הגר"ח מוואלזין שאמר שאפשר להתיר לצאת אחר הקידוש אם משאיר מקצת חברים, ולכאורה הוא תמוה שדין זה נאמר דוקא לענין ברכה אחרונה שכשמשאיר חברים נחשב המשך הסעודה על ידם ולהכי אינו צריך לברך שוב כשחוזר, אך לענין קידוש במקום סעודה מה מועיל שיש חברים הא החברים לא יכולים להגדיר שהסעודה במקום הקידוש כיון שכבר יצא.
וראיתי לבאר בזה שזה מועיל מדין ממ"נ שדעת הכנסת הגדולה שאם יוצא וחוזר לעשות הסעודה במקום הקידוש אין בזה כלל הפסק בקידוש במקום סעודה, והמ"ב החמיר כדעת הסוברים שחשיב הפסק, ונראה שמחלוקתם היא האם יש ענין שהסעודה תהיה במקום הקידוש, וא"כ כשיוצא וחוזר אין בזה חסרון של קידוש שלא במקום סעודה, או שצריך שהקידוש יהיה התחלה של הסעודה ואז גם אם יוצא וחוזר הוי הפסק, ולשיטה זו שצריך שיהיה הסעודה המשך מהקידוש, מובן שיועיל חברים כיון שהם מגדירים את הסעודה שהיא ממשיכה אחרי הקידוש ועדיין יש לעיין בזה.
השאר תגובה