מתן צדקה לעניים המזדמנים למקומו

ענין הדין שאסור להשיב פני עני ריקם, זה נאמר כאשר אין לו מה לאכול, כמו שהיה המצב בזמן כתיבת התלמוד לפני כאלפיים שנה (תענית כא ע"א). היום שיש סעד ממשלתי, ויש לשכת רווחה, ויש מטבח ציבורי חינם בירושלים ובבני ברק, ויש שפע רב (ב"ה) של מוסדות חסד פרטים ותמיכה ציבורית, אין אף אחד ללא קורת גג על ראשו, ואין אף אחד ללא אוכל לנפשו. כל זה פרט לאנשים תמהונים בעלי סעיף נפשי הבוחרים דוקא להיות "הומלס", ואין אנו אחראים עליהם. זאת אומרת על פי גדרי חז"ל כמעט ואין היום אדם שהוא בגדר "עני" דאורייתא, וכל מה שאנו עוזרים לאנשים הוא בבחינת "גמילות חסדים" כי הוא לשם הרווחה שלו.

נפסק בגמרא, ברמב"ם והשולחן ערוך (יו"ד רנא י) שאין לתת צדקה לאדם, בלי לבדוק אם באמת זכאי ,כי יש רמאים רבים. לכן ש לבדוק 10 פעמים ועוד 10 פעמים. יצר הממון הוא חזק.

מעיון בדבריהם נראה שהמחלוקת נעוצה בשתי נקודות: א. בהבנת ההלכה, האם הדין ש"בודקין לכסות" נאמר גם במתנה מועטת או רק במתנה מרובה. ב. בתפיסת המציאות בימינו, האם החזקה שרוב פושטי היד אכן ראויים לצדקה עדיין קיימת. לדעת הפוטרים, בימינו המציאות השתנתה, ורוב פושטי היד אינם בגדר "עניים": חלקם משקרים ממש באומרם שהם עניים, ולמעשה הם מרויחים הרבה מאוד מאיסוף הצדקה. חלקם גובים כסף עבור מטרות שאינן מצדיקות את הגדרתם כ"עניים", כגון מי שאוסף כסף עבור קניית דירה לזוג צעיר, או מי שאוסף כסף בשליחות ארגון צדקה ונוטל אחוזים גבוהים.

ושי להוסיף העניין של סדר עדיפות בצדקה ובהלוואה. אם אין באפשרות לתת לכולם, יש צורך לקבוע מי קודם. כך דרשו חכמים את הפסוקים הללו בספרי (דברים פרשת ראה פיסקא קטז):

“”כי יהיה בך” – ולא באחרים. “אביון” – תאב תאב קודם. “אחיך” – זה אחיך מאביך. כשהוא אומר: “מאחד אחיך” – מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. “באחד שעריך” – יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת.”

מי שזקוק יותר קודם, ובין הקרובים – אח מאב קודם לאח מאם, ואח מאם קודם לעניי העיר, ועניי אותה העיר קודמים לעניי עיר אחרת. במדרש אליהו רבה ( [איש שלום] פרשה כה) מפורט עוד:

“”הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם” (ישעיהו נח, ז). כאיזה צד? יש לו לאדם, מזונות הרבה בתוך ביתו, ובקש לעשות מהן צדקה כדי שיפרנס אחרים, כאיזה צד יעשה? יפרנס את אביו ואת אמו תחילה, ואם הותיר יפרנס את אחיו ואת אחותו, ואם הותיר יפרנס את בני ביתו, ואם הותיר יפרנס את בני משפחתו, ואם הותיר יפרנס את בני שכונתו, ואם הותיר יפרנס את בני מבוי, מיכן ואילך ירבה צדקה בישראל.”

במדרשים הללו הובא באופן מפורט המדרג שבתוך המשפחה, אנו לא נעסוק בזה. בספר חסידים (סי’ קנה) גינה באריכות את האדם שנותן צדקה לאחרים ומתעלם ממצוקת בני משפחתו (ראה שם גם בסי’ שכד, ובסי’ תקל). עוד על סדר הנתינה במסגרת המשפחה: הרב אליעזר וולדינברג, שו”ת ציץ אליעזר חלק ז סי’ לח; הרב חיים קנייבסקי, דרך אמונה על הרמב”ם הל’ מתנות עניים ז, יג; הרב אברהם אבידן, אהבת צדקה, עמ’ שה-שיא.